יום שני, 29 במרץ 2010

ספרטה 2010

ספרטה 2010

"אף עין לא יכלה להישאר יבשה בהלוויתו של רב סרן אלירז פרץ" אמר אתמול כתב הרדיו. בכל מהדורות החדשות ובכותרות כל העיתונים חזרו על ההספד המר של האם מרים פרץ, על בנה אלירז שנהרג לפני שלושה ימים במארב פלסטיני ברצועת עזה ועל בנה אוריאל שנהרג לפני 12 שנה במארב לבנוני בדרום לבנון. היום דיווחו העיתונים בכותרות ענק כי שני האחים הנותרים למשפחת פרץ, אביחי ואליסף, הודיעו לרמטכ"ל אישית על נחישותם להמשיך ולשרת שירות קרבי בצבא גם לאחר מה שקרה לאוריאל ולאלירז, ועל האם הכואבת והמתאבלת אשר עודדה אותם בהחלטה זאת, ועל ראש הממשלה נתניהו שביקר את המשפחה ביקור תנחומים ואמר לאם מרים שהיא גיבורה.

משפחה מאד צבאית היא משפחת פרץ. הבנים כולם מסורים לצבא ההגנה לישראל בכלל ולחטיבת גולני בפרט, תמיד במדים, תמיד בשטח, תמיד נלחמים באויב בצפון ובדרום ובמרכז. בעצם, הם ממשיכים במלחמה גם כשאינם במדים, יוצאים להתנחל ברחבי יהודה ושומרון ולהוסיף ולגאול עוד ועוד מן האדמה שהבטיח אלוהים לעם היהודי לפני 3000 שנה בערך. רב סרן אלירז פרץ בנה את ביתו במאחז בלתי חוקי, ופשוט התעלם מן העובדה שהאדמה שייכת לתושבים פלסטינים מהכפר הסמוך. ממשלת ישראל הבטיחה כמה וכמה פעמים לממשלת ארצות הברית לפנות את המאחז הזה (זה היה עוד בזמנו של ג'ורג' וו. בוש). אז הבטיחה. ובג"צ הוציא צו לפינוי המאחז. אז הוא הוציא צו. ועכשיו, מי הגיבור שיעז להרוס את ביתו של אלירז פרץ הגיבור שנפל למען המולדת?

לפני אלפי שנים הייתה ביוון עיר מדינה שנקראה ספרטה, עיר שהקדישה את כל כולה לצבא ולמלחמות, שגבריה בילו את חייהם באימונים צבאיים בין מלחמה למלחמה ונשותיה שרו שירי תהילה לגיבורים שחזרו משדה הקרב והתאבלו על הגיבורים שנפלו. חיילי ספרטה יצאו למלחמות חיצוניות, אך במיוחד היו נכונים תמיד לסכנת התמרדות של ההלוטים, האוכלוסייה המדוכאת הגדולה שחיו בספרטה עצמה ובצעו את כל העבודות השחורות עבור אדוניהם הספרטנים. לאנשי ספרטה לא זמן ועניין בתרבות ואמנות או בפילוסופיה, את כל זאת הם השאירו לאויביהם הגדולים, האתונאים. כך גם את השיטה הפוליטית הטיפשית שנקראת "דמוקרטיה", שבה מבזבזים על כל מיני ויכוחים זמן יקר שעדיף להקדיש אותו לאימונים כדי להיות חיילים טובים.

לו הייתה עדיין ספרטה קיימת היום, משפחת פרץ הייתה זוכה שם לאזרחות של כבוד. אבל כמה ישראלים רוצים באמת לחיות בספרטה מודל 2010?





יום שבת, 27 במרץ 2010

נגמרה הרגיעה היחסית

נגמרה הרגיעה היחסית


"ידענו שגם אחרי מבצע עופרת יצוקה, השקט לא ימשך לנצח" אמר הבוקר ברדיו תושב נתיב העשרה שעל גבול רצועת עזה. אבל כנראה ששרינו ופרשנינו לא ידעו, אלה שדיברו אז על "הניצחון המוחץ אשר החזיר את ההרתעה הישראלית".

שנה עברה, וכבר מתחילה "הרגיעה היחסית" להתפורר לה. שנה של רגיעה יחסית שאולי לא הייתה כל כך רגועה מצידו השני של הגבול.

שם, זאת הייתה שנה של מצור חונק – עוד שנה של עוד מצור חונק. עוד שנה שבה מליון וחצי אנשים – גברים ונשים והרבה מאד ילדים קטנים – המשיכו להתגלגל בזבל, ולקבל רק מספיק מזון כדי לא לגווע ברעב. עוד שנה שבה מתו חולי סרטן בייסורים כי השער לעולם החיצוני ולבתי החולים המצוידים היטב נשאר סגור. עוד שנה שבה חיו אלפים בין חורבות הבתים, גם שנה ויותר לאחר סיום המלחמה. רק בתור מחווה מאד מיוחדת ויוצאת דופן למזכ"ל האו"ם הסכימו להכניס מעט חומרי בניה...

ועכשיו, הרגיעה היחסית מתחילה להתפורר. הטילים מתחילים לעוף ואזעקות "צבע אדום" נשמעות, והדם נשפך. חיילים ישראלים נהרגים ותמונותיהם מופיעות בראש העמוד הראשון ובכל מהדורות החדשות בטלוויזיה. ופלסטינים נהרגים, ואת שמותיהם לעולם לא נשמע ואת תמונותיהם לעולם לא נראה, אלמונים בחייהם ובמותם. וגם פועל תאילנדי שבא אלינו למצוא פרנסה צנועה למשפחתו נהרג במלחמה לא לו. הרגיעה היחסית מתפוררת, והגבול מתחמם, ומעגל הדמים מסתובב בסיבובים מהירים יותר ויותר.

אז מה הלאה? עוד מלחמה? עוד "עופרת יצוקה"? עוד אלפי אזרחים הרוגים? עוד הפגנות מחאה בכל העולם? דו"ח גולדסטון בריבוע? ואולי לכבוש את הרצועה כולה ולהחזיר את החיילים לסמטאות ג'בליה לעוד שניים שלושה דורות?

כמובן, יש גם אופציה אחרת: להסיר את המצור, לבצע סוף סוף את חילופי השבויים, להחזיר הביתה את גלעד שליט ואת האסירים הפלסטינים, להכניס את החמאס למעגל המו"מ (כאשר יהיה מו"מ).

אם אי פעם נגיע לשיחות קרבה, כאשר מיצ'ל מתרוצץ בין ביבי בירושלים ואבו מאזן ברמאללה, האם זה באמת יהיה אסון אם בדרך הוא יעבור גם במשרדו של הניה בעזה?

הוא לא יכתיב לנו!

הוא לא יכתיב לנו!

המשנה לראש הממשלה סילבן שלום: "האמריקאים צריכים להבין שיש לנו קווים אדומים ואנחנו לא נעבור אותם".

שר הפנים אלי ישי: "הממשלה תמשיך לפעול למען בנייתה של ירושלים, ולא תהיה הקפאת בנייה. אני מודה לבורא עולם שניתנה לי הזכות להיות השר שמאשר בניית אלפי יחידות דיור בירושלים".

משה (בוגי) יעלון, רמטכ"ל לשעבר והשר המיוחד לנושא האיומים האסטרגיים: "אף אחד בפורום השביעיה לא חושב שאפשר להגיע להסכם עם הפלסטינים, ואני אומר את זה מתוך ידיעה. צריך להסביר את זה גם לממשל האמריקאי, ואני מקווה שהם יבינו. אנחנו תקועים? מי אומר שאנחנו תקועים? המדינה נבנית, הכלכלה פורחת, אין שום סיבה לסגת משום מקום, צריך להפסיק את הגישה התבוסנית!"

"אדוני רב החובל, אנחנו מוחים! אנחנו, קצינים בכירים בצוות ספינתך, לא נסכים בשום אופן למדיניות של התקפלות ופייסנות שפוגעת בכבוד הלאומי שלנו! מי זה הקרחון המחוצף הזה שיכתיב לנו לאן ומתי להפליג? הטיטאניק ממשיכה במלוא הקיטור, לא נזוז אפילו מילימטר אחד מהמסלול!"

יום שלישי, 23 במרץ 2010

!מזל טוב

מזל טוב !

מזל טוב לאזרחי ארה"ב, שמעכשיו יוכלו לקבל טיפול רפואי הולם גם אם אינם עשירים.

מזל טוב לנשיא ברק אובמה, שמתחיל סוף סוף להצדיק את התקוות שתלו בו בוחריו.

ואולי גם את התקוות שתלו בו אנשים רבים בישראל, ובכל רחבי המזרח התיכון.


מחלוקת בין ידידים

"זאת מחלוקת בין ידידים. העמדה האמריקאית לגבי בניה במזרח ירושלים לא השתנתה מאז שנת  1967 . זה מעולם לא הפריע ליחסים הטובים בין שתי המדינות" הצהיר הבוקר מזכיר הממשלה צבי האוזר.

אכן, כל נשיאי ארצות הברית מאז ג'ונסון ועד היום הצהירו שאינם מכירים בסיפוח מזרח ירושלים לישראל ואינם מסכימים להפקעת אדמות פלסטיניות ועוד אדמות פלסטיניות והקמת שכונות יהודיות ועוד שכונות יהודיות ועוד שכונות יהודיות.

אבל בפועל, נשיאים קודמים היו מוכנים לקרוץ ולהתעלם ואפילו להטיל וטו במועצת הביטחון על החלטות בנושא מזרח ירושלים. הנשיא הנוכחי כנראה הפסיק לקרוץ.

"בירושלים יש תושבים והם צריכים מקום לגור, צריך לבנות להם ואנחנו בונים, גם ליהודים וגם לערבים" הוסיף מזכיר הממשלה האוזר. ובכן, לא בדיוק. מדינת ישראל בונה בירושלים ליהודים - וליהודים בלבד. פקידי הממשלה משקיעים בכך הרבה מאד כספים והרבה מאד מאמץ וחשיבה יצירתית, כדי להשתלט על קרקעות בכל דרך אפשרית. לערבים בירושלים, מדינת ישראל מספקת בעיקר שירותי הריסה לבתים שבנו לעצמם במיטב כספם.

נכון, בחודשים האחרונים הייתה קצת הפסקה בהריסת הבתים הפלסטינים בירושלים, בעיקר בגלל התפרצות הזעם הקודמת של הילארי קלינטון והמשבר הקודם עם האמריקאים. אבל בניה לערבים על ידי ממשלת ישראל? כידוע, המשיח עוד לא הגיע.

בירוקרטיה

- ראו, אדוני הנשיא וגבירתי מזכירת המדינה, אצלנו בישראל יש הרבה בירוקרטיה, הנה הבאתי לכם תרשימים מדויקים ומפורטים. במדינה שלנו, לפני שמתחילים לבנות צריך לעבור הרבה מאד שלבים והרבה מאד דיונים והחלטות בכל מיני ועדות תכנון, וזה לא אומר שכבר מחר בבוקר מתחילים לבנות.

- בירוקרטיה זה לא תמיד רע, מיסטר נתניהו. אולי תוכל פשוט לדאוג שהפרוייקטים שלכם במזרח ירושלים יכנסו עוד יותר עמוק לתוך המבוך הבירוקרטי וכבר לא יצאו משם?

מחיאות כפיים

זה היה לפני יותר משבוע, אבל אנשי הימין הקיצוני בישראל עדיין לא נרגעו ממראה הקהל באוניברסיטת תל אביב, שמחא כפיים לסגן הנשיא ג'ו ביידן כאשר הביע סגנו של אובמה ביקורת על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו והתנגדות לבניה ההתנחלותית במזרח ירושלים. האחרון בשרשרת המוחים נגד מוחאי הכפיים הוא אליקים העצני, במדור הדעות ב"ידיעות אחרונות".

יתכן כי העצני וחבריו יצטרכו להתרגל. אם הנשיא אובמה, סגנו ביידן ומזכירת המדינה קלינטון יתחילו לפעול ברצינות לשחרר את ישראל ממארת הכיבוש האוכלת בנו 43 שנים, הם יקבלו עוד הרבה מחיאות כפיים כאלה.



הזזת קברים

הזזת קברים

כבר שנתיים בונים בירושלים את המוסד שיקרא בשם "מוזיאון הסובלנות". בונים אותו במקום שהיה לפני 1948 בית הקברות המוסלמי של ממילא. את האנשים שקבורים שם – לחלק מהם יש עוד קרובי משפחה שזוכרים אותם – זורקים החוצה מהקבר בלי הרבה סובלנות.

איפה סגן שר הבריאות יעקב ליצמן?

התנקשות בשרים

התנקשות בשרים

נועם שליט מחדש את המאבק למען בנו השבוי גלעד. הוא מזעיק את דעת הקהל בארץ ובעולם כדי להחזיר את גלעד שליט לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שיעלם לבלי שוב כמו שנעלם רון ארד.

אחד המכשולים העיקריים להחזרתו של גלעד שליט נקרא אחמד סעאדאת. מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין אחמד סעאדאת הוא ששלח את אנשיו להתנקש את השר הישראלי רחבעם זאבי (כתגמול על כך שמדינת ישראל שיגרה את מסוקיה להתנקש באבו עלי מוסטפה, שהיה המזכ"ל הקודם של החזית העממית).

החמאס דורש בתוקף לכלול את אחמד סעאדאת בין האסירים הפלסטינים שישוחררו תמורת גלעד שליט. "לא בא בחשבון" אמר בנימין נתניהו. "הוא רצח שר בממשלת ישראל, ועל כך אין מחילה ואין כפרה. כל עוד אני ראש הממשלה, האיש הזה יישאר מאחורי סורג ובריח".

בשנת 1944 התנקשו אליהו בית צורי ואליהו חכים, חברי ארגון לוחמי חרות ישראל, בלורד מוין, שר בכיר בממשלת בריטניה. גדעון סער, שר החינוך בממשלת נתניהו, הכריז לאחרונה על בית צורי וחכים כגיבורים לאומיים היכולים לשמש דוגמא ומופת לנוער בישראל.

אבל זה היה מזמן.

יום חמישי, 18 במרץ 2010

האלוף והאנרכיסט

האלוף והאנרכיסט

ביום שישי שעבר העניק אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי ראיון לבן כספית מ"מעריב", וסקר לפרטי פרטים את המצב ברחבי הגדה המערבית שתחת שלטונו הצבאי. באופן כללי, המצב טוב ושקט, אמר האלוף, אבל יש בעיה וקוראים לה... יונתן פולק. כן, יונתן פולק ושאר ה"אנרכיסטים נגד הגדר" באים כל שבוע לכפר בילעין ולכפר ניעלין ומפגינים ומפריעים לצבא לנהל בשקט את שלטון הכיבוש. לדעתו של האלוף בתי המשפט נוקטים נגד האנרכיסטים "יד רכה מדי".

ישנן מדינות בעולם הדמוקרטי הנאור בהן אסור בהחלט לגנרל לעסוק בפוליטיקה בכלל ובהשתלחות פומבית כנגד פעיל פוליטי בפרט. מדינת ישראל, מסתבר, אינה ביניהן.

האלוף מזרחי אינו ממהר לבצע את צו בג"צ, שהורה לשנות את נתיב "גדר ההפרדה" ולהחזיר לתושבי בילעין (חלק מן) האדמות שנגזלו מהם. לקח לצבא כמה שנים עד שהודיע על "תחילת עבודות התכנון לשינוי התוואי". התכנון הזה עוד נמשך ונמשך, אבל המלחמה שהכריז האלוף מזרחי על האנרכיסטים כבר נכנסה להילוך גבוה.

חיילים פשטו באישון לילה על הכפרים ותלו צו צבאי חדש על  הבתים. בילעין וניעלין הוכרזו כ"שטח צבאי סגור" והכניסה נאסרה על פעילי שלום ישראליים ובינלאומיים. הצבא מבטיח להפעיל כוח רב נגד יונתן פולק וחבריו.

אבי דיכטר – לשעבר ראש השב"כ, לשעבר שר, כיום חבר כנסת ממפלגת האופוזיציה הראשית "קדימה" – מיהר לברך את האלוף על יוזמתו. "הגיע הזמן לנקוט סוף סוף יד קשה בבילעין, להפסיק את המהומות שמתרחשות שם כל יום שישי. אולי עכשיו השם של בילעין סוף סוף יעלם ממהדורות החדשות" אמר האופוזיציונר הדגול דיכטר.

עם כל הכבוד למומחיותם ומקצועיותם של אבי מזרחי ואבי דיכטר, לכותב שורות אלה נדמה שדווקא עכשיו שמה של בילעין יעלה לכותרות גדולות במיוחד. במקום שהצבא מדבר על "צעדים קשוחים", אמצעי התקשורת מריחים רייטינג.

אפילוג  מה קרה ביום שאחרי

להלן תאורו של רועי וגנר על מה שקרה בפועל בבילעין, לאחר כל ההצהרות והצוים מצידו של הצבא.

מודאגים עקב הנסיון לעצור את ההתנגדות העממית על ידי הכרזה מתוקשרת על אזור ההפגנה כשטח צבאי סגור, כמעט 50 ישראלים ויותר מ 25 בינלאומיות הצטרפו לתושבי ולתושבות בילעין להפגנה השבועית נגד האפרטהייד וגזל האדמות. על אף העובדה שהצו איננו חדש, ושצווי שטח צבאי סגור שנועדו למנוע את הזכות להפגין נפסלו על ידי בתי המשפט הישראליים, היח"צון של הצוים על ידי הצבא הוביל את המפגינים לתהות אם להתכונן למעצרים המוניים. נחושים לחוות את התשובה על בשרם, המפגינים צעדו אל הגדר בשירה ובקריאת סיסמאות, הגיעו אל השער, הפגינו, הסירו את השלט שמכריז על שטח צבאי סגור, וטלטלו את הגדר עד שקרעו את אחד העמודים התומכים. לתדהמת הנוכחים החיילים לא ירו דבר מלבד צרורות של איומים. השבאב הפגין בדרכו לאורך הגדר במרחק מה מהמהפגנה המרכזית, ומסר לחיילים אבנים תמורת רימוני הגז שהורעפו עליהם. לאחר שהוכרז על סיום ההפגנה פלשה קבוצת חיילים לכפר והסלימה את העימותים העם השבאב, אבל נסוגה לאחר זמן קצר. נותרנו תוהים האם התגובה ה"מתונה" יחסית של החיילים מצביעה על מדיניות חדשה, על נוכחות עיתונאים לצידם של החיילים, או על נסיון לגרום לשאננות בקרב המפגינים לקראת השבוע הבא.









יום שני, 15 במרץ 2010

האם הם שינו את הכללים?

האם הם שינו את הכללים?

"אבל למה? למה? למה לעשות מזה עניין כזה גדול? הרי כולם עשו את זה כל הזמן. כל הממשלות עשו את זה, גם העבודה, גם קדימה, כולם חטפו הרבה הרבה אדמה פלסטינית במזרח ירושלים ובנו עליה, המון בתים ושכונות ושיכונים, הכול ליהודים בלבד. אז למה דווקא לי עושים כאלה בעיות? למען השם, המשבר הכי גדול עם ארצות הברית בשלושים וחמש השנים האחרונות, למה זה מגיע לי? רק בגלל עוד כמה אלפי יחידות דיור עלובות בירושלים? ורק בשנה שעברה דיברתי עם מיצ'ל ודיברתי עם אובמה בעצמו, כולם הבטיחו לי שבמזרח ירושלים מותר לי להמשיך לבנות. כן, הם הרשו לי להמשיך לבנות, רק שאני אעשה את זה קצת בשקט, בלי יותר מדי רעש. הם הבטיחו! ונכון, פעם אחת זה קצת התחלק לי, יצא קצת רועש וזה קלקל את המסיבה היפה עם ביידן. ממש חבל! אבל עשיתי את זה רק פעם אחת! אני מודה, הייתה תקלה, באמת תקלה מצערת, העיתוי לא היה נכון. עיתוי מאד לא נכון. אבל אני כבר ביקשתי סליחה והתנצלתי אפילו פעמיים, כבר הבטחתי שזה לא יקרה עוד פעם. אני אפילו מיניתי ועדת מנכ"לים שיבדקו מאיפה בא העיתוי הלא נכון הנבזי הזה. זה בשום אופן לא יקרה שוב, אני מבטיח! מעכשיו, אנחנו נגזול אדמות של פלסטינים בירושלים רק בשקט בשקט כשאף אחד לא רואה. רק בעיתוי הנכון. רק באמצע הלילה, בלילות בלי ירח. אז מה עוד הם רוצים? לפרק לי את הקואליציה?"

"הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לי" התלונן ספירו אגניו, סגנו של נשיא ארה"ב ריצרד ניכסון כאשר התפוצצה פרשת ווטרגייט.

יום שבת, 13 במרץ 2010

גבורה וחינוך

גבורה וחינוך


שלמה בן יוסף, חבר האצ"ל, הוצא להורג בידי שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1938 לאחר שנתפס כשהוא בדרכו לתקוף אוטובוס אזרחי ערבי ולהרוג ללא אבחנה בנוסעיו. השבוע חילק שר החינוך עשרות פרסים לתלמידים שהגישו עבודות בנושא שלמה בן יוסף וחבריו עולי הגרדום.

שר החינוך גדעון סער אמר בטכס כי שילוב סיפור עולי הגרדום במערכת החינוך הוא מופת ערכי לבני הנוער ובכוחו לחזק את הזיקה של התלמידים למדינה ולמורשת: "בחרנו לציין את סיפורם של עולי הגרדום באמצעות תהליך חינוכי המקנה ידע וחוויה". עשרות התלמידים שקיבלו את הפרס מידי שר החינוך אישית נבחרו מבין 750 שהכינו עבודות בנושא בבתי ספר בכל רחבי ישראל, בעידוד וסיוע של מוריהם וכאשר לרשותם הועמדו משאבים מיוחדים של מערכת החינוך כדי לעודד ולסייע להם בהכנת העבודות.

השבוע גם החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו להקים צוות מיוחד שיבצע מעקב אחר ההסתה ברשות הפלסטינית ואף יפרסם באופן תקופתי "מדד הסתה" רשמי, כאשר הנתונים יפורסמו בכל רחבי העולם בידי ממשלת ישראל. אחד הנושאים העיקריים בהם יתמקד הצוות יהיה ההסתה המתנהלת במערכת הלימוד הפלסטינית ובמיוחד... הצגתם של מחבלים פלסטינים שפגעו בישראלים כגיבורים.

יום רביעי, 10 במרץ 2010

רשות סטטורית עצמאית

רשות סטטורית עצמאית


"תבין, אדוני סגן הנשיא. הועדה המחוזית לתכנון ובניה היא רשות סטטורית, שמקבלת החלטות באופן עצמאי לחלוטין. אני בתור ראש הממשלה אפילו לא יודע על מה הם דנים. יצא שבדיוק היום הם קיבלו את ההחלטה לבנות 1600 יחידות דיור, וזה בהחלט לא בא כדי לפגוע בך. וכך גם היד הימנית שלי, גם היא רשות סטטורית, שמקבלת החלטות באופן עצמאי לחלוטין. בדיוק עכשיו יצא שהיא קיבלה את ההחלטה לתת לך סטירת לחי באמצע הטכס החגיגי..." 

דברים בשם אומרם
"אין עיתוי מתאים לבנות במזרח ירושלים" אמר השר בני בגין. "לא חשוב מתי הרגע בו נודיע על תכניות בניה חדשות, ברגע שנודיע יתעורר מיד קול צעקה בכל העולם ויאשימו את ישראל שהיא פוגעת בשלום".

עד כאן, הוא צודק בהחלט.




צ'רצ'יל ובית המשפט בבאר שבע

צ'רצ'יל ובית המשפט בבאר שבע


בשבוע שעבר ישב נורי אל עוקבי בתא המעצר שבמרתף היכל המשפט בבאר שבע, והמשטרה דרשה להשאיר אותו במעצר עד לתום הליכים משפטיים שימשכו חודשים ואולי שנים – בעוון "הסגת גבול".

השבוע הוא ישב חופשי באולם הדיונים של השופטת שרה דוברת, בקומה השישית של אותו בנין, בדיון האזרחי בו הוא תובע מן המדינה להכיר בכך שבאדמות אל ערקיב הוא אינו מסיג גבול אלא בעל הבית.

(לתיאור מפורט יותר ראה כאן)

עו"ד רוואש (ניצג המדינה): בפברואר 1921, בתחילת תקופת המנדט, השלטון הבריטי נתן לבדואים ארכה של חודשיים לבוא ולרשום ברישום המקרקעין את הקרקעות שהם טוענים לבעלות עליהן. כמעט אף אחד מהם לא עשה זאת. הם לא יכולים עכשיו לבוא בטיעוני בעלות.

פרופ' אורן יפתחאל (עד מומחה מטעמו של נורי אל עוקבי) : זאת הטענה המשפטית הרגילה שבשמה המערכת השלטונית הישראלית דחתה טענות של בדואים לבעלות על הקרקע. אבל הטענה הזאת מתעלמת מעובדות מרכזיות.

ביום 29 למארס 1921, בטרם פג המועד של חודשיים שנקבע בחוק הקרקעות החדש, נפגשה משלחת של בדואים מהנגב עם וינסטון צ'רצ'יל שהיה אז שר המושבות הבריטי. מצאתי בארכיון הממשלתי בלונדון

מצאתי את הודעת הסיכום הרשמית של הפגישה, בה נאמר כי השייכים הצהירו על נאמנותם לממשלת הוד מלכותו ואילו שר המושבות צ'רצ'יל אישר את ההבטחות שכבר ניתנו להם בידי הנציב העליון הרברט סמואל, כי "לא תהיה התערבות בזכויות ובמנהגים המיוחדים של הבדואים במחוז באר שבע".

בעקבות זאת הוציאה ממשלת המנדט הבריטי את מחוז באר שבע מתחום תחולתו של חוק הקרקעות ופטרה את התושבים הבדואים מן החובה לרשום ברישום המקרקעין את אדמותיהם. במקום זאת הוקם בבאר שבע בית משפט שבטי שפעל בכל תקופת המנדט, כאשר הרכבים של שלושה שייכים הכריעו בסכסוכים קרקעיים לפי החוק הבדואי השבטי.

הבריטים הכירו בבעלות הבדואים על אדמותיהם. מי שרצה לרשום את אדמתו ברישום המקרקעין יכול היה לעשות זאת, גם עשרות שנים מאוחר יותר, ו- 64,000 דונם של אדמות בדואיות אכן נרשמו במהלך תקופת המנדט. אולם בעיקר רשמו את אדמותיהם ברישום המקרקעין מי שרצו למכור אותן ללא-בדואים (כולל ליהודים). לשם המשך החזקה באדמות או מכירתם לבדואי אחר לא היה כל צורך ברישום בטאבו. הטענה כי בדואים שלא רשמו את אדמתם ברישום המקרקעין ב-1921 "איחרו את המועד" ואיבדו את האדמה מעולם לא נשמעה לפני 1948.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ידוע בהערצתו לוינסטון צ'רצ'יל ובשאיפה עזה להידמות אליו. אבל לא בטוח שהוא מכיר לפרטיה את פעולתו של צ'רצ'יל במרס 1921...




יום ראשון, 7 במרץ 2010

מסיג הגבול האובססיבי

מסיג הגבול האובססיבי
נורי אל עוקבי שוב במוקד

נורי אל עוקבי היה בן תשע בשנת 1951, כאשר גורש מן הבית בו נולד וגדל, באל-ערקיב שמצפון מזרח לבאר שבע. נציגי המדינה הבטיחו לאביו של נורי, השייך סלמאן אל-עוקבי, כי על בני השבט לעזוב את בתיהם רק למשך חצי שנה, "כי האדמה דרושה לתרגילים צבאיים" ואחר כך יוכלו לחזור. ההבטחה לא קוימה. השייך סלמאן אל-עוקבי ניסה בשנת 1956 לחזור לאדמתו, ומיד נעצר וגורש שוב.

בעוד בני שבט אל עוקבי שוהים בדלות באל חורה, לשם הובאו על גבי משאיות, נקטו הרשויות בהליכים חוקיים להפקיע את אדמתם ולרשום אותה כרכוש המדינה לכל דבר. על פי "חוק רכישת מקרקעין" שאותו העבירה הכנסת בשנת 1953, רכשה מדינת ישראל את כל אדמותיו של שבט אל עוקבי במחיר מציאה של אפס לירות ישראליות ואפס אגורות. לבני השבט עצמם איש לא טרח להודיע על העסקה היפה. זה נודע להם רק במקרה ורק שנים רבות אחר כך.

נורי אל עוקבי בילה את חייו במאבק למען בני שבטו ולמען הבדואים בכלל. כבר בשנות השישים הוא יסד את "האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל", בזמן שכמעט איש לא שמע ולא ידע שיש בעיה כזאת, בזמן שבדרך כלל חשבו על בדואים בתור קישוטים אקזוטיים וידידותיים של המדבר.

לפני עשר שנים עלתה האפשרות כי ממשלת ישראל תאפשר לבני אל עוקבי לחזור לפחות אל חלק מאדמתם. עלתה - ומיד ירדה. בשנת 2004 דאג שר השיכון דאז אפי איתם להקים בשטח – במבצע מעין-צבאי לקביעת עובדות באישון לילה – "ישוב קהילתי" הנקרא "גבעות בר" והמיועד ליהודים בלבד.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=384977&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0

באפריל 2006 הגיע נורי אל עוקבי אל אדמות אל-ערקיב - מול הגדרות המקיפות את "גבעות בר", לא הרחק מחורבות הבית בו נולד וגדל – והקים שם אוהל. מאז ועד לשבוע שעבר הוא חי לבדו באוהל הזה – ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, דורש בלי הרף שיאפשרו לו ולשבטו לחזור לאדמה.

לעיתים באו ידידים מכל רחבי הארץ, וגם מבקרים מחו"ל, לעודד ולתמוך בו. לעיתים באו מבקרים פחות ידידותיים, מטעם הרשויות - אנשי המשטרה והקרן הקיימת והסיירת הקרויה ירוקה. פעמים רבות הם הרסו את האוהל – ונורי חי תחת כיפת השמיים עד שהצליח להשיג אוהל חדש. פעמים רבות הוא נעצר – אך כששוחרר חזר מיד אל השטח. כמה פעמים הוכה ונזקק לטיפול רפואי – וגם זה לא הרתיע אותו.

בשבוע שעבר נעצר נורי אל עוקבי שוב – אבל הפעם הוא הושאר מאחורי סורג ובריח והוגש נגדו כתב אישום. כתב אישום ארוך ארוך ומאד מפורט, 22 עמודים עם 29 אישומים המחולקים לעשרות אישומי משנה. שוב ושוב מציין כתב האישום כי "הנאשם השיג גבול בכך שנכנס למקרקעין שהם אדמת מדינה ושהה בהם ואחז בהם ללא אבק זכות".
את העבירה הזאת עבר נורי אל עוקבי בשנת 2006, וגם בשנת 2007, וגם ב-2008 וב-2009 וב-2010, בכל חודש וחודש בכל אחת משנים אלה, בעשרות תאריכים המפורטים בקפדנות ודקדקנות בכתב האישום. בידי התביעה שמותיהם של עדי ראיה, לא פחות מחמישים במספר, המסוגלים להעיד נאמנה כי אכן התמיד נורי אל עוקבי להמשיך מדי יום בהסגת הגבול, וגם התייצב מול הדחפורים ששלחה הקרן הקיימת כדי לישר את אדמות אביו, ומנע מהם להמשיך לעבוד ובכך הפריע לעובדי ציבור בביצוע תפקידם, וגם הקניט את עובדי הציבור ואיים עליהם ובמקרה אחד אפילו תקף אותם (אדם אחד בן קרוב לשבעים, בידיים ריקות מול חמישה עובדי ציבור צעירים וחסונים...) .

בכל סעיף וסעיף בכתב האישום טורחת המדינה להזכיר ולציין מחדש כי אין לנורי אל עוקבי "אפילו אבק זכות בשטח". אכן, הכל כבר מזמן נטחן לאבק שהועף ברוח ונעלם.

סכנה לשלום הציבור

ביום שני שעבר היה אולם בית משפט השלום בבאר שבע מלא בפעילי שלום וזכויות אדם שבאו מכל רחבי הארץ - אך הדיון במעצרו של נורי אל עוקבי לא התקיים. סדר היום של בית המשפט היה מלא וגדוש, תיקים אחרים קיבלו זכות קדימה, ונורי נשאר כלוא מהבוקר ועד הערב במרתף בית המשפט, לא נראה ולא נשמע, ולבסוף הוחזר לבלות עוד לילה בבית המעצר, בתא צפוף עם שמיכות מעופשות.

למחרת היום סוף סוף הגיע ענינו של נורי לדיון. "בחקירותיו הרבות במשטרה הוא מתעקש, טוען וחוזר וטוען שהקרקע היא בבעלותו" התלונן מרה התובע המשטרתי בפני השופט. "שום דבר לא עוזר. גם כאשר חוקרי המשטרה מציגים בפניו מסמכים רשמיים המוכיחים כי הקרקע היא ללא צל של ספק רכוש המדינה לפי החוק, הוא מתכחש לכך וממשיך בגרסתו לפיה הקרקע הייתה שייכת לאבות אבותיו. מדובר במסיג גבול אובססיבי. הוא מסוכן לשלום הציבור ולרכוש הציבור, צריך להשאיר אותו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו!"

"טענת המדינה לבעלות על הקרקע הזאת רחוקות מלהיות מבוססות מעבר לכל ספק. לנורי אל עוקבי יש נימוקים משפטיים כבדי משקל לבעלות על הקרקע, היכולים לבטל את טענת המדינה. טענותיו מתבררות בהליך אזרחי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כאן בבנין הזה, וההכרעה טרם התקבלה" הצהיר עורך הדין שאול דיוויס, סנגורו של נורי אל עוקבי. " המקרקעין בהם הקים אוהל הם מקרקעין בהם יש לו טענות של ממש לבעלות. לדעתי זה טבעי שאדם יהיה אובססיבי לגבי קניין שמנסים לקחת ממנו. איך יכול אדם להסיג גבול בקניין שלו, בבית שלו? אני חושב שעל בית המשפט לעזור לו לשמור על הקניין שלו, והדבר קבוע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו".

בסופו של דבר החליט כבוד השופט עידו רוזין לדחות את בקשת המשטרה למעצר עד תום ההליכים, וקבע כי "אין מסוכנות בשחרורו בערבות". השופט גם הכיר בכך שיש סכסוך בין נורי אל עוקבי למדינה באשר לבעלות על הקרקע, סכסוך אשר עדיין לא הוכרע, וקבע שעד שהאישומים לא יתבררו בבית המשפט אל לה למדינה (ולקרן הקיימת בשליחותה) לקבוע עובדות בשטח.

מאידך, השופט גם קבע כי נורי אל עוקבי ישהה עד הודעה חדשה במעצר בית בביתו של אחיו בישוב חורה, יוכל לצאת משם רק לסידורים הכרחיים ואך ורק בחברתו של אחיו, ונאסר עליו להגיע קרוב יותר מעשרה קילומטר מאדמות אל-ערקיב.
"מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא".

תם ולגמרי לא נשלם. מחר, יום שני 8 למרס 2010 בשעה 10.00 בבוקר, יתחדש אצל השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי, בקומה החמישית של היכל המשפט בבאר שבע, הדיון במשפט האזרחי בו תובע נורי אל עוקבי להכיר בבעלותו על האדמות באל ערקיב. הגיאוגרף פרופסור אורן יפתחאל מאוניברסיטת באר שבע יתן בפני בית המשפט עדות מומחה בנושא בו הוא בר סמכא: בעלות הבדואים על אדמותיהם שבנגב, אשר בה הכירו השלטונות העותמנים והבריטים עשרות וגם מאות שנים לפני שקמה מדינת ישראל ופרשה את שלטונה במרחבי הנגב.

רצוי וחשוב להיות שם.

ראו גם:
יומו של נורי אל עוקבי בבית המשפט, דצמבר 2009