יום ראשון, 26 ביוני 2011

מה שהיטלר לא הצליח לעשות

מה שהיטלר לא הצליח לעשות

"מה שהיטלר לא הצליח לעשות קורה היום בגולה" הצהיר יעקב נאמן, שר המשפטים של מדינת ישראל. מעל במת ועידת הנשיא בירושלים, שאותה כינס נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, תקף השר נאמן את יהודי התפוצות, שנציגים בולטים מהם נכחו בעולם, והסביר כי נישואי תערובת בין יהודים ללא יהודים מהווים את מימוש מטרתו של אדולף היטלר. "הבעיה בגלות היא לא גיור, היא התבוללות. בואו נתמודד עם האמת, מה שהיטלר יימח שמו וזכרו לא הצליח לעשות, יש היום בגולה, עם התבוללות נוראית".

נישואי תערובת מהווים את מימוש חזונו של היטלר? משהו קצת מוזר כאן. אדולף היטלר בלשון המעטה בהחלט לא התלהב מנישואי תערובת. את דעתו בעניין הביע לא רק בשורה ארוכה של  נאומי שנאה ושטנה אלא גם בדבר חקיקה פורמלי שנחקק ב15 לספטמבר 1935 והידוע בשם "חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" או "חוקי נירנברג": "חדור הכרה, שטוהר הדם הגרמני הוא תנאי מוקדם להמשך קיומו של העם הגרמני, חדור רצון בלתי נכנע להבטיח את האומה הגרמנית לעולם, החליט הרייכסטאג פה אחד: נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו -  אסורים. נישואים שנערכו בניגוד לחוק בטלים, גם אם נערכו בחו"ל לשם עקיפת חוק זה. יחסים מחוץ לנישואים בין יהודים ונתיני המדינה, בעלי דם גרמני או בעלי דם קרוב לו – אסורים."

עשר שנים אחרי שהחוק הנבזה הזה נחקק, הובסה גרמניה הנאצית ועברה בשעה טובה מן העולם ואדולף היטלר התאבד בין חורבות ברלין. ושלוש שנים אחר כך, ב-10 לדצמבר 1948, התקבל בכינוס מדינות העולם בפאריז מסמך שנועד להיות היפוכה המוחלט של הגזענות הרצחנית הנאצית – "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", אשר מונה אחת לאחת את הזכויות להם זכאי כל יצור אנוש באשר הוא, וביניהם סעיף טז: "כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת".

נישואין ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת! אתה שומע, כבוד שר המשפטים יעקב נאמן? ועל המסמך הזה חתמה מדינת ישראל כבר אז, בשנת 1949. שערוריה! מי היה אז שר המשפטים?

דיווח על נאומו של שר המשפטים בנושא מי שממשיך את היטלר

נוסח "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" המטיל איסור מוחלט על נישואי תערובת (מתוך מאגר התעודות בנושא השואה, אתר סמינר הקיבוצים)

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם המבטיחה (בין השאר) את הזכות לקיים נישואי תערובת (אתר הכנסת)

יום שישי, 24 ביוני 2011

פיקאסו ברמאללה, דחפורים בביר אל ע'יד, ופחד מפני טילים

פיקאסו ברמאללה, דחפורים בביר אל ע'יד, ופחד מפני טילים
 
השבוע הזה הגיע לבית הספר לאמנות בעיר רמאללה ציור של פאבלו פיקאסו, הציור "Buste de Femme" שאותו צייר פיקאסו בשנת 1943 בעודו חי בפאריס הכבושה בידי הנאצים ואשר בדרך כלל נמצא במוזיאון ואן אבה באיינדהובן שבהולנד ושוויו נאמד בשבעה מליון דולר ואשר הושאל למוזיאון הפלסטיני למשך חודש אחד.

חאליד חוראני, מנהל בית הספר לאמנות שניהל את המגעים עם המוזיאון ההולנדי סיפר לאמצעי התקשורת כי נדרשו לא פחות משנתיים של דיונים ותיאומים ומאבקים כדי להתגבר על אין ספור מכשולים בירוקרטיים ולאפשר את מעברה של התמונה היקרה בטיסה מאמסטרדם לנתב"ג ומשם דרך מחסומי צה"ל בדרך לרמאללה. "זה סיפור מלא פרטים וקשיים", אמר חוראני, "תכננו לארח כאן יצירת אמנות, אבל מצאנו את עצמנו מתעסקים בכל הסיבוכים הפוליטיים".
למזלו הפרויקט תערוכת 'פיקאסו בפלסטין' לסיוע פעיל מאד של עמיתו ההולנדי, צ'ארלס אשה, אשר אמר "הפיקאסו שלנו ישתנה במהלך המסע שלו לרמאללה. הוא יקבל משמעות נוספת, וסיפורו יישאר כחלק מההיסטוריה של הציור".

מעולם עד היום לא הוצגה יצירת אמנות ברמה כזאת בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4084915,00.html


באותו היום וכמעט בדיוק באותה השעה בה הגיעה התמונה היקרה אל אולם התצוגה ברמאללה הגיעו דחפוריו של צבא ההגנה לישראל אל הכפר הקטן ביר אל ע'יד שבדרום הר חברון ותוך פחות משעה הרסו את הצריפים הדלים והשחיתו שקי אוכל של בעלי החיים, ועקרו והשחיתו שתילים ושיחים והשאירו מאחוריהם גלי הריסות ותשעים אנשים שנותרו תחת כיפת השמיים. את המערות שגם בהן מתגוררים חלק מהתושבים לא החריבו החיילים הפעם, אך הם הקפידו  לחתוך ולנתק את מערכת כבלי החשמל שהתקינו לעצמם התושבים להאיר את המערות. "לא מגיע לכם חשמל פה!" אמר אחד החיילים לתושב שהעז למחות. עזרא נאווי והרב אריק אשרמן, פעילי שלום ישראלים שהגיעו למקום לשמע קריאות העזרה הנואשות של התושבים, נלקחו מיד למעצר צבאי.

וההרס הזה לא היה דבר חדש או יוצא דופן בתולדותיו של שלטון הכיבוש הישראלי בגדה המערבית. מעשים כאלה קורים בדרך שגרה, שבוע אחד בדרום הגדה המערבית ובשבוע שאחריו במזרחה, אם כי הם זוכים למעט מאד תשומת לב ורק לעיתים רחוקות מדווח עליהם אמצעי תקשורת כלשהוא. אילו רציתי, הייתי יכול לפרסם כאן כל שבוע – ואולי גם פעמיים או שלוש בשבוע – את  סיפור ההרס התורני, וכולם דומים זה לזה כשתי טיפות מים (או שתי טיפות דם) ורק שם הכפר ההרוס משתנה כל פעם. כרגיל במקרים כאלה, חומדים מתנחלים את אדמתו של הכפר – במקרה זה, המתנחלים ממצפה יאיר הסמוך. באופן רשמי מצפה יאיר הינו מאחז בלתי חוקי, גם לפי אמות המידה הגמישות של שלטונות הכיבוש – אבל זה לא מונע מאותן רשויות להחשיב כי לתושבי המאחז מגיעה אספקת חשמל סדירה, אשר לה דואג הצבא.

ויומיים אחרי הדברים האלה ערך פיקוד העורף תרגיל הגנה אזרחית במדים ללא תקדים בכל רחבי מדינת ישראל. והתרגיל דימה תרחישי זוועה של מלחמה בארבע חזיתות נגד הפלסטינים והסורים והלבנונים והאיראנים בבת אחת ונפילה של שבע מאות טילים. והאזרחים נקראו לנהוג ברצינות למשמע האזעקה ולרוץ מיד אל המרחב המוגן הקרוב ביותר, אם ישנו שכזה. וקצין בכיר בפיקוד העורף הביע מורת רוח מהתנהגותם האדישה של אזרחים רבים, ובמיוחד מן הת ל אביבים שהתעלמו מהאזעקה והמשיכו להתרחץ בשלוןה בים. "כאשר יפלו טילים אמיתיים נראה אותם רצים בבהלה" אמר הקצין במידה של נקמנות.

אבל אולי אפשר למנוע את נפילת הטילים האמיתיים. אם יבוא היום שבו יוכלו תושבי ביר אל ע'יד לחיות בשלווה בבתיהם הדלים, ולשם השאלת תמונות לגלריה פלסטינית לא יהיה יותר צורך לצלוח בירוקרטיה צבאית ישראלית, ובכלל הפלסטינים כולם, עשירים ועניים, כפריים ועירונים, יהיו עם חופשי במדינתם פלסטין, אולי יוכלו גם קציני פיקוד העורף לאפסן את תסריטי הזוועה בארכיונים ולפשוט את מדיהם ולצאת לשחיה מרעננת בחוף ימה של תל אביב.


דיווח ותמונות באתר רבנים לזכויות האדם
http://rhr.org.il/heb/?p=1744

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.219945991371201.61022.100000674059660&l=c459c343d4
 


שלחו מחאה אל שר הביטחון ברק
http://www.facebook.com/Rabbis4HR?sk=app_190322544333196

יום שבת, 18 ביוני 2011

מה השתנתה השנה הזאת מכל השנים וההצבעה הזאת מכל ההצבעות?


מה השתנתה השנה הזאת מכל השנים וההצבעה הזאת מכל ההצבעות?

מזה עשרות שנים, מתכנסת עצרת האו"ם כל שנה בחודש ספטמבר. וכל שנה היא מקבלת ברוב גדול שורה של החלטת לפי יוזמת הפלסטינים, אשר מתפרסמות (אם בכלל) בידיעה קטנה בעמוד 10 למטה, ועוברות ישר לארכיון האו"ם, ואיש אינו מצפה ברצינות שהן יתממשו במציאות. השנה, זה לגמרי אחרת.

מעולם לא זכתה הצבעה באו"ם ליחס כמו שמקבלת ההצבעה הצפויה בספטמבר השנה. השנה, שר הביטחון של מדינת ישראל הכריז כי ההצבעה הצפויה באו"ם עלולה לגרום לצונאמי מדיני. ומשרד החוץ ביצע גיוס חירום של כל הדיפלומטים שלו בכל ארצות העולם והנחה אותם חודשים רבים מראש לרכז את כל כוחותיהם בהצבעה הצפויה בעצרת הכללית. וצה"ל והמשטרה מקיימים חודשים רבים מראש תרגילים נרחבים כדי לקדם את פניה של ההצבעה באו"ם ותוצאותיה הצפויות בשטח. וראש ממשלת ישראל ובכירי שריו מתרוצצים בעולם  בלי הרף, מבירה לבירה, במסע בלתי פוסק של שיחות ונאומים ושכנועים ולחצים כדי לאסוף ולקבץ קול לקול בעצרת האו"ם. וגם נשיא ארצות הברית של אמריקה בכבודו ובעצמו יצא למסע באירופה ונפגש עם ראשי הממשלה של בריטניה וגרמניה, והכול בניסיון נואש לנסות לגבש ולהציג לפלסטינים תחליף ושווה ערך מושך שיביא אותם למשוך את הצעתם ולחסוך מארצות הברית ונשיאה את הדילמה הקשה כיצד לנהוג וכיצד להצביע בספטמבר.

מה השתנה? האו"ם לא השתנה כל כך מאז השנה שעברה. לא נוספו לו יוקרה וגם לא סמכויות קונקרטיות. חברות האו"ם עדיין מצביעות לפי כל מיני אינטרסים, לא פעם אינטרסים ציניים ומכוערים. וגם המעצמות עדיין מטילות וטו לפי אינטרסים כאלה. ובכל זאת, המצב השתנה. המצב בשטח השתנה.


עברו 44 שנים מאז כבשה ישראל את הגדה המערבית ורצועת עזה – יותר משני שליש כלל תקופת קיומה של מדינת ישראל. 44 שנים, במהלכן הקימה מדינת ישראל עשרות התנחלויות וקבעה מאות עובדות בשטח ונמנעה בקפדנות מלספח אותו והסבירה לכל מי ששאל שזהו מצב זמני והסדר הקבע יקבע במשא ומתן שיתקיים אי פעם בעתיד. ואחרי 44 שנה עדיין מצהיר ראש ממשלת ישראל כמו כל קודמיו שהסדר הקבע יקבע במשא ומתן שצריך להתחיל אי פעם בעתיד אם יעמדו הפלסטינים כל התנאים שהציג ואולי גם יסתיים אי פעם בעתיד הרחוק עוד יותר אבל בעצם אין הרבה מה לצפות כי הסכסוך אינו באמת פתיר.

מזה שבע עשרה שנה יש לפלסטינים רשות פלסטינית ולה נשיא ופרלמנט וראש ממשלה ושרים ומשרדי ממשלה וכל מה שיש למדינה ריבונית - מלבד דבר אחד: שלטון ממשי בשטח. שבע עשרה שנה לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, ועדיין לרב"ט ישראלי בן 19 העומד במחסום שעל הכביש בין רמאללה ושכם יש הרבה יותר כוח והרבה יותר השפעה על חיי היום יום של הפלסטינים מאשר לנשיא הרשות הפלסטינית וראש הממשלה שלו וכל שריהם גם יחד.

לא במקרה, פחות ופחות פלסטינים מתלהבים מן הרשות הפלסטינית שאמורה לייצג אותם. לא במקרה, פחות ופחות פלסטינים מאמינים כי על ידי פעולה  מדינית בזירה הבינלאומית אפשר להביא ליציאת צבא הכיבוש ומתנחליו והקמת מדינת פלסטין החופשית והריבונית שגבולותיה מבוססים על גבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים.

האמון שרוחשים הפלסטינים לאפשרות הזאת פחת עוד יותר לאחר ששמעו את נשיא ארצות הברית קורא למשא ומתן המבוסס על גבולות 1967 ואת ראש ממשלת ישראל דוחה עת התביעה על הסף מעל דוכן הקונגרס של ארה"ב ונענה במחיאות כפיים ממושכות של המחוקקים האמריקאים משתי המפלגות כאחד.
    
ההצבעה הצפויה באו"ם בעוד שלושה חודשים, בספטמבר שנת 2011, היא המבחן האחרון והסיכוי האחרון - עכשיו או לעולם לא. הסיכוי האחרון לרשות הפלסטינית להוכיח לבני עמה כי לא אבדה תקוותם להיות עם חופשי בארצם, כי הקהילה הבינלאומית מאחוריהם ובעזרתה יוכלו לשדרג רשות פלסטינית עלובה וריקה מתוכן ולהפוך אותה למדינה ריבונית של ממש.

במועצת הביטחון של האו"ם יש לארצות הברית זכות וטו המעוגנת רשמית במגילת האו"ם, ובקונגרס של ארצות הברית יש לממשלת ישראל זכות וטו שאינה מופיעה בשום מסמך כתוב אבל מעוגנת עמוק בתוככי הפוליטיקה האמריקאית ובאמצעותה אפשר להפעיל את הוטו האמריקאי באו"ם. וארצות הברית עודנה המעצמה הגדולה והחזקה בעולם, ולהצבעתה ולהפעלת הוטו שלה יש משמעות רבה ועוצמה אדירה. ובכל זאת, בשנים האחרונות נשמעים ספקות ומתגלים סדקים ומופיעים בזירה הבינלאומית מתחרים ויריבים המתגרים יותר ויותר את עוצמתה של האימפריה האמריקאית האדירה. אם ייעקף הוטו האמריקאי באמצעות העצרת הכללית ושם יישארו האמריקאים בבדידות לא כל כך מזהירה בהתנגדותם לשאיפות הפלסטיניות, הסדקים האלה יתרחבו עוד קצת.

ומה יהיה ביום שאחרי? בנאומו המפורסם הזהיר הנשיא אובמה את הפלסטינים כי הצבעה באו"ם כשלעצמה לא תקים מדינה פלסטינית – וזה ללא ספק נכון. ההצבעה באו"ם כשלעצמה אינה מקימה מדינות שלא הוקמו בשטח. גם הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 כשלעצמה לא הקימה את מדינת ישראל, היא רק סיפקה מסגרת ולגיטימציה לדוד בן גוריון וחבריו להקים מדינה. אז מה יקרה בשטח?

תום פרידמן, בעל הטור בעל ההשפעה הרבה, הציע לפלסטינים לממש בפועל את הקמת מדינתם על ידי מאבק בלתי אלים – לצאת מדי יום שישי בתהלוכות גדולות לעבר ירושלים, כשבידיהם ענפי זית. לקראת התסריט הזה כבר החלו צבא ישראל ומשטרת ישראל להתכונן ולהתאמן, וישנו מגוון רחב של תשובות ל"איום ההפגנות" כפי שכינה אותו הרמטכ"ל בני גנץ – החל מגז מדמיע ומים מסריחים ועד צלפים המקבלים הנחיה לירות כדי להרוג.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1229199.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1231095.html?more=1

אבל למדינה המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית נפתחות אפשרויות חדשות, גם כאשר שטחה עודנו נמצא תחת כיבוש של צבא זר וגם אם חברותה המלאה באו"ם נבלמה על ידי וטו אמריקאי. למשל, לפנות אל בית הדין הבינלאומי בהאג בתלונה על הפרת ריבונותה על ידי צבא הכיבוש ועל ידי המתנחלים שהוכנסו באופן בלתי חוקי אל שטחה הריבוני בידי צבא הכיבוש הזה. וגם הגשת תביעות בינלאומיות אישיות נגד קצינים מסוימים בצבא הכיבוש, על הפרת החוק הבינלאומי במעשים שהם אישית עשו בשטחה הריבוני הכבוש.

לאחר שתוכר מדינת פלסטין, יהיה קשה הרבה יותר לשלוח כוחות צבא ישראלים באישון לילה אל לב רמאללה, לעצור פלסטינים המבוקשים בידי השב"כ לצורך "חקירה בלחץ פיזי מתון". מבחינה צבאית טהורה לא תהיה בעיה להביא כוח אש אדיר שיתגבר על כל התנגדות של כוחות הביטחון הפלסטינים, אולם הקצינים האחראים יהיו עלולים להזדקק מיד אחר כך לסיוע משפטי דחוף. כבר כתב עורך הדין מיכאל ספרד כי הצונאמי המדיני ממנו חושש שר הביטחון עלול להתגמד מול הצונאמי המשפטי מולו תעמוד מדינת ישראל אם תתעקש להמשיך ולהחזיק בשטחים הכבושים גם לאחר ספטמבר.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1226358.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1227836.html


בין השאר, מדינה ריבונית רשאית בהחלט להנפיק מטבע משלה. אם תתעקש ממשלת ישראל להחזיק את השטחים הפלסטיניים בתוך מסגרת כלכלית אחידה עם מדינת ישראל, עלולה פתאום לזרום לתוך הכלכלה המשותפת הזאת כמות עצומה של שטרי ומטבעות לירה פלסטינית, עם השפעות עצומות אותן לא חזה ובהן לא יוכל לשלוט סטנלי פישר, הכלכלן הנודע שכנראה כבר לא יעמוד בראש קרן המטבע הבינלאומית ויצטרך להמשיך להסתפק בבנק ישראל.

ובכל זאת, מה אם כל זה לא יעזור לפלסטינים, ומדינתם תישאר על הנייר שיצא מעצרת האו"ם, ובשטח לא תראה בפועל מדינה ולא חצי מדינה, כיבוש כמנהגו נוהג וחיילים ישראלים עומדים במחסומים בכל הדרכים והמתנחלים במקומם יושבים ונוהגים בדחפורים ובונים ומרחיבים ופורצים לכל הכיוונים? ניצחון אדיר לימין הישראלי וחזון ארץ ישראל השלמה. ניצחון פירוס אדיר.

אם תתגלה ההנהגה הפלסטינית כמי שמכרה הבטחות שווא ותקוות שווא ושוב דבר אין לה מה להציע לבני עמה, המהפכה בעולם הערבי תגיע חיש מהר לרחוב הפלסטיני. הרשות הפלסטינית שלא הצליחה להפוך למדינה תקרוס כמגדל קלפים, ממשלתה והפרלמנט שלה יעלמו כלא היו, ועימם כל התמיכה שעוד נותרה בפתרון של מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל.

הפלסטינים בהמוניהם ינטשו את הדרישה למדינה עצמאית, ובמקומה יעברו לתביעה שכבר היום צוברת תמיכה בקרבם – מדינה אחת מן הים ועד הירדן, מדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה לכל. ההתנחלויות יוכלו כולן להישאר במקומן - רק ששכניהן הפלסטינים בשכם וחברון, ג'נין ורמאללה וגם בעזה ורפיח ישלחו גם הם את נציגיהם למשכן הכנסת בבחירות דמוקרטיות למהדרין.

ודווקא אז, כאשר התמיכה בהקמת מדינה דמוקרטית מהים עד הירדן תתפשט ברחבי העולם, עשויה ממשלת ישראל – אחוזת פחד נורא לעתיד המדינה היהודית והרוב היהודי – להציע בדחיפות ובהילות את כל מה שסירבה ודחתה מקודם...


יום שני, 13 ביוני 2011

מצפת לרומא - ואובמה יכול לחכות

מצפת לרומא - ואובמה יכול לחכות  

יפה היא העיר צפת, עיר של סמטאות ציוריות ומתפתלות שם בראש ההר אשר בגליל, עיר עתיקה עם היסטוריה של מלחמות ואירועים רוחניים. ובימינו אנו נודע שמה של צפת במיוחד בזכותו של הרב היושב בה, שמואל אליהו הידוע, המפרסם חדשות לבקרים פסקי ההלכה ומכתבי רבנים הקוראים שלא להשכיר בשום אופן דירות לערבים. ובסמטאות הציוריות של צפת משוטטים תומכיו הצעירים של הרב אליהו ומיכלי דלק בידם, להעלות באש את מכוניותיהם של מי שיפרו את דבר הרב.

רק לפני שבועיים בא כבוד הרב לירושלים ביום ירושלים במיוחד כדי לפגוש בראש הממשלה נתניהו ולהריע לו על הבטחתו לבנות עוד ועוד דיור ליהודים בלבד ברחבי ירושלים הקדושה. והנה כבר מחזיר ראש הממשלה ביקור בצפת, לא רק מר נתניהו אישית אלא את כל שרי הממשלה הביא עימו לגיבושון של סוף שבוע בעירו של הרב אליהו, עם בני ובנות זוגם וחברי הכנסת של הקואליציה. ובהלכם בנחת בסמטאות הציוריות נזכר שר החוץ בערגה בחוויה יפה הקשורה עם העיר צפת. לפני הרבה שנים, עוד בהיותו מנכ"ל הליכוד, הצליח אביגדור ליברמן למקם את סניף הליכוד בצפת בדיוק בדיוק בבית בו נולד וגדל מחמוד עבאס ואשר אותו, כמה מצחיק, לא זכה נשיא הרשות הפלסטינית לראות מאז היה נער צעיר. עיתונאי שנכח במקום תיאר את הרוח הטובה והנעימה.

ובתוך כל זה הגיע פתאום איזה מסר מוזר מוושינגטון."הנשיא אובמה ממתין לתשובתה של ישראל להצעתו לחדש את שיחות השלום עם הפלסטינים על בסיס גבולות 67', עם אפשרות לחילופי שטחים. הפלסטינים כבר הסכימו ועכשיו הכדור נמצא אצל נתניהו". נו באמת, מי בכלל רוצה לדבר עם הפלסטינים? יש לנו שותפים טובים הרבה יותר! מצפת יוצא ראש הממשלה עם תשעה משריו ישר אל עיר עתיקה אחרת, הלא היא רומא, כדי להפגש עם ידיד ותיק - ברלוסקוני. "אין לנו ידיד טוב יותר מאשר ראש ממשלת איטליה" הכריז נתניהו בהתלהבות רבה. (מה שהאיטלקים חושבים על ברלוסקוני, זה כבר נושא אחר...)

יום שבת, 11 ביוני 2011

אמריקה הלטינית מנובמבר עד ספטמבר

אמריקה הלטינית מנובמבר עד ספטמבר


בשבוע שעבר יצא סגן החוץ דני איילין (כן, זה הדיפלומט הלא דיפלומטי שאוהב להשפיל שגרירים על ידי הושבתם על כסא נמוך) דחוף ובהול אל ועידת מדינות אמריקה באל סלוודור, בניסיון אחרון לבלום את הסחף בקרב מדינות אמריקה הלטינית, אשר בזו אחר זו מודיעות על כוונתן להכיר במדינת פלסטין ולהצביע כך בהצבעה הגורלית הצפויה בעצרת האו"ם בספטמבר השנה.

זה קצת מזכיר אירועים היסטוריים. גם בשנת 1947 התרוצצו נציגיה של המדינה בדרך, מדינת ישראל שטרם קמה, בין ארצות אמריקה הלטינית וגייסו במרץ ובמאמצים אדירים את תמיכתן לקראת הצבעה גורלית בעצרת האו"ם. אז הוכתרו המאמצים בהצלחה גדולה. ראש המשלחת הציונית אבא אבן, שר החוץ לעתיד, הצליח לארגן את שגרירי אמריקה הלטינית באו"ם לגוש משמעותי של קולות בעד התוכנית לחלוקת שטחה של פלסטינה (א"י) המנדטורית לשתי מדינות, יהודית וערבית. בלעדי הגוש הזה של מדינות אמריקה הלטינית, תכנית החלוקה לא היתה עוברת ואולי מדינת ישראל כלל לא הייתה קמה. מדינת ישראל הכירה תודה מקרב לב לשגרירים שנטלו חלק מרכזי במאמץ - אוסוולדו ארניה מברזיל ואנריקה פברגט מאורוגואי וחורחה גרנדוס מגואטמלה. רחובות נקראו על שמם בערים וכפרים ברחבי ישראל, וגם מצבות זיכרון הוקמו לידידים האלה שעמדו לצידה של ישראל כאשר נזקקה להם.

והיום? ברזיל כבר תומכת בהקמת מדינת פלסטין, וגם אורוגואי, וגם ארגנטינה, ורק סגן השר איילון עוד עומד כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. מה קרה כאן? לאן נעלמה הידידות ההיא? למה הם נטשו אותנו לאנחות? בעצם, הדרום אמריקאים לא כל כך השתנו. בשנת 1947 הם תמכו בחלוקת הארץ הזאת לשתי מדינות, וגם היום הם תומכים באותו העיקרון. (אם משהו, היום הם מוכנים להעניק לישראל יותר שטח מאשר ב-1947, ולפלסטינים – הרבה פחות).

מי שהשתנה מאד מאד היא מדינת ישראל. מי שלפני שישים וארבע שנים נאבקו למען יחליט האו"ם על חלוקת הארץ ויצאו לרקוד לילה שלם משמחה ברחובות תל אביב כשהחליט האו"ם כך, נאבקים היום בשיניים ובציפורניים למען לא יחליט האו"ם שוב על חלוקה. רק לא חלוקה, למען השם! אדוני השגריר, אולי אולי הפעם אתה מוכן לעשות עימנו חסד גדול ולהצביע "לא"? אנא, אנא ממך...



יום ראשון, 5 ביוני 2011

ערב של תקווה, יום של זוועה


ערב של תקווה, יום של זוועה

אתמול בערב צעדו המפגינים ברחובות תל אביב וקראו לשלום עם מדינת פלסטין שתקום. היום ירו הצלפים מעבר לגבול ונהגו לפי מה שהגדירה ממשלת ישראל כאיפוק וריסון יפוק והרגו "רק" עשרים מפגינים לא חמושים.בסוריה עצמה נהרגו היום 35 מפגינים מירי צבאה של מדינתם. 35:20 במשחק הדמים בין בשאר אסאד לבנימין נתניהו.המשך מחר?  

על הפגנת המחאה והתקווה אפשר לקרוא כאן


ולראות תמונות כאן


תגובה להרג המאופק והמרוסן שביצע היום צבא ההגנה לישראל אפשר לקרוא כאן

יום שבת, 4 ביוני 2011

יום חם בירושלים


יום חם בירושלים

מעל דפי "מקור ראשון" קונן  בעל הטור אורי אליצור "נגזר עלי לעשות השנה את יום ירושלים בתל אביב והרגשתי שם די מוזר וחריג בבגדי החג ובדגלי הכחול-לבן שהתנוססו על המכונית שלי. צריך להודות שזה יום חג בעירבון די מוגבל, ולא רק ברחובות תל אביב". גם יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין אמר בנאומו מעל הדוכן כי לצערו רק מגזר מסוים - הכיפות הסרוגות - מציין את היום הזה. "לצערי, העיר לא חוברה ולא יחדיו. יום ירושלים נקבע בחוק שיצא מהבית הזה, כיום חג לאומי. ואולם אופי החגיגות בירושלים והזהות של הרוקדים ברחובות, מלמדים אותנו כי יום החג הלאומי מזכיר יותר, במתכונתו הנוכחית, יום חג סקטוריאלי".

ראש הממשלה נתניהו היה אורח הכבוד בחגיגות יום ירושלים בישיבת מרכז הרב, המעוז האידאולוגי של חובשי הכיפות הסרוגות הדתיים-לאומיים, העריסה ממנו יצאו בזמנו אנשי גוש אמונים למבצעי ההתנחלות שלהם. "אנחנו חזרנו לירושלים כבנים החוזרים לביתם, חזרנו לירושלים כבונים" הצהיר שם ראש הממשלה. "היום ירושלים נמצאת באחת מתקופות הזוהר שלה. כולכם רואים, תושבי ירושלים מהלכים בה בביטחון וגאווה". וסיים ראש הממשלה בברכה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה יותר" והמאזינים הגיבו במחיאות כפיים סוערות.

ולאחר מספר שעות התכנסו להם ברחובותיה של מזרח ירושלים צעירי הכיפות הסרוגות  בהמוניהם לריקוד הדגלים שהפך להם מסורת, להראות ולהדגים לראש הממשלה וליושב ראש הכנסת ולרב שפירא ולכל יתר מנהיגיהם הרוחניים והפוליטיים כיצד נוהגים צעירים דתיים-לאומיים גאים בארץ אבותיהם ובעיר אבותיהם שאליה לא באו ככובשים אלא כבנים החוזרים לביתם, וכיצד יכולים תושבי ירושלים להלך בעירם בביטחון ובגאווה . "שישרף לכם הכפר" קראו הצעירים בעודם צועדים ורוקדים ומניפים דגלי כחול לבן בהמונים, ו"מוחמד מת, איטבח אל ערב", ו"ירושלים שלנו לנצח" וגם "מוות לשמאלנים" קראו והמתונים יותר הסתפקו ב"מוות למחבלים! מוות! מוות!" ועל דלת אחת החנויות נשארה למזכרת כתובת גרפיטי "ערבי בן-מוות שריחו מסריח וזקנו מלא פרעושים". וכך המשיכו והמשיכו לצעור ולרקוד ולשיר, מן המסגד בשכונת שייח ג'ראח, ואל שער שכם ודרך סמטאות העיר העתיקה, צעקות שנאה ושירי שטנה ובעיטות ומכות אגרוף בדלתות הנעולות והמוגפות בבתיהם וחנויותיהם של הפלסטינים, שאיש מהם לא נראה ברחוב ורק פניהם הציצו מן החלונות.

ביוצא דופן אחד. דווקא בעין הסערה, בליבה של שייח ג'ראח, ממש ליד הבתים אליהם חדרו בשנים האחרונות המתנחלים והשליכו את יושביהם החוצה באישון לילה וקבעו מושבם בבתים והניפו על הגג את דגל הכחול לבן וגם שלט גדול "ושבו בנים לגבולם". אחת המשפחות הפלסטיניות השכנות, אשר יושבת (עדיין?) בביתה, יצאה אל הרחוב והציבו בו כסאות ושולחן קטן וישבו להם – אב ואם ושתי בנותיהם המבוגרות – ולגמו תה בשלווה. בינם לבין ההמון המתלהם ומקלל ורוקד באקסטזה עם דגליו חצצו עשרות פעילים שנענו לקריאתה של תנועת סולידריות שייח ג'ראח.

כתף אל כתף עמדו, סטודנטים מן האוניברסיטה העברית ופעילי שלום ותיקים ששיבה נפלה בשערם ותושבים מן השכונה המאוימת קראו "הפאשיזם לא יעבור, לא לא לא יעבור!" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים!" ו"שייח ג'ראח, אל יאוש, עוד נגמור עם הכיבוש!".  אשה מבוגרת בשמלה ערבית מסורתית תופפה על סיר שטוח וקראה "אובמה וכל העולם, ראו מה הם עושים לנו!", ולידה פעיל ישראלי מזוקן החזיק בתוף תקני, ואחד מילדי שייח ג'ראח רכב על כתפיו של פעיל והניף דגל פלסטיני וקרא בעברית "גנבים, גנבים , צאו מיד מהבתים!". וממול, מעבר לשרשרת השוטרים, התנועע יער הדגלים בידי הרוקדים ומן השיר הארוך ששרו אפשר היה לקלוט רק את הבית החוזר "כמה שאני שונא אותכם, כמה שאני שונא אותכם".

ולפתע – מתנחל צעיר ונמרץ נושא תינוק על זרועו פרץ דרך בין השוטרים "לא, אני לא רוצה אלימות. רק רגע. רגע, אני רוצה לדבר אתכם! כולנו יהודים, לא?"לא, כאן אנחנו יהודים וערבים ביחד, וגם כמה אנגלים"."אבל אני רוצה לשאול אותכם, למה אתם מפגינים רק כאן? מה עם יפו ורמלה ועכו, הרי גם זה היה שטח ערבי?". "אנחנו בעד שלום בין שתי מדינות, ישראל ופלסטין, לפי גבולות 1967, כמו שאמר הנשיא אובמה". "אבל אני בסך הכל רוצה את מערת המכפלה בחברון שאברהם אבינו קנה אותה בכסף, אתם השמאלנים גנבתם את הכפר שייח מוניס והקמתם עליו את אוניברסיטת תל אביב". "מה דעתך שנסכים על פתרון של חלוקת הארץ והציבור יחליט במשאל עם על מה הוא מעדיף לוותר, על תל אביב או על חברון?", "אבל אתם לא יודעים שהאיראנים רוצים להציב טילים ברמת הגולן?" "שאלתי אותך אם אתה מוכן שהעם יחליט אם לותר על תל אביב או על חברון, יש לך תשובה?" הצעיר ממלמל "השמאלנים האלה" וחוזר אל חבריו הרוקדים, ומביניהם עולה צעקה "שייח מוניס! שייח מוניס!" ו"שמאלנים תמורת שלום".

לפתע מופיע גורם חדש – חבר הכנסת מיכאל בן ארי, תלמידו וממשיך דרכו של הרב כהנא הידוע נדחק קדימה בין רוקדי הדגלים, עם עוזריו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, ומתחיל בשיחה נרגשת עם מפקד המשטרה, שאת תכנה לא ניתן היה לשמוע, אך כתב "ידיעות אחרונות" שעמד בצד ההוא קלט ופרסם את עיקרה למחרת: "אתם לא רואים איך השמאלנים הנאצים האלה מתסיסים את הערבים? למה אתם מחכים?" התוצאות לא אחרו לבוא. השוטרים התעוררו לפתע והחלו לדחוף את מפגיני הסולידריות – "אחורה! אחורה! תזוזו אחורה!" "למה אתם דוחפים? זוהי הפגנה שקטה ובלתי אלימה!" קרא אחד המארגנים ברמקול, והשוטרים הגבירו את הלחץ והדחיפות. "המתנחלים כבר יודעים – החוק זה רק לימנים!" קראו המפגינים בעודם נדחפים עוד ועוד אחורה. "יש עצורים!" עברה הידיעה בקרב מי שלא ראו את המעצרים במו עיניהם, ומיד נשמעה הקריאה "מכות ומעצרים - את רוחנו לא שוברים!". שלושת העצורים נגררו אל הניידות שחיכו ברחוב הסמוך.

אחרי כחצי שעה עזבו בן ארי ועוזריו את המקום ועימם רבים מרקדני הדגלים. הרחוב החל להתרוקן ומארגני הסולידריות הודיעו על סיום וביקשו ממי שיכול להישאר ללילה עם התושבים. אך קודם פתחו כולם ב"לא נפסיק לשיר" שהפך להמנון הבלתי רשמי של הפגנות שייח ג'ראח, במתכונת השיר שזכה לפרסום בביצועו של יהורם גאון אליו נוספות מדי פעם מלים חדשות לפי הצורך.

אם השוטר/ישים אותך במעצר/ אל תתפלא/ הוא חייל של המשטר
מי שהפגין/ הפך מי להיות אסיר/ ולכבודו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר


אם השוטר/ישים אותך בקלבוש/ אל תתפלא/ הוא חייל של הכיבוש
מי שהפגין/ לילה באבו כביר/ולכבודו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר

הם כבר עצרו / את חגי ודניאל / אבל מתי / יעצרו כבר מתנחל
הם חכמים / על בשאר ועל סמיר /ולכבודם
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר 
 .
אם בבילעין/על בג"ץ מצפצפים/ אל תתפלא/ זה שלטון של חיילים
מי שמפגין/הופך מייד להיות עציר/ולכבודו אנחנו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר


אם בחברון/ השוהדא נשאר סגור/ אף שלכולם/ כבר ברור שזה אסור
מי שמוחה/את דמו קל להתיר/ ולכבודו אנחנו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר

אם תשתומם/ חוק הוא רק ליהודים/
מי שצועק/ הוא את המצפון מעיר/ ולכבודו אנחנו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר


אם להפציץ/ אזרחים זה כבר מותר/ אל תשתומם/ כי הכיבוש שונא מוסר
מי שימחה/ שמו יוכפש בכל העיר/ ולכבודו אנחנו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר

אם הם הורסים/ פחונים באום אלחיר/ ואת עפרה/ הם דוחים לזמן אחר
מי שצועק/ ישלם את המחיר/ ולכבודו אנחנו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר


אם מגרשים/ פעילים של איי.אס.אם/ ומסלקים/ את כל מי שמצלם
יש מי/ שלא יאפשר זאת להסתיר/ ולכבודו אנחנו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר

אם בלי בושה/ האפרטהייד משתולל/ ושר החוץ/ הוא גזען ומתנחל
צאו והעירו/ את העיר בקול אדיר/ ולכבודכם אנחנו
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר

אם השופט/ ישלח אותי לקלבוש/ אל תתפלא/ זה טבעו של הכיבוש/
אך אם תחריש/ מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבודך כבר לא יהיה מי שישיר
 לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
לא נפסיק לשיר
שירון סולידריות

שירון שייח ג'ראח
http://alllies.org/blog/archives/6539

 עדות מצולמת על "ריקוד הדגלים"

 http://www.youtube.com/watch?v=3t_ZjetcSMQ