יום שבת, 29 בספטמבר 2018

השבוע: שליטה באוויר והעצמה נשית


השבוע: שליטה באוויר והעצמה נשית

בפברואר השנה חדר מזל"ט איראני למרחב האווירי של ישראל והופל אחרי כמה דקות. שבוע אחר כך ראש הממשלה נתניהו – באחד הגימיקים האופיניים לו – הצגי שריד מהמזל"ט האיראני בפני ועידת הביטחון במינכן ואמר "איראן ביצעה בשבוע שעבר מעשה תוקפנות, היא שיגרה מל"ט לתוך המרחב האווירי שלנו!" אחר כך פנה נתניהו ישירות אל שר החוץ האיראני ונופף לעומתו בשבר המזל"ט: "אתה מכיר את זה, מר זריף? זה שלכם."

 מדינת ישראל לא ממש מכבדת את המרחב האווירי של אחרים. כבר עשרות שנים לקח לעצמו חיל האויר הישראלי את הזכות לטוס באופן קבוע בשמיה של לבנון. עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה הורחבה הזכות הזאת גם לשמי סוריה, ומטוסים ישראלים החלו לבצע שם תקיפות והפצצות  "למנוע התבססות איראנית". בתחילה הכחישה מדינת ישראל כל מעורבות. אחר כך נפסקה העמדת הפנים. לאחרונה הודיע חיל האויר הישראלי - במפורש ודי בגאווה - כי ביצע לא פחות ממאתיים תקיפות בסוריה.

הנוכחות הישראלית בשמיה של סוריה התאפשרה תוך תיאום עם רוסיה. נתניהו סיכם עם פוטין כי ישראל לא תפריע למאמציה של רוסיה לשקם את שלטונו של אסאד ולא תתערב בשום צורה בהרג ההמוני שבוצע לשם כך באזרחי סוריה ה"מורדים", ובתמורה לא תתערב רוסיה בהפצצות ישראליות על מטרות איראניות ברחבי סוריה. השותפות הזאת הגיעה לשיאה לפני מספר חודשים כאשר הוזמן נתניהו להיות אורח הכבוד במצעד הצבאי בכיכר האדומה במוסקבה, ו...בלילה עם שובו לישראל שיגר את חיל האויר למתקפה אינטנסיבית במיוחד על מטרות איראניות בכל רחבי סוריה.

אבל השבוע קרתה תקלה. צבאו של אסאד, שלרשותו רק מערכת הגנה אוירית מיושנת ובלתי אפקטיבית, ניסה לשווא לבלום תקיפה ישראלית בנמל לטקיה – אבל בטעות פגעו במטוס רוסי והפילו אותו, על 15 אנשי צוותו. פתאום גילה נתניהו כי הנשיא פוטין הנחמד והידידותי התחלף בדוב הרוסי הזועם. הרוסים לא היו מוכנים להבליג, לא הסכימו להקשיב להסברים ולהתנצלויות הישראליות, הטילו את מלוא האחריות על ישראל והודיעו כי יספקו לצבא הסורי מערכת מודרנית של הגנה אוירית. לשווא זעק נתניהו באוזניו של פוטין כי "אספקת טילי אס 300 לידיים לא אחראיות תסבך את המצב". הפרשנים מסבירים כי אולי הפלת המטוס הרוסי היתה רק תירוץ. שיקומה של סוריה כמדינה ריבונית בחסות רוסית  מתקרב לסיומו. ומדינה ריבונית אמורה להגן על המרחב האווירי שלה...

נתניהו לא מוותר בקלות. הוא הצהיר כי ישראל תשמור לעצמה בכל מחיר את חופש הטיסה בשמי סוריה, ובנאומו בעצרת האו"ם הודיע כבדרך אגב שבקרוב יורחב החופש הזה גם לשמי עיראק.

ראש ממשלתנו אולי אינו ער להגדרות האנטישמיות שמקובלות באירופה – ואשר הוא עצמו דרש רק לאחרונה ממפלגת הלייבור הבריטית לקבל אותן –  בהן נכלל גם  מי ש"מנהיגים סטנדטים כפולים" לגבי מדיניותה של מדינת ישראל וקובעים לישראל כללי התנהגות שונים מאלה המחייבים מדינות אחרות. מי שעוסק בכך עלול להיות מוקע כאנטישמי – אז אולי כדאי לראש הממשלה להיזהר קצת יותר..

המודיעין הישראלי עשה עבודה מקצועית מעולה ואיתר בטהרן בירת איראן מחסן סודי ובו מוחבאים חומרים רדיואקטיביים. ראש הממשלה נתניהו חשף את הכתובת המדויקת מעל בימת עצרת האו"ם והזמין את הסוכנות הבינלאומית לפירוק הנשק הגרעיני לבצע שם ביקורת ללא דיחוי. רעיון טוב ללא ספק.

לא צריך שום מבצע מודיעיני מסובך כדי לדעת היכן נמצא הכור הגרעיני בדימונה. זה לא סוד, מיקומו של הכור ידוע היטב כבר עשרות שנים. אבל בכל השנים האלה, מעולם לא דרכה שם כף רגלו של פקח מטעם הסוכנות לפירוק הנשק הגרעיני. גם לאחר שעובד לשעבר בכור הזה, בשם מרדכי וענונו, פרסם  עדות מפורטת על כך שבמקום מיוצרות מאות פצצות גרעיניות – גם אז לא הוזמנה הרשות לפירוק הנשק הגרעיני להגיע לשם. אז אולי, אפילו אם זה באיחור של כמה עשרות שנים, הגיע הזמן? זכור - בלי סטנדרטים כפולים, מר נתניהו? 




הארץ / בידרמן

***

חיל הים הישראלי הכריז בשמחה ובגאווה כי לראשונה תפקד אשה על ספינת טילים המשייטת מול חופי רצועת עזה. בכל העיתונים והרשתות הופיעה תמונתה של רב החובלת החדשה, סגן דנה עבודי, מחייכת ליד הגה ספינתה. "אני מודה על האמון שניתן בי להוביל צוות לוחמים וכלי שייט באחת הזירות המבצעיות והמאתגרות בזרוע הים". כפי שפורסם, פלגה 916 בה משרתת עבודי ובה היא מעכשיו תפקד על ספינת טילים, "נמצאת בחיכוך מתמיד ויומיומי עם אוכלוסיה עזתית שכלכלתה מתבססת בעיקר על ענף הדיג".

  "חיכוך" היא מלה קצת מכובסת ליחסים היומיומיים בין דייגי עזה לבין חיל הים של מדינת ישראל, ואשר מעט מאד מתפרסם עליהם באמצעי התקשורת הישראלים. כדי ללמוד קצת יותר על הנושא צריך לפנות אל אתרי החדשות הפלסטינים ולארגוני זכויות האדם הבינלאומיים. למשל, עדותו של רג'ב ח'אלד אבו ריאלה, בן 30, אשר בחצות הלילה ב-8 ביוני 2016 יצא בספינת דייג קטנה מנמל עזה, יחד עם אחיו ושני בני דודיו. "היינו בים עד 1:30 בצהרים. כשפנינו לחזור לנמל הגיעה ספינת מלחמה ישראלית. החיילים התחילו לצעוק עלינו עלבונות ברמקול ומיד החלו בירי תחמושת חיה על שתי הספינות הקטנות שלנו. ואז הם התנגשו בנו. רציתי לנסות להימלט, אבל באותו רגע פגע לי כדור ברגל.  הם לקחו אותי ואת אחי לנמל אשדוד, שם לא נתנו לי שום תרופה או טיפול בפציעה שנגרמה על ידי הכוחות הישראליים. נשארתי מדמם עד 9:30 בבוקר. בסוף החזירו אותנו לעזה. אמבולנס לקח אותי ישירות ממחסום ארז לבית החולים שיפא ושם ישר לחדר הניתוח. הרופאים הצליחו להוציא את החלקים הגדולים ביותר של הכדור, אבל נשארו כמה חתיכות קטנות בתוך הרגל ועם זה אני כנראה אצטרך לחיות עד סוף חיי."

בפעם הבאה שדייגים עזתים יספגו מטח של אש חיה מספינת מלחמה ישראלית, יפול בחלקם הכבוד להיות מותקפים על ידי ספינה שיש לה רב 
חובלת ממין נקבה...



רב חובלת גאה ליד הגה ספינתה החדשה 


דייג פצוע בבית החולים לאחר הוצאת רסיסי הכדור מרגלו

חיים לצדו של אורי אבנרי: 50 שנים של מאבק משותף

חיים לצדו של אורי אבנרי: 50 שנים של מאבק משותף

25.8.2018

המילים הראשונות כשהייתי נער בן 14, המילים האחרונות ביום לפני שאיבד את ההכרה, ו-50 שנות המאבקים והזיכרונות שביניהן. פרידה מאורי אבנרי, האיש שחלם על חיבוק בין נשיא ישראלי לפלסטיני.                        י

איך לסכם בכמה מלים חמישים שנה של שותפות פוליטית שהיתה גם ידידות אישית, עם אדם שהשפיע עלי אולי יותר מכל אחד אחר?          י

נקודת ההתחלה: קיץ 1969. נער תל אביבי בן 14, בחופשה בין בית הספר העממי לתיכון, רואה בשבועון "העולם הזה" מודעה קטנה שמבקשת מתנדבים לבוא למטה הבחירות של מפלגת "העולם הזה – כח חדש". ובאתי. במשרד קטן במרתף ברחוב גליקסון, מצאתי שלושה נערים יושבים ליד שולחן, מקפלים כרוזים של תעמולת בחירות ומכניסים אותם לתוך מעטפות. עד עכשיו, ריח של דפוס טרי מזכיר לי את היום ההוא. אחרי שעתיים נשמע קול המולה מבחוץ. נכנס חבר הכנסת אורי אבנרי, האיש שמאמריו הביאו אותנו לכאן, שהגיע מאסיפת בחירות בראשון לציון. הוא אומר כמה מילים לנערים המתנדבים, מודה לנו שבאנו לעזור, ונכנס עם עוזריו לחדר הפנימי.              י

באותו שלב, ההתנדבות שלי למסע הבחירות לא נבעה דווקא מדעותיו של אורי אבנרי בנושא הפלסטיני. דעותיי שלי בעניין לא היו לגמרי ברורות. רק שנתיים לפני כן, ביוני 1967, אני כמו רבים אחרים נסחפתי בשמחת הניצחון והתלהבתי מאוד מן העובדה שלמדינת ישראל נוספו כל כך הרבה "שטחים חדשים". לא הייתי מעלה על דעתי שאני עומד להקדיש את רוב שנות חיי למאמץ להוציא את ישראל מן השטחים האלה. אל המפלגה שאורי אבנרי יצג בכנסת נמשכתי בעיקר בגלל שהיתה מפלגה צעירה ורעננה העומדת מול מפלגות הממסד הישנות והרקובות, ובגלל שהתנגדה לכפיה הדתית ודגלה בהפרדת הדת מהמדינה, בתחבורה ציבורית בשבת ובנישואין אזרחיים.                          י

כמה שבועות אחרי שהתחלתי להתנדב שם אני משאיר בערב על שולחנו של אורי אבנרי נייר ובו כמה שאלות: האם באמת אפשר לעשות שלום עם הערבים? האם צריך להחזיר את כל השטחים או רק חלק? ומה יהיה עם המתנחלים? (מספר המתנחלים היה אז חלקיק קטנטן ממה שהוא היום…). שבוע אחר כך מביא הדואר לביתי שלושה עמודים, ובהם תשובה מפורטת על כל עשר השאלות ששאלתי. המכתב עדיין נמצא אצלי. אין לי ספק שהוא אישית כתב אותו – צורת הכתיבה שלו ברורה מכל מלה. הוא הקדיש לא מעט זמן ואנרגיה, בזמן מסע בחירות, כדי לתת תשובה אישית מפורטת לכל השאלות של נער בן 14. אבל אני מעריך שההשקעה הזאת היתה כדאית.                   י

נקודת הסיום: יום שישי, 3 באוגוסט 2018. שותף פוליטי מזה שנים רבות, בן 63, מקבל כמו כל יום שישי את המאמר השבועי של אורי אבנרי – במקרה זה מאמר אשר מדבר על "חוק הלאום" ועל הזהות הלאומית בישראל, זהות ישראלית או יהודית (הוא כמובן דגל באופן נמרץ בזהות הישראלית). כמו שעשיתי לעיתים קרובות, כתבתי לו מייל עם כמה הערות על תוכן המאמר, העליתי כמה השגות עקרוניות והוא הציע שנשוחח עליהן בפירוט בפעם הבאה שניפגש. באופן קונקרטי שאלתי אותו לדעתו על ההפגנה של הקהילה הדרוזית שנועדה למחרת בערב. הוא כתב שהשתכנע שההפגנה הזאת עוסקת לא רק בזכויות המיוחדות של העדה הדרוזית והשירות שלה בצבא, אלא שהיא תעלה את השאלה העקרונית של שוויון כל האזרחים. המלים האחרונות ששמעתי ממנו היו השורה על המסך "אני הולך מחר להפגנה הדרוזית". אני מניח שהוא עוד הספיק לקרוא את מה שכתבתי, והלך לישון במיטתו, וקם בבוקר שבת בכוונה להגיע בערב לכיכר רבין.             י

בערב, בתוך הקהל הגדול, הנחתי שהוא נמצא במקום אחר בכיכר. התקשרתי אליו פעמיים ולא היתה תשובה, וחשבתי שזה בגלל קשיי קליטה כמו שקורה לא פעם בזמן הפגנות. עכשיו אני יודע שבאותו רגע הוא כבר היה מחוסר הכרה בחדר המיון באיכילוב, ושההכרה כבר לעולם לא חזרה אליו. הפעילים שהתכוונו לתת לו טרמפ להפגנה הם שמצאו אותו מוטל על הרצפה בדירתו.                             י


ובאמצע, בחמישים השנה בין נקודת הפתיחה ונקודת הסיום? מפלגת "העולם הזה כח חדש" ומפלגת של"י, שהעולם הזה התמזגה לתוכה, והמועצה לשלום ישראלי פלסטיני, שניהלה מפגשים עם אש"ף והפכה לסיעה בתוך של"י, והרשימה המתקדמת לשלום, שאליה חברנו אחרי הפילוג בשל"י, ואחר כך גוש שלום. כל כך הרבה פגישות והפגנות ומחאות וישיבות וסתם שיחות, כל כך הרבה זכרונות וכל בחירה ביניהם תהיה בחירה די מקרית.               י

שנינו עומדים זה ליד זה ומחזיקים שלטים במשמרת מחאה נגד סגירת סוכנות הידיעות של ריימונדה טאוויל במזרח ירושלים, והצילום שצלמה רחל אשתו באותה הפגנה עדיין תלוי על הקיר בחדר בו אני כותב עכשיו. שיחה איתו ביום הסגירה הסופית של עיתון "העולם הזה" שאורי היה עורכו ארבעים שנה. אמרתי אז "אני יודע שזה יום קשה עבורך", והוא אמר "העיתון היה מכשיר ששירת מטרה. נמצא מכשירים אחרים".                      י

תחילת 1983. אורי אבנרי, מתי פלד ויעקב ארנון, המכונים "שלושת המוסקטרים", חוזרים מפגישה עם ערפאת בטוניס. ישר כשהגיע משדה התעופה אני מקבל ממנו את הצילומים מהפגישה ונוסע במונית בין מערכות כל העיתונים בתל אביב כדי למסור אותם פיזית, ואחר כך במונית שירות לירושלים שם חיכה לצילומים זיאד אבו זיאד עורך "אל פאג'ר" הפלסטיני.     י




הרדיו המודיע באפריל 1983 על רציחתו של עיסאם סרטאווי, איש אש"ף שנפגש עם אורי הרבה פעמים והיה ידידו האישי, ושיחת הטלפון שלי לאורי בה מסרתי לו את הבשורה הקשה. היומיים המתסכלים מאוד שבאו אחר כך, של טלפונים בלי סוף, הוכיחו לנו שלא ניתן לשכור בתל אביב אולם לקיים אסיפה לזכרו של איש אש"ף – גם לא איש אש"ף שדגל בשלום עם ישראל ונרצח בגלל זאת.  י

דצמבר 1992. ראש הממשלה רבין, שעדיין לא חתם על הסכמי אוסלו ועדיין לא הפך לגיבור השלום, מגרש יותר מארבע מאות פעילים פלסטינים ללבנון, ואנחנו יושבים באוהל מחאה מול לשכת ראש הממשלה. חורף ירושלמי קר ובחוץ שלג אבל באוהל שתרמו בדואים מהנגב חם ונעים ואני ואורי ורחל וביאטה אשתי ועוד פעילים מנהלים שיחה ארוכה מאד עם השייך ראאד סלאח על יהדות ועל איסלאם ועל איך הדת והפוליטיקה מתחברות ומתנגשות. י

 ב1997, באמצע ההפגנה מול הר חומה, התנחלות הדגל של נתניהו, נפתח הפצע בבטן שאורי נשא איתו מאז המלחמה ב-1948. אמבולנס פלסטיני מפנה אותו לבית החולים אל-מוקסאד בירושלים המזרחית וכולנו חרדים מאוד. רחל אומרת לי: "למרות שאני לא מאמינה באלוהים, אני מתפללת". אבל אורי מחלים, ויוצא מזה וחי עוד 21 שנים של פעילות אינטנסיבית.           י

מאי 2003, המוקטעה ברמאללה. בצהרים היה פיגוע בראשון לציון, וראש הממשלה שרון רומז רמז עבה שאולי הלילה הוא ישלח את הסיירות המובחרות "לטפל" ביאסר ערפאת. אנחנו בין חמישה עשר פעילים ישראלים שבאנו לרמאללה לשמש שם כמגן אנושי. אנחנו מטלפנים לתקשורת ומעדכנים ש"לידיעת ראש הממשלה – יש במוקטעה אזרחים ישראלים היושבים לפני הדלת לחדרו של ערפאת!". ערפאת מראה לאורי את אקדחו ואומר "אם הם באים, יש לי כאן כדור בשביל עצמי". אנחנו יושבים לילה שלם מול דלתו של ערפאת, מנהלים שיחה עם שומרי הראש הפלסטינים הצעירים בתערובת של ערבית ועברית ואנגלית וכולנו מאד קשובים לכל רחש ואז מגיע אור הבוקר ואנחנו מבינים שעברנו את הלילה בשלום והחיילים לא יגיעו.                          י

ועוד שיחה ארוכה ונינוחה כאשר בדרך חזרה מישיבת הרשימה המתקדמת בנצרת עצרנו לאכול באיזה מקום. "הצלבנים היו כאן לפנינו, הם באו מאירופה והקימו פה מדינה שהחזיקה מעמד מאתיים שנה. לא כל הצלבנים היו קנאים דתיים חשוכים. היו ביניהם אנשים שידעו ערבית והיו להם ידידים מוסלמים. אבל הם מעולם לא הצליחו להגיע לשלום עם שכניהם, מעולם לא השתלבו במרחב הזה. היו להם כל מיני הסכמים זמניים והפסקות אש אבל לשלום ממש לא הגיעו. עכו היתה ה'תל אביב'  שלהם, וכשהיא נפלה זרקו את אחרוני הצלבנים לים, פשוטו כמשמעו. ומי שלא יודע ללמוד מההיסטוריה נידון לחזור עליה".           י

י"אם אי פעם תהיה לי הזדמנות להיות שר בממשלה הייתי רוצה להיות שר החינוך. שר החינוך הוא השר החשוב ביותר בממשלה. שר הביטחון יכול לשלוח חיילים לההרג במלחמה, אבל שר החינוך יכול לקבוע את התודעה של הילדים. בעוד חמישים שנה עוד ירגישו  את התוצאות של פעולת שר החינוך של היום, כאשר הילדים של היום יהיו סבים וסבתות וידברו עם הנכדים שלהם. אילו הייתי שר החינוך, הדבר הראשון שהייתי עושה זה להוציא את ספר יהושע מתכנית החינוך. זה ספר שמחנך לבצע רצח עם, פשוטו כמשמעו. והוא גם פיקציה היסטורית, המאורעות שהוא מתאר פשוט לא קרו במציאות. רחל היתה ארבעים שנה מורה והיא באופן פרטי הצליחה כל שנה מחדש להימנע מללמד את הטינופת הזאת".   י

בכל המקומות האלה רחל תמיד היתה איתו, שותפה פעילה בכל מה שהוא עשה, עורכת את המאמרים שלו ומטפלת בכל הלוגיסטיקה של ההפגנות. ידענו כולנו שהיא נושאת את ההפטיטיס בי הקטלנית כפצצת זמן שעלולה להתפרץ בכל רגע. וכשזה בסופו של דבר קרה אורי בילה חצי שנה איתה בבית החולים יום ולילה. הוא כמעט נעלם מפעילות פוליטית ויום אחד במקרה נתקלתי בו במסדרון באיכילוב כשהוא לוקח אותה בכסא גלגלים מבדיקה לבדיקה.    י 

בשבוע האחרון לחייה מישהו סיפר לו על תרופה נסיונית שאולי אולי תוכל להציל אותה. למרות שידע שהסיכוי קלוש אורי הוציא הרבה מאוד כסף כדי לקנות ולהטיס את התרופה לנתב"ג ומשם בטקסי ישר לבית החולים. אחרי שהיא נפטרה במשך שלושה ימים הוא ביקש שלא יתקשרו אליו והתנתק מהעולם לחלוטין. אחרי שלושה ימים הוא חזר – לפחות כלפי חוץ – לשגרת הפעילות, ההפגנות והמאמרים.                         י

איך לסיים את המאמר הזה? אחזור שוב לשנת 1969, למאמר של אורי אבנרי שקראתי מתחת לשולחן בשיעור מאוד משעמם בכיתה ח', ואני עדיין זוכר אותו כמעט מילה במילה. מאמר עתידני שניסה לתאר איך תיראה מדינת ישראל בשנת 1990. העמוד חולק לשני טורים מקבילים, שני עתידים מקבילים. בעתיד האחד ביום העצמאות 1990 נערכת הפגנת כח אדירה בירושלים, ומוצגים לראווה הטנקים החדשים. ראש הממשלה משה דיין מוסר ברכות לחיילי צה"ל הדרוכים בעמדותיהם בבקעת הלבנון ובארץ גושן ליד הנילוס ומצהיר: "לעולם לא נוותר על העיר בארות (ביירות לשעבר), זוהי  נחלת אבותינו!!"        י

בעתיד השני, ביום העצמאות 1990 מתקיימות קבלות פנים חגיגיות בשגרירויות ישראל בכל מדינות ערב, אך התמונה המרגשת ביותר מצולמת בירושלים, בחיבוק חם בין נשיא ישראל משה דיין ונשיא פלסטין יאסר ערפאת.  י



גרסה קודמת של מאמר זה הופיע במגזין הרשת "שיחה מקומית"   י
https://mekomit.co.il/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%A7%D7%9C%D7%A8-%D7%A0%D7%A4%D7%A8%D7%93/


קישור לעיתון העולם הזה משנת 1969 בו מופיע (עמ. 14) המאמר העתידני שצוטט כאן.
http://magazine.thisworld.online/texts/uri_avnery/haolam/B-I1651-D220469.pdf

יום שבת, 11 במרץ 2017

הנשים והצבא

הנשים והצבא
?עם רב כזה, מי צריך את טראמפ - 
 נשים נכנסות לטנקים ולכלא הצבאי - 


השבוע יצא הרב יגאל לוינשטיין בהצהרה פרובוקטיבית חדשה. לתלמידים אותם הוא מכין לקראת שירות צבאי במכללה הקדם צבאית בהתנחלות עלי שבצפון הגדה המערבית קרא הרב "להתחתן עם אשה חמה, אשה דתית שלא שרתה בצבא" והוסיף שלל גינויים לשירות הנשים בצה"ל בכלל ולשרות של נשים דתיות בפרט: "הנשים שלנו קדושות וצנועות. מה המשימה של האשה? אומרת הגמרא: לבנות את הדור הבא. זה מוטל עליהן. רק הנשים הקדושות שלנו יודעות לעשות את זה. מה היא תהיה, מפקדת פלוגה? שיגעון, זה שייך לבית משוגעים. שיגעו לנו את הילדות, מגייסים לנו אותן לצבא. הן נכנסות יהודיות, הן לא יהיו יהודיות בקצה. כל מערכת הערכים שלהן תשתבש, סדרי עדיפויות, בית-קריירה. ישגעו את כולם. אסור להסכים לזה!"                                       י

הרב לוינשטיין היה בצעירותו חילוני ו"חזר בתשובה" כמבוגר, והוא מכיר היטב את החברה החילונית בישראל. הוא ידע בדיוק מה תהיה התגובה להצהרה כזאת בדיוק ביום האשה הבינלאומי, כשם שלפני חצי שנה ידע מה תהיה התגובה להצהרה שהשמיע ערב מצעד הגאווה ("הסוטים האלה נכנסו לצבא בכל הכוח - ואיש לא מעז לפתוח את הפה!"                                         י 

ואכן, התגובות לא איחרו לבוא – ארגוני נשים פרסמו גינויים חריפים לדבריו הבלתי נסבלים של הרב, ואליהם הצטרפו פוליטיקאים חילונים ממפלגות שונות וגם חלקים מהציבור הדתי. הרבנית מיכל נגן, אשר בעצמה מכינה ומעודדת בנות דתיות להתגייס לצבא, כתבה לו: "רעדתי מצער ומבושה על דבריך שנאמרו לפני ארון הקודש. הרגשתי שם שמיים מתחלל. קצתי בשיחות של גברים האומרים ל'בנות' מה הן צריכות לעשות ולחשוב. הצבא הוא לא שלך, הרב יגאל, כשם שהוא לא של החילוניים הליברליים או של הנשים. הצבא הוא של כולנו, של כל העם. אני בוכה על תלמידיך הצוחקים להלצות שנאמרות על אחיותיהן, חברותיהן, לעיתים גם אמהותיהן שבבית".                                    י

בגל התגובות הגדול הוצגו שוב ושוב החיילות המתגייסות לצה"ל, ובמיוחד אלה המגיעות במספרים גדלים והולכים ליחידות ותפקידים  קרביים, כמופת של העצמה נשית כמו גם של ציונות ופטריוטיזם. "לוחמות צה"ל, מג"ב והשוטרות הגיבורות ברחובות ירושלים, נוטלות חלק פעיל בביטחון ישראל כחלק ממערך הביטחון של ההגנה על האומה ואנו גאים על כך" אמר ראש הממשלה נתניהו. ושר הביטחון ליברמן אמר  ״מאז הקמת המדינה נשים שירתו בצה״ל ותרמו תרומה עצומה לביטחון ישראל. הרב לוינשטיין פגע לא רק בנשים אלא בצה״ל, במורשת של צה״ל ובערכים הבסיסיים של מדינת ישראל. אני מתכוון לבחון מחדש את מעמדו של הרב לוינשטיין והכשירות שלו להכין צעירים לשירות בצה״ל".    י
את הרב לוינשטיין עצמו כל המהומה לא ממש הטרידה. הוא בטוח בגיבוי הפוליטי העומד מאחוריו
 שימנע כל אפשרות שהצבא יפסיק את מימון המכינה שלו – בדיוק כמו שלא ננקט נגדו שום צעד לאחר התבטאותו הקודמת נגד ההומוסקסואלים הסוטים. "בשנתיים האחרונות מתרחש תהליך תרבותי עמוק. לתוך צה"ל חודרת תפיסה פמיניסטית שלא עולה בקנה אחד עם היהדות" הצהיר. רבנים בכירים אחרים נפגשו עם שרי מפלגת הבית היהודי ובקשו את תמיכתם במתקפת נגד:"גונבים לנו את הצבא! במקום פקודות קודמות בנושא שירות הנשים בצבא שנכתבו מתוך קונצנזוס כדי לשמור על כבוד והתחשבות באורח החיים של כלל משרתי צה"ל, עכשיו נכתבה במסתרים  ומאחורי הגב פקודה חדשה, פקודת השירות המשותף שמבטאת בעיקר אג'נדות ליברליות ופמיניסטיות קיצוניות שמקובלות בחוגי השמאל הקיצוני. מנסים להכריח אנשים דתיים לשרת ביחידות מעורבות של גברים ונשים בניגוד להלכה היהודית ולאורח החיים היהודי הקיים בעמנו מדורי דורות, והתוצאה היא לדחוק אותם בכלל החוצה מהצבא".   י   
מאתיים  קציני מילואים שהיו תלמידיו של הרב לוינשטיין העניקו לו גם הם גיבוי ציבורי: "לאחרונה מתריע הרב על שינויים ותמורות שעובר הצבא, בעיקר ביחס לשילוב בנות ביחידות הלוחמות. שינויים אלה עשויים לפגוע בצבא בצורה קשה וכואבת. כמי שמכירים את המערכת הצבאית אנו מבינים היטב את הבעיות עליהן מצביע הרב ואת הסכנות הגלומות בהן. דברי הביקורת החריפים של הרב יוצאים מלב אוהב ודואב, רק טובת צה"ל ומדינת ישראל לנגד עיניו. העמדה שביטא משקפת את דעת גדולי רבני
ישראל ואת הפסיקה ההלכתית של הרבנות הראשית לדורותיה ביחס לשילוב בנות בצבא".       י 

בתוך המולת הויכוח נשכחה כמעט לגמרי עמדתן של נשים ישראליות צעירות אשר בהחלט לא אוהבות
 את התלהמות הרב לוינשטיין – ועדיין הן מסרבות לראות כ"העצמה נשית" שירות בצבא כיבוש, אשר כבר שנים רבות המשימה העיקרית המוטלת עליו היא לקיים שלטון דיכוי על מליוני גברים ונשים
פלסטינים.                                                             י

 השבוע הזה מסר דובר צה"ל נתונים סטטיסטיים על המאמצים האדירים שעושה הצבא להקטין את מספר  החיילות המשרתות בתפקידי פקידות ולהעביר יותר ויותר מהן ליחידות קרביות. הרעיון לאמן נשים בצוותי טנקים הוא עדיין בתחום תכנית  ניסוי הכוללת בינתיים חמש עשרה חיילות נשים – אולם במשמר הגבול, הכח הצבאי-משטרתי עליו מוטלת השגרה היום יומית של קיום השלטון הישראלי בשטחים הפלסטיניים, כבר הגיע מספר הנשים ל-35 אחוז – למעלה משליש. המגמה היא שבעתיד יגיעו הנשים גם למחצית ממספר החיילים העומדים ביום במחסומי הדרכים ברחבי הגדה המערבית ובשעות הלילה המאוחרות יוצאים לפשיטות להוציא "מחבלים מבוקשים" מבתיהם ולהעבירם לחקירה ב"לחץ פיזי מתון". מסתבר שלא כל הנשים הצעירות בישראל מתלהבות מן האפשרות למלא תפקיד זה.                                                       י

תחת הססמא "לא פקידה ולא טנקיסטית – סרבנית ופמיניסטית" חזרו השבוע שלוש נשים צעירות על הריטואל הקבוע שבו מעביר צה"ל את שנבדקו בידי "ועדת המצפון" הצבאית אשר לא גילתה אצלם את קיומו של מצפון. שוב ושוב נקראים סרבנים וסרבניות לבוא בשערי הבקו"ם בתל השומר, לקבל פקודה להתחייל ולהצטרף לשורות הצבא, לסרב לפקודה ולהשלח לחודש בכלא – שבסיומו יחזור הריטואל על עצמו פעם נוספת. "שתי התמריות", תמר אלון ותמר זאבי, עברו השבוע בפעם השישית את ההליך הזה. עתליה בן-אבא, סרבנית קצת פחות ותיקה שהצטרפה אליהן, נשלחה השבוע לכלא בפעם השניה
שלטונות הצבא הקפידו להפריד בין השלוש ולשלוח אותן לבתי כלא נפרדים.                       י

 כתבת "הארץ" ורד לי, שנכחה במקום, כתבה: "תמר אלון קורנת ונוסכת אופטימיות בקבוצה המלווה. כשהיא נשאלת מאיפה היא שואבת את האופטימיות שלה, היא צוחקת ומשיבה: 'הבנות שכלואות איתי גם הן לא מבינות מאיפה האופטימיות שלי ותוהות איך אני מחייכת אחרי תקופת מאסר ארוכה'. לצידה, היא מספרת, כלואות חיילות על עריקות, עבירות משמעת ועבירות סמים. 'הן בחיים לפני זה לא הכירו שמאלנית והם דמיינו אותנו כעוכרי ישראל. במהלך השהות בכלא הם למדו להסתכל עלינו אחרת ולראות אותנו כבני-אדם. זה לא שהיה קל. כשהגענו לבית הכלא בפעם הראשונה היה לנו פתאום הלם להיות במאסר. הרגשנו פתאום לבד. שאלנו את עצמנו שוב ושוב אם יש משמעות בפעולה הזאת ואם אכפת למישהו. אבל כן, יש הרבה מי שאכפת להם."                                            י 

מוחמד עוודה ממזרח ירושלים, הפעיל מזה תשע שנים ב"לוחמים לשלום", אמר בטכס הצנוע: "הבנתי שיש כיום רק שלוש סרבניות בכל צבא ישראל ושאין גברים שמסרבים ואני מצדיע להן. אני רואה אותן וחושב על הבת שלי שהיא בגילן ושהן נאבקות למען חברה צודקת יותר. מגיע להן תמיכה לא רק מהמשפחה הקרובה אלא מכלל החברה. אני מדבר פה לא רק בשמי אלא בשם פלסטינים רבים אשר לא יכלו להגיע ולתמוך בכן היום, בגלל אותה מדיניות כיבוש השוללת מהם את חופש התנועה. אנחנו גאים בנשים הצעירות, האמיצות, הנאבקות למען זכויותינו ולמען צדק וחירות. תודה לכן מכולנו!" קרא והוסיף בחיוך: "אנחנו עוד ניפגש בחירות. חירות לכולם".                                     י 


שלושת הסרבניות בדרכן לתקופה נוספת בכלא הצבאי






 בוגרת טירונות משמר הגבול בדרך לשטחים הכבושים




יום שישי, 24 בפברואר 2017

מאזני הצדק

מאזני הצדק



ב-13 לספטמבר 2015 ידו צעירים פלסטינים משכונת צור באהר במזרח ירושלים אבנים אל מכוניות ישראליות ליד שכונת ארמון הנציב – אחת השכונות הישראליות שהוקמו לאחר 1967 על קרקע פלסטינית מופקעת. אחת האבנים פגעה במכוניתו של אלכסנדר לבלוביץ, וגרמה  לו התקפת לב. לבלוביץ' החל לפרכס, סטה לתעלה והתנגש בעמוד, נפצע קשה ולמחרת מת בבית החולים.

אי אפשר לטעון כי הפלסטינים שידו את האבנים התכוונו להרוג את אלכסנדר לבלוביץ, שאת שמו לא שמעו מעולם, או שבכלל התכוונו להרוג מישהו. ברובם הגדול של מקרי ידוי אבנים האירוע מסתיים ללא נפגעים. אבל בהחלט אפשר לטעון שמי שמיידה אבנים על מכוניות נוסעות אחראי למעשיו וצריך היה להביא בחשבון שהתוצאה עלולה לעיתים להיות קטלנית.

בפעולה מאומצת של כוחות הביטחון של מדינת ישראל נלכדו מיידי האבנים הפלסטינים. נגד עבד דוויאת, אשר תואר בידי המשטרה כ"ראש חולית מיידי האבנים", הוגש כתב אישום על הריגה. לאחר הליך משפטי ממושך נחתמה עימו עסקת טיעון אשר על פיה נדון דוויאת לשמונה עשרה שנות מאסר בלבד. באמצעי התקשורת הישראלים פורסמה בהרחבה מחאתם של בני משפחת לבלוביץ על עסקת הטיעון ועל קולת העונש. "צריך היה למצות את הדין עד הסוף עם הרוצחים של אבא שלנו, צריך היה לתת לשופטים למצות את הדין ולגזור את העונש המקסימלי, אני מוחה על ההקלה בעונש", אמר ניר, בנו של לבלוביץ.

ב-24 במרץ 2016 הגיע עבד אל-פתאח א-שריף, תושב חברון, אל עמדת החיילים הישראלים השומרים על מובלעת המתנחלים בתל רומיידה שבלב חברון. הוא דקר בסכינו את אחד החיילים ואז ירו בו חיילים אחרים ופצעו אותו קשה. כפי שנראה בצילומים שצילם במצלמה נסתרת תחקירן של ארגון "בצלם", כאשר כבר שכב א-שריף על הארץ, מבלי שהיווה שום איום, החייל בן ה-19 אליאור אזריה, חובש, הגיע למקום כדי לטפל בחייל פצוע – ואז כיוון בכוונה תחילה את נשקו אל ראשו של א-שריף, ירה והרג אותו.

אליאור אזריה נעצר בידי המשטרה הצבאית והוגש נגדו כתב אישום על הריגה. במהלך המשפט ניסו עורכי דינו של אזריה לטעון כי הוא חש מבחינה סוביטקטיבית איום וחשד כי א-שריף נושא מטען נפץ על גופו. אולם בעקבות עדויות מפקדו של אזריה ושל חיילים אחרים שהיו במקום דחה בית הדין מכל וכל את הגרסא הזאת וקבע כי אזריה ירה והרג  את א-שריף מתוך שאיפת נקמה ומתוך תפיסה כי יש להרוג "מחבלים" ללא משפט, אם הם מהווים איום וגם אם כבר חדלו להוות איום. לתפיסה זאת שותפים לא מעטים בישראל, חלקם מבוגרים הרבה יותר מן החייל הסדיר אליאור אזריה וביניהם גם חברי כנסת, שרים ובעלי טור בעיתונות. .

לאחר שפורסם כי התביעה דורשת לגזור על אליאור אזריה שלוש שנות מאסר, התמוטטה אמו ונלקחה לטיפול דחוף בבית החולים, מתוך בהלה וכאב לנוכח העונש החמור והאכזרי אשר איים על בנה. אמצעי התקשורת דיווחו בהרחבה על מצבה הקשה של האם הדואגת.

בסופו של דבר החליטו השופטים לגזור על אליאור אזריה שנה וחצי של מאסר. מול אולם בית הדין הפגינו מאות מתומכיו של אזריה ומחו על חומרת גזר הדין. פוליטיקאים בכירים מכמה וכמה מפלגות בישראל הצטרפו אל המחאה ודרשו להעניק לאזריה חנינה מיידית: "אזריה כבר  סבל מספיק, אסור שהוא ישב בכלא. צריך לגמור את הסיפור ולשלוח אותו הביתה".

במקרה או שלא במקרה, השבוע הסתיים גם מאבק ממושך  על מינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון. חברי מפלגת "הבית היהודי" מתלוננים כבר זמן רב על כך שמערכת המשפט הישראלית נוטה יתר על המידה לצידם של הערבים ואינה נותנת משקל מפסיק לשיקולים לאומיים ופטריוטיים. שרת המשפטים איילת שקד, חברת אותה מפלגה, חתרה לאזן את המגמה השלילית הזאת ועשתה השרה שקד מאמץ מוצלח להכניס להרכב בית המשפט העליון שופטים שמרניים יותר, ובמיוחד כאלה המשתייכים לזרם הדתי-לאומי. במיוחד רשמה הצלחה במינויו של דוד מינץ – משפטן יליד בריטניה שבא לישראל ומיד עבר להתגורר בהתנחלות דולב בגדה המערבית, ואשר בקרירה המשפטית שלו נודע ביחס נוקשה ומחמיר כלפי אזרחים זרים שהואשמו בכניסה בלתי חוקית למדינת ישראל.

שכנו של דוד מינץ בהתנחלות דולב הוא חבר הכנסת מוטי יוגב, גם הוא חבר מפלגת הבית היהודי. חבר הכנסת דולב  נודע בשל תגובה חריגה על פסיקה של בית המשפט העליון: "צריך לעלות על בית המשפט העליון עם דחפור די-9 ולמחוק אותו מעל פני האדמה!"

השופט העליון החדש, דוד מינץ, לא יעלה בדחפור על בית המשפט העליון. הוא יכנס בכניסה הראשית וישב בכס השיפוט וידון בעתירות על הפרת זכויות האדם.



יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

הבוקר המר

            הבוקר המר

אז הסיוט באמת הפך למציאות.                     י 

לאחר שהקלפיות בחוף המזרחי נסגרו בשעה 2 בלילה לפי שעון ישראל, המשכתי לעקוב בסי.אן.אן  אחר הדרמה שהתגלגלה במהירות. צפיתי בדיונים של מומחי הבחירות, עם המפות המתוחכמות שלהם והידע המפורט על כל מחוז בכל מדינה של ארה"ב. ברגעים הראשונים עוד נראה היה שהילארי קלינטון עומדת לנצח בפלורידה וצפון קרוליינה – אך אחר כך, במדינה אחר מדינה חזר על עצמו אותו חזיון: המרחבים הצבועים אדום, המייצגים כפרים ועיירות, עולים ומכריעים את הנקודות  הכחולות שיצגו את הערים הגדולות.                               י


מאחורי המרחבים האדומים הללו במפות של הסי.אן.אן היו האנשים אותם תיאר מייקל מור בסרטו: העובדים שננטשו ב"חגורות החלודה" כאשר התעשיות עברו לארצות שבהן המשכורות נמוכות בהרבה. ממורמרים וחסרי תקווה, הם היו מוכנים  לאמץ את הדמגוגיה של דונלד טראמפ והבטחתו "להפוך את אמריקה לגדולה שוב".  זרם אדיר מתחת לפני השטח, שאותו הסוקרים החמיצו לחלוטין. י 

בזמנים שלפנינו יהיו הרבה האשמות וחרטות. מה היה אילו הקדישו הדמוקרטים יותר תשומת לב ונתנו תשובות טובות יותר לעובדי הצווארון הכחול שהיו פעם עמוד התווך של מפלגתם? מה היה אילו בחרה המפלגה הדמוקרטית את ברני סנדרס כמועמדה לנשיאות? מה היה אילו לא היתה הילארי קלינטון לוקחת ביהירות את ויסקונסין כמובנת מאליה, ואילו היתה טורחת לבקר שם לפחות פעם או פעמיים במהלך מסע הבחירות?  מה היה אילו במקום ללהק את עצמה לתפקיד  האישה הנשיאה הראשונה, היא היתה מקדמת לתפקיד זה אישה צעירה יותר שאין מאחוריה פרשיות עבר מפוקפקות?                                      י

חרטות רבות. דברים רבים הנראים מאד בבירור בדיעבד ואשר היו צריכים להיות ברורים גם בזמן אמת, דרכים רבות שלא נלקחו. הדרך בה הלכנו הובילה את הנשיא הנבחר דונלד טראמפ לשאת נאום נצחון צוהל בפני קהל תומכיו. כמה כנות מילות הפיוס שלו? האם הוא יוכל – אפילו אם ירצה – לכבות את להבות השנאה שליבה ללא הרף במשך שנה של קמפיין פרוע? האם יש לטראמפ משהו אמיתי להציע לאנשים חסרי התקווה אשר להם הוא העניק תקווה חולפת - ואם הוא יאכזב אותם, למי ולמה הם יעניקו את תמיכתם בפעם הבאה?                       י 

ולגבי הנשיא אובמה, הוא תקוע עכשיו עם יורש מאד לא רצוי, שמבטא באישיותו את ביטול כל מה שאובמה השיג. זה עשוי להגביר את נכונותו של אובמה להשתמש בחודשיים שנותרו לו כדי להשאיר אחריו לפחות מורשת משמעותית אחת אחרונה: כלומר, להסיר את הווטו האמריקאי ולאפשר למועצת הביטחון של האו"ם לקבל החלטה מחייבת בנושא הסכסוך הישראלי-הפלסטיני – עד כמה שזה יעזור.        י

פירור קטן מדי של תקווה בבוקר מר.                                     י 

יום שבת, 1 באוקטובר 2016

איש שלום? לא בדיוק. ובכל זאת...

איש שלום? לא בדיוק. ובכל זאת...

ההפגנה הראשונה בה השתתפתי היתה בסוף שנת 1967. יום אחד, שעתיים לפני סיום הלימודים, עבר מנהל בית הספר שלי בין כל הכיתות והודיע: "שני השיעורים האחרונים מבוטלים, כולם הולכים להפגין בשגרירות צרפת!". פצחנו בתרועות שמחה ויצאנו משערי בית הספר. בדרך לשגרירות נתקלנו בתלמידי בתי ספר אחרים שכולם הצטרפו להפגנה הגדולה, הספונטנית המאורגנת. מישהו התחיל לצעוק "לדה גול/יש אף גדול!" וכולם הצטרפו. 

בישראל של סוף 1967 היה מאד אופנתי לשנוא את צרפת ואת נשיא צרפת שרל דה גול. כפי שקראנו בעיתונות ושמענו מן המורים, צרפת בגדה בישראל והפרה את הברית שלה איתנו ברגע המכריע והטילה עלינו אמרגו נשק. (ישראל ניצחה במלחמה בכל זאת, אבל זה כבר סיפור אחר). ולהוסיף חטא על פשע, סיפרו לנו שדה גול אמר דברים אנטישמיים, אם כי אף אחד לא ידע בדיוק מה הוא אמר. אז בשמחה רבה הלכנו להפגין בשגרירות צרפת במקום ללמוד. כמה מאיתנו רצו גם לזרוק אבנים ולשבור את חלונות השגרירות, אבל את זה המשטרה מנעה.

במקרה, כמה שבועות אחר כך ניגשתי למדף אחורי מאובק בספרית ההשאלה בה נהגתי אז להחליף ספרים. היה שם ספר בכותרת מסקרנת: "גשר מעל הים התיכון". בעמוד הראשון הופיעה תמונה גדולה ובה שר ישראלי בשם שמעון פרס לוחץ את ידו של נשיא צרפת שרל דה גול, שניהם מחייכים חיוך רחב, וברקע מגדל אייפל וקו הרקיע של פאריס. קראתי את הפרק הראשון ובו הסביר שמעון פרס בהרחבה כי הברית האסטרטגית בין ישראל וצרפת היא מוצקה ואיתנה, ושהיא תשגשג ותאריך ימים מכיון שהיא משרתת היטב את האינטרסים של שתי המדינות. (ככל שזכור לי, דווקא את הסיוע הצרפתי להקמת הכור בדימונה פרס לא הזכיר שם...)

 למען האמת, זה לא היה ספר כל כך ישן. הוא יצא לאור רק שלוש שנים מוקדם יותר, בשנת 1964, אבל מישהו בספריה החליט להגלות אותו למדף האחורי. אז, בגיל 12, היתה הפעם הראשונה בה למדתי להכיר את שמעון פרס כאיש של חזונות מדיניים גדולים ותכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת (לא תמיד אותם חזונות ואותן תכניות...).  

בשנת 1976, בזמן חופשה קצרה מן השירות הצבאי, השתתפתי עם כמה עשרות צעירים בהפגנה שנערכה בתל אביב במחאה על תנועת המתנחלים החדשה, "גוש אמונים", שחבריה ניסו שוב ושוב להתמקם בלב "יהודה ושומרון". לאחר ההפגנה ישבנו במשרד קטן וצפוף והקשבנו לחדשות במכשיר טלויזיה קטנטן, שחור לבן. "שוב הצליחו פעילי גוש אמונים להערים על מחסומי הצבא, להגיע אל תחנת הרכבת הישנה בסבסטיה ולהתבצר בה. פינוים צפוי לגרור התנגשויות אלימות בינם לבין החיילים" אמר הקריין. "איזה להערים?" אמר אחד הבחורים שארגנו את ההפגנה. "שר הביטחון הוא שמעון פרס, החבר הכי טוב של המתנחלים. אז מה עוד אתם רוצים? זה משחק מכור!". באותו משרד קטן, שמעון פרס היה האיש שכולנו שנאנו יותר מכל אדם בעולם. 

למחרת בבוקר, באוטובוס בדרך חזרה לבסיס, קראתי על "הסכם הפשרה" שהושג בלילה בברכתו של שר הביטחון פרס. למתנחלי גוש אמונים איפשר הצבא להישאר "באופן זמני" בבסיס צבאי סמוך. מאוחר יותר, הזמני נהפך לקבוע, המתנחלים נשארו שם והחיילים עזבו והמחנה נהפך להיות התנחלות קדומים. לשמעון פרס בהחלט היתה מניית יסוד במפעל הזה. 

חודש מאי 1981 – אסיפה מרובת משתתפים במועדון צוותא בתל אביב, לחגוג את בחירתו של פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת. הנואם המרכזי היה שמעון פרס – מנהיג מפלגת העבודה הישראלית, ראש האופוזיציה בכנסת וסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי. "אירופה הולכת ונהפכת להיות יבשת סוציאליסטית!" קרא פרס. "זה הגל של העתיד, ואנחנו בישראל צריכים להשתלב בו!" זאת היתה הפעם הראשונה בה שמעתי מפיו של שמעון פרס שבחים לסוציאליזם, והם לא האריכו ימים. (למעו האמת, גם מיטארן עצמו ויתר חברי האינטרנציונאל הסוציאליסטי לא ממש הראו דבקות גדולה בעקרונות הסוציאליזם). 

ספטמבר 1982: מלחמת לבנון הראשונה השתוללה כבר מזה שלושה חודשים, והגיעה לשיאה עם הטבח הנורא במחנות הפליטים סברה ושתילה. גל הפגנות ומחאות בכל רחבי הארץ, ואת הלילה הקודם ביליתי בבית המעצר באבו כביר. 

פגישה מכרעת בין הפעילים המרכזיים של "הועד נגד המלחמה בלבנון" מצד אחד וראשי "שלום עכשיו" מצד שני. - "שלום עכשיו רוצה רוצה לעשות במוצאי שבת הקרובה הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל, הפגנה גדולה, אדירה, יותר מכל מה שעשינו אי פעם. אבל אתם כבר הוצאתם רשיון מהמשטרה, ואם לא תעבירו אותו אלינו שלום עכשיו לא תוכל לעשות את ההפגנה. גם אתם יודעים שאם יבוא רק התומכים שלכם, זאת תהיה עצרת הרבה יותר קטנה". – "בסדר, אנחנו מוכנים להעביר את הרשיון". – "אבל יש בעיה. מפלגת העבודה מוכנה להצטרף, לשנות את העמדה שלהם של תמיכה במלחמה בלבנון ולצאת נגד המלחמה. שמעון פרס ויצחק רבין מוכנים – לא רק מוכנים, הם מאד רוצים - לעמוד על הבמה ולדבר בחריפות נגד בגין ושרון. אבל כמה שלא נעים לי להגיד, פרס ורבין לא מוכנים לעמוד על במה אחת עם מישהו מהשמאל הקיצוני". 

כל העיניים בחדר מופנות אל המשורר יצחק לאור, שאמור היה להיות הנואם המרכזי מטעם הועד נגד המלחמה. לאחר רגע של שתיקה הוא מפליט קללה עסיסית ואומר "שיהיה! אף אחד לא יוכל להגיד שאני קילקלתי את ההפגנה נגד פשעי המלחמה. שיבואו רבין ופרס לבמה ויבושם להם!". כך נולדה "הפגנת הארבע מאות אלף" שנחרתה בזיכרון כהפגנה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל עד אז.

שנתיים או שלוש אחר כך - שוב הפגנה קטנה של כמה עשרות אנשים ושוב ישבנו אחריה לראות את חדשות הטלויזיה במשרד מאובק (הטלויזיה כבר היתה צבעונית). בהפגנה קראנו, כמו בהרבה הפגנות ואירועים באותו זמן, "דו שיח לשלום / עם אש"ף עוד היום!". חילקנו כרוזים לקהל התל אביבי האדיש ובהם סופר על המפגשים שקיימו אנשי "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" עם נציגים של אש"ף ועל המסרים החיוביים ששמעו מן הפלסטינים. 

בטלויזיה התראיין באותו ערב שמעון פרס, שר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר. פרס שלל מכל וכל את האפשרות לנהל משא ומתן עם אש"ף – "זה ארגון טרוריסטי, מתנגד לשלום, אין לו שום דבר חיובי לתרום!". לעומת זאת הוא שיבח והילל את חוסיין מלך ירדן – "המלך הוא שותף רציני, אמיתי, אמין. האופציה הירדנית היא האופציה האמיתית לשלום".   

"איזה אידיוט!" אמר אחד האנשים שישבו לידי. "גם להחזיר את השטחים לירדן וגם הפלסטינים יגידו שההסכם לא מחייב אותם וימשיכו להילחם בישראל? עסקה נפלאה – לשלם את מלוא המחיר ולא לקבל כלום בתמורה. איך מצליח טיפש כזה להגיע כל כך גבוה?" 

כפי שנודע לנו אחר כך, באותו זמן הגיע פרס להסכם עם המלך חוסיין בפגישה חשאית בלונדון, אך ראש הממשלה שמיר הטיל וטו והיוזמה נכשלה. אנו לא היינו שותפים לזעם ולמחאה שהביע פרס על "אובדן ההזדמנות ההיסטורית".

אפריל 1990 – המשבר הקואליציוני שנכנס להיסטוריה של ישראל תחת השם "התרגיל המסריח". האופציה הירדנית ירדה מן הפרק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, האמריקאים הציעו שישראל תנהל משא ומתן עם משלחת פלסטינית שלא תייצג רשמית את אש"ף אבל תכלול נציגים ממזרח ירושלים. ראש הממשלה שמיר דחה את ההצעה על הסף והאשים את שר החוץ פרס בעידוד חשאי של היזומה האמריקאית. משבר האמון ביניהם הסתיים בהתפטרות פרס ויתר שרי העבודה והפלת ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון. שמעון פרס הודיע שהצליח להקים ממשלה חדשה בראשותו, ובבוקר ה-12 באפריל היה אמור להציג אותה בכנסת. 

אבל מועד הצגת הממשלה נדחה ונדחה. התרבו השמועות כי החרדים נטשו את פרס ברגע האחרון ושללו ממנו את הרוב. השמועות התגלו כנכונות – בצהרים הופיע פרס בטלויזיה, מתוח וחיוור, והודיע על "דחיה בהצגת הממשלה". "לעזאזל!" אמר אחד החברים שלי. "זה אומר שאנחנו ממשיכים להיות תקועים עם שמיר, והוא ימשיך לחסום את הכל. ימח שמם של החרדים!"

  
1994 – לאחר שועדת פרס נובל לשלום הודיעה על הענקת הפרס ליצחק רבין, יאסר ערפאת ושמעון פרס על חלקם בהסכמי אוסלו, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר פרשנות נבזי. הכותב תקף את שמעון פרס בחריפות רבה והאשים אותו כ"רודף פרסומת" שדחף לחתימה על "הסכם אוסלו הזוועתי" רק כדי לקבל את פרס נובל. 

אני ישבתי אז וכתבתי מיד מכתב תגובה. אין בידי הנוסח המדויק (אז עוד לא נשמרו דברים כאלה במחשב) אבל זכור לי שהתיצבתי להגנה ותמיכה ללא סייג בשר החוץ שמעון פרס. כתבתי שהוא מדינאי ממדרגה ראשונה שכל מדינה היתה יכולה להתברך בשכמותו. כמו שכתבתי ואמרתי במקומות רבים אחרים באותה תקופה, כתבתי כי שמעון פרס ראוי לשבח ולפרס על כי הבין כי שעל מדינת ישראל לסיים את הכיבוש ולהגיע לשלום עם הפלסטינים, לא רק לטובת הפלסטינים אלא גם לטובת עצמה. על כך שהבין כי כדי לדבר עם הפלסטינים צריך לדבר עם מי שהפלסטינים עצמם רואים כנציגם – כלומר ארגון השחרור הפלסטיני וראשו יאסר ערפאת. 
כתבתי גם כי פרס ראוי לשבח ולפרס על כך שהצליח להתגבר על היריבות הקשה והמרה בינו לבין יצחק רבין, לעבוד עם רבין בשיתוף פעולה הדוק ולשכנע את רבין ללחוץ את ידו של יאסר ערפאת. 

מכל הסיבות האלה, סיכמתי, פרס נובל לשלום מגיע לשמעון פרס בזכות ובדין, יותר מאשר לרבים אחרים שזכו בפרס הזה לפניו. "ידיעות אחרונות" קיצר את המכתב, אך העיקר התפרסם ביום המחרת.

נובמבר 1995 – הלילה המר של רצח רבין. עצרת השלום המוצלחת בכיכר, ההמונים באו להביע אמון בתהליך השלום שהחלו באוסלו, רבין ופרס על הבמה שרים את שיר השלום. העצרת נגמרה, צעירים רוקדים בעליצות בכיכר לצלילי מוזיקת סמבה ברזילאית. לפתע, צופרי שיירה ארוכה של מכוניות משטרה, שמועות על פיגוע, הידיעה  שראש הממשלה רבין נפגע מיריות מתנקש, מאות אנשים רצים כל הדרך אל שער בית החולים איכילוב, דובר הממשלה איתן הבר מופיע וקורא את ההודעה "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...". 

חזרה אל הכיכר, ישיבה במעגלי אבל סביב הנרות הדולקים. ברדיו נמסר כי הממשלה התכנסה באמצע הלילה לישיבת חרום ובחרה בשמעון פרס כראש ממשלה זמני עד לאישור הכנסת. כמה צעירים ניגשים אל קיר בנין העיריה הסמוך ומרססים בצבע שחור כתובת גרפיטי ענקית: "לעולם לא תלך לבד, שמעון פרס!" 

כבר באותו לילה התחלנו לדבר על מה שצריך פרס לעשות. לפזר מיד את הכנסת ולקרוא לבחירות חדשות, וכך לזכות ברוב גדול? לפעול בתקיפות ובחריפות נגד המתנחלים, כשמעמדם הציבורי בשפל המדרגה?

מה לעשות, שמעון פרס לא קיבל אף אחת מן ה"עצות" שלנו. במקום זאת, הוא תוך זמן קצר הסתבך במבצע מלחמתי מיותר לחלוטין ועקוב מדם בלבנון - "מבצע ענבי זעם". באפריל 1995, לאחר שמאה ושישה אזרחים לבנונים נהרגו מפגז ארטילריה ישראלי תועה בכפר קאנא, הייתי בהפגנת מחאה מול ביתו של ראש הממשלה שמעון פרס ברמת אביב. הפגנה מיליטנטית בה הושמעו קריאות חריפות בגנותו של פרס, כולל המלים "רוצח" ו"פושע מלחמה". בשיא ההפגנה התנגשנו עם שרשרת השוטרים שחסמה את דרכנו, והיינו קרובים מאד לבלות את הלילה במעצר. ולמרות זאת, ברגעי הפיזור אמרתי לחברי: "אין ברירה, למרות הכל בבחירות נצטרך להצביע בעדו". – "מה? בעד המנוול הזה?" – "אלא מה אתם רוצים, את נתניהו כראש הממשלה?". 

באותו רגע, הביטוי "ראש הממשלה בנימין נתניהו", עדיין נראה כמעין מדע בדיוני, אפשרות רחוקה ובלתי סבירה. אבל רק חודש וחצי אחר כך היא הפכה למציאות שמלווה את מדינת ישראל עד היום. במשך כל ליל הבחירות ישבנו ערים, בעוד התחזיות הראו ניצחון לנתניהו – ניצחון ברוב דחוק אבל ברור. שעה אחר שעה ישבנו מול המסכים, מקווים עוד לשינוי של הרגע האחרון, עד שבאור הבוקר הפכו התחזיות למציאות ושמעון פרס איבד את הסיכוי האחרון לאחוז בהגה השלטון במדינת ישראל. 

יכולתי להמשיך את המאמר הזה עוד ועוד ולציין רגעים נוספים בחייו של שמעון פרס – אורות וצללים, נקודות ציון נוגדות, זמנים בהם רגזנו עליו מאד שהסכים לשרת את נתניהו וליצג אותו בעולם וזמנים בהם בכל זאת ניסה לפחות חלקית לעמוד מול מנהיג הליכוד ולנקוט כל מיני יוזמות לקידום השלום. נסיון כושל להיבחר כנשיא המדינה ונסיון שני שהצליח. והשנים האחרונות בהן זכה שמעון פרס לפופולריות רבה בציבור הישראלי הרחב ודחק הצידה יותר ויותר את חזון השלום והמזרח התיכון החדש ובחר להתרכז בחלום וחזון חדש ובלתי פוליטי – פיתוח הנאנו-טכנולוגיה והברכה הרבה הצפויה בנאנו-טכנולוגיה ה למין האנושי. 

בכל זאת, עכשיו שהקריירה הארוכה של שמעון פרס הסתיימה סופית בהלוויה ממלכתית אדירה בנוכחות שועי העולם, הייתי מעדיף לסיים את הסקירה האישית שלי באותו רגע מכריע של הכשלון בבחירות 1996. 

האם היה שמעון פרס איש שלום? רבים מחברי הפוליטיים מפקפקים בכך, ולא קשה למצוא הוכחות מרשיעות וכתמים שחורים לאורך חייו של פרס. 

באשר לי - הייתי שמח מאוד אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור, לחזור אל מאי 1996 ולהעניק לשמעון פרס את שלושים אלף הקולות הנוספים, שהיו נותנים לו ארבע שנים נוספות בראשות הממשלה (והיו הופכים את בנימין נתניהו להערת שוליים נשכחת בתולדות מדינת ישראל). 

שמעון פרס של 1996 היה מחויב לחלוטין, פוליטית ואישית, להסכמי אוסלו. יש סיבה טובה להניח כי עם מנדט מוצק למשך ארבע שנים, פרס היה נכנס עם כל האנרגיה והנחישות הטיפוסיים שלו למשא ומתן עם הפלסטינים על מעמד הקבע. שהוא היה מנסה ברצינות להגיע להסכם עד לתאריך היעד שנקבע, מאי 1999. ושברגע שהיה נחתם הסכם, הוא היה נאבק בכל כוחו כדי ליישם אותו בשטח. 

האם הוא היה מצליח? האם היינו יכולים לחיות עכשיו במצב שונה לחלוטין, במזרח תיכון חדש אמיתי? או שאולי פרס היה מבזבז גם את ההזדמנות הזאת, והיה מסיים בכישלון חרוץ? לעולם לא נדע.

במציאות לא ניתן לחזור בזמן ולשנות את ההיסטוריה. נקווה שלפחות את העתיד נוכל עוד לשנות.  

\

שמעון פרס,יאסר ערפאת והסכמי אוסלו - התצלום ששום עיתון בישראל לא פרסם השבוע 

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

צמא ונרטיב

צמא ונרטיב

י"אצלנו בפסאיל, בבקעת הירדן, מקבלים מים פעמיים בשבוע" הסביר המארח לקבוצת הפעילים שבאו מתל אביב. "פעמיים בשבוע מזרימים לנו מים בצינור הקטן הזה שאתם רואים פה על הקרקע, צינור בקוטר 20 מילימטר. המיכל הגדול מתמלא ואז צריך לחלק את המים בין כל המשפחות, זה צריך להספיק לנו לשלושת הימים הבאים. ואנחנו עוד בני מזל לעומת הקהילות הפלסטיניות בחלק הצפוני של הבקעה. להם ישראל לא נותנת מים בכלל, והרבה פעמים החיילים גם מחרימים להם את המים שהם מביאים בעצמם. זה מכיון שאת האזור שלהם הכריזו בתור שטח אש של הצבא וטוענים שהם גרים שם באופן בלתי חוקי. את פסאיל בינתיים לא הכריזו בתור שטח אש".                 י
                                              י
אז מה יכולנו לעשות – חמישים אזרחים ישראלים שנענו לקריאה של "קואליצית המים" ובאו לפסאיל בשבת אחר הצהרים? יכולנו להגיד כמה מלים של הזדהות ועידוד ושל בושה על מעשי המדינה שאנחנו אזרחיה. יכולנו להוריד מן האוטובוס שלנו את 120 בקבוקי המים המינרליים שהבאנו איתנו כמחווה קטנה וסמלית של סולידריות. (מיכלית המים ששכרנו נתקעה בדרך לא סלולה, והגיעה רק למחרת.) לפחות, ילדי פסאיל התנפלו בשמחה רבה על ארגז קרטון שהבאנו, מלא צעצועים. יכולנו לעזור בבנית גן משחקים פשוט מחומרים מקומיים ולשבת עם מארחינו לסעודת ערב צנועה. ולהניף שלטים גדולים בהם נאמר " פתחו את הברז! מים הם זכות!" בפני מצלמת "הטלויזיה החברתית". ואז לעלות חזרה על האוטובוס ולנסוע חזרה לבתינו בגוש דן בהם המים תמיד תמיד זורמים בברזים.                             י




יומיים אחרינו הגיעו מבקרים אחרים לכפר פסאיל. בשעות הבוקר באו לשם חיילים של צבא ההגנה לישראל ועימם דחפורים. שני מבני מגורים נהרסו תוך פחות מחצי שעה. שנים עשר תושבים, בהם שבעה קטינים, נותרו ללא קורת גג. האם זה היה קשור עם הביקור שלנו? כנראה שלא. ארגון בצלם מתעד בשבועות האחרונים עליה תלולה במספר הריסות הבתים שמבצע הצבא בכל רחבי השטחים הכבושים. בקהילת אל-מוערג'את, גם היא בבקעת הירדן,  נהרסו ארבעה מבני מגורים. ארבע עשרה נפשות, בהן שני קטינים, נותרו ללא קורת גג. ובקהילת אום אל-ח'יר שבדרום הר חברון נהרסו חמישה מבני מגורים, ושם נותרו ללא קורת גג עשרים ושבעה תושבים, בהם שישה עשר קטינים. וכך הלאה וכך הלאה. בסך הכל, עשרה ישובים פלסטינים זכו לביקור הרסני של הצבא בשבוע האחרון.  י
                                                                      http://m.btselem.org/hebrew/press_releases/20160811_august_demolitions
באותו היום בו הגיעו החיילים והדחפורים לפסאיל שבבקעת הירדן הגיעה מנכ"לית המשרד לעניינים אסטרטגיים, סימה וקנין, לדיון דחוף בכנסת שבירושלים. היא סיפרה לחברי הכנסת על מצב קשה וחמור – "ישראל נתפשת במדינות העולם כמדינה מצורעת!". אבל עוד יש תקוה. המשרד לעניינים אסטרטגיים הקים צוות בין-משרדי בן 10 אנשים שמנסה לגבש נרטיב חלופי שאותו מבקשת ישראל לספר לעולם. מטרת העל היא להנחיל את הנרטיב החילופי הזה בכל רחבי העולם בעשר השנים הקרובות, עד שנת 2025. " מבחינתי הניצחון יהיה שינוי הנרטיב בעולם כלפי ישראל. שהנרטיב בעולם כבר לא יהיה שישראל שווה אפרטהייד" ציינה וקנין.                                                          י 

איך בדיוק עושים את זה? וקנין, שעד לפני כמה שנים כיהנה בתפקיד הצנזורית הצבאית הראשית, נמנעה מלמסור פרטים לחברי הכנסת. "המאבק נגד הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם זה נושא מאד רגיש. אני מעונינת שהמשרד יפעל בחשאיות מרבית ואף ביקשתי מהשר הממונה גלעד ארדן להימנע מהתבטאויות פומביות בנושא עבודת המשרד. אנחנו רוצים שרוב עבודת המשרד לעניינים אסטרטגיים תהיה מסווגת. יש רגישויות רבות ואני אפילו לא יכולה להסביר בפורום גלוי מדוע יש רגישויות... חלק גדול ממה שאנחנו עושים זה מתחת לרדאר. לפרט יותר אני לא אוכל כאן. רק בדיון סגור של ועדת החוץ והביטחון, שיחול איסור מוחלט לפרסם את מה שנאמר בו. כל מה שאני יכולה להגיד כאן זה שתקציב הפעילות למאבק בדה-לגיטימציה של ישראל מגיע ל-128 מיליון שקל בשנת 2016".                                            י


בכל זאת, קצת משיטות הפעולה נחשפו יומיים אחר כך. אנשי המשרד לענינים אסטרטגיים קיימו ישיבת עבודה עם חבריהם ממשרד הפנים והמשרד לבטחון הפנים, ומסרו להם כי "כיום פועלים בגדה המערבית עשרות ארגונים בינלאומיים, תחת כובעים שונים, לאיסוף מידע על פעילות צה"ל בשטחים. הפעילים הזרים עושים במידע זה שימוש לקידום חרם על ישראל ולבידודה.  פעילים תומכי החרם מתסיסים את התושבים הפלסטינים בגדה המערבית נגד כוחות צה"ל ומשבשים את פעילות הצבא. לפי הערכות שעלו בישיבה, כמה מאות פעילים זרים מסוג זה נכנסים דרך נתב"ג או דרך גשר אלנבי, כשהם מעמידים פני תיירים. חלק מהפעילים עוזבים אחרי שהות קצרה, אך חלקם נשארים למשך תקופות ארוכות בגדה המערבית".      י

אי לכך, החליטו השרים גלעד ארדן ואריה דרעי להקים צוות משותף שיפעל למנוע מפעילים כאלה לעבור בביקורות הדרכונים ולגרש את אלה שכבר הצליחו להיכנס ארצה. בין היתר, הצוות יאסוף מודיעין על פעילים זרים שנמצאים בארץ, כך שניתן יהיה לבסס תיק משפטי שיאפשר לגרשם. נבדקת האפשרות המשפטית י"להפליל" ארגונים שלמים, כך שאפשר יהיה לגרש או למנוע כניסה מכל מי שחבר בהם ולא יהיה צריך לאסוף מודיעין וראיות משפטיות נגד כל פעיל בנפרד. 
י
 http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.3031847

 מעל דפי "ישראל היום", הלא הוא הביביטון, פירט איתי הראובני במה מדובר: "כבר תקופה  ארוכה  גופים שונים שולחים לישראל פעילים קיצוניים במסווה של תיירים, כדי שאלו יתעדו את 'הפרות זכויות האדם' [מרכאות במקור]. הדוגמה הבוטה ביותר היא 'תוכנית הליווי האקומנית בפלסטין ובישראל', פרויקט שנוסד בשנת 2002 על ידי 'מועצת הכנסיות העולמית' ומטרתו היא להביא מתנדבים כדי 'לחוות את החיים תחת כיבוש ולהשפיע על המעורבות של הקהילה הבינלאומית בסכסוך'. הפרוייקט הזה שולח פעילים מעשרות מדינות לתקופה של שלושה חודשים, לאחר הכשרה בארץ מוצאם הכוללת הסברים, דרכי התמודדות עם הצבא ותדריך כניסה לישראל. בהגעתם הם עוברים תדריך נוסף ויוצאים לשטח לבושים וסטים חומים עם לוגו של הפרוייקט. הם פרוסים במעברים ובנקודות חיכוך, ואף בעיר העתיקה בירושלים, ומתעדים באופן חד־צדדי הפרות לכאורה מהצד הישראלי. באחד מרגעי השיא הפעילים התמקמו ברחבת הכותל ותיעדו את כוחות הביטחון. בתום שלושת החודשים רבים מהפעילים חוזרים לארצותיהם ומקדמים קמפיינים אנטי־ישראליים שונים. צריך סוף סוף לשים קץ לפעולה שלהם ושל ארגונים נוספים מאותו סוג כמו 'תנועת הסולידריות הבינלאומית' או 'ועדת השירות של הכנסייה הקווייקרית האמריקנית'. עד עכשיו הקוויקרים אפילו קיבלו ויזות הומניטריות".                                                     י 


הבוקר נמסר בחדשות הרדיו כי ממשלת צרפת מגנה הריסת מבנים שאת הקמתם מימנה בנבי-סמואל שמצפון לירושלים. זו הפעם השלישית מתחילת השנה שישראל הורסת או מחרימה מבנים שהוקמו בסיוע הומניטארי צרפתי, כולל בית ספר שנהרס לפני כחצי שנה. "התגברות קצב ההריסות וההחרמות של מבנים הומניטאריים המיועדים לאוכלוסיה הפלסטינית היא הפרה של החוק הבין-לאומי".       י
אז אולי צריך לגרש גם את השגריר הצרפתי?                                                                          י
http://www.iba.org.il/bet/?entity=1176389&type=1&topic=0&page=292