אז מי כאן השמאלני?
מי אלה ומה אלה, הצעירים שהקימו מחנות אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב שהתפשטו משם לכל המדינה והיוצאים להפגנות ועצרות ענק זה השבוע השלישי ברציפות? איזה מין אנשים אלה, מה זהותם הפוליטית של מי שיוצאים לרחוב וצועקים וזועקים "העם דורש צדק חברתי"? מי הם אלה שאינם מוכנים להשאיר את חיי הכלכלה למשחק החופשי בין בעלי ההון, ולסמוך על כך שכאשר העשירים יתעשרו עוד יותר יפלו מלמעלה קצת פירורים גם על שולחנם של מי שנמצאים למטה בסולם החברתי? מי הם אלה שדורשים במפגיע הקמתה של מדינת רווחה, שבה הממשלה תבטיח דיור הוגן במחירים סבירים ותדאג גם לחינוך ולבריאות ולכל השירותים הציבוריים ותממן כל זאת בהטלת מסים גבוהים יותר על העשירים ובעלי היכולת?
בכל מקום אחר בעולם התשובה הייתה חד משמעית וברורה מאליה: אלה הם אנשי שמאל והתנועה הזאת היא תנועה שמאלית, בטבעה ובמהותה. שהרי הדרישה לצדק חברתי ולמדינת רווחה היא דרישה המזוהה עם השמאל מאז קיים המושג "שמאל" בחיי החברה והמדינה בעולם כולו. כך מזה מאות שנים, אפילו הרבה לפני שנולד איש בשם קרל מרכס. אבל במדינת ישראל, כל זה נחשב כנושא "חברתי" שהוא נושא נייטרלי מבחינה פוליטית, נושא שאינו קשור לימין או שמאל, נושא שימין ושמאל יכולים לחלוק בו וללכת חבוקים זה עם זה.
החלוקה לימין ושמאל במדינת ישראל – כך לפחות היה מקובל מזה עשרות שנים - נחשבת כקשורה לדברים אחרים לגמרי, נושאים "מדיניים": כיבוש בשטחי הגדה המערבית והתנחלות בהם, ומצור על רצועת עזה, והאם הכרחי לצאת למלחמה או שאפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים והערבים כולם. וגם מעמדם של הערבים במדינת ישראל איכשהו נכנס למשבצת הזאת, והאם הם אזרחים שווי זכויות ומה מעמדם ב"מדינה יהודית דמוקרטית" והאם למשל הבדואים בנגב יושבים על מה שנותר מאדמות אבותיהם או שהם "פולשים לקרקעות המדינה". בכל התחומים האלה קווי המתאר חדים וברורים – אנשי הימין הם מי שרואים בישראל מדינה ליהודים וליהודים בלבד, שזכותה ומשימתה הקדושה להתפשט ולהתרחב ולהתנחל ולרמוס את הערבי תחת מגפיה, אנשי השמאל הם מי שמוכנים להגן גם על זכויותיו של מי שאינו יהודי, אשר מתעבים בכל נפשם את הכיבוש וההתנחלויות, כתועבה מוסרית וגם כחורבן החברה הישראלית עצמה.
בשנים האחרונות נכנסו לעניין גם הפליטים ומהגרי העבודה מארצות העולם השלישי ובמיוחד מאפריקה השחורה, ובאופן טבעי ומובן מאליו החליקו כולם לתפקידם הברור והמובן מאליו. אנשי הימין עשו הסבה מיידית משונאי ערבים להיות גם שונאי הפליטים והמהגרים והמסיתים נגדם בסטראוטיפים גסים וחותרים לגרשם וגם מקימים את "משמר השכונות" לתקוף אותם באלימות, ואנשי השמאל עושים ימים כלילות לסייע להם ולהגן על זכויותיהם כיצורי אנוש (וטורח להזכיר שאנו היהודים היינו בעצמנו פליטים נרדפים ולא רצויים לפני לא כל כך הרבה זמן).
אבל מה כל זה נוגע ל"בעיות החברתיות"? אם נבדוק קצת לעומק, נראה שבפוליטיקה ובחברה הישראלית "בעיות חברתיות" הוא שם נרדף לבעיות שנוגעות ליחסים של היהודים, בינם לבין עצמם. וכך לפי הגדרה זאת יכול איש הימין לראות עצמו פעיל חברתי למופת, ולהציע פתרונות ימניים נאים לבעיות החברתיות. רק נפקיע עוד אדמות פלסטיניות שם בשטחים ונבנה עליהם עוד ועוד התנחלויות ענקיות, ופתרנו את בעיית חוסר הדיור. ולמי שלא רוצה לנדוד עד שם, הנה עוד פתרון – נגרש את הסודאנים ויתר השחורים מדרום תל אביב, והנה מיד מתפנות אלפי דירות. וכך יכול היה ברוך מרזל, תלמידו וממשיך דרכו של הרב מאיר כהנא, להצהיר בלי להסס ובלי להסמיק: "במה שנוגע לנושאים חברתיים, אני יותר שמאלני מהשמאלנים".
שלשום פלשו אנשי הימין הקיצוני, הכהניסטים ונוער הגבעות, אל מאהל שדרות רוטשילד וצעדו בין האוהלים וקראו קריאות נאצה נגד ערבים ושחורים וליד פינת אלנבי נטו לעצמם אוהלים מקושטים בשלטים כמו "תל אביב ליהודים" ו"סודאנים לסודאן". בכך הציבו אתגר ראשון במעלה וסימן דרך מהותי בדרכה של המחאה הזאת. האם זהו חלק לגיטימי וטבעי מן המחאה, ש"אינה שמאל ואינה ימין"? האם יוכלו גם הגזענים להצטרף לצעדה ולצעוק עם כולם "העם דורש צדק חברתי" בין "מוות לערבים" אחד למשנהו? מה טעם ומה ערך יהיה למחאה כזאת?
אנשי המחאה עמדו בכבוד במבחן.בין כל ההכנות האינטנסיביות לקראת הצעדה הגדולה לעבר קרית הממשלה ברחוב קפלן, התקבלה באסיפה ההחלטה לגנות פומבית כל קבוצה או קבוצות אשר יקראו לגירוש קבוצה אחרת על רקע גזעני, אתני, דתי, מיני או גיאוגרפי. עכשיו צריך ליישם את ההחלטה. וכפי דווח בעמוד הפייסבוק של המאבק, במקום בו נטו הגזענים את אוהליהם הוקם מאהל שוחר שיוויון דמוקרטיה ואהבת אדם ומעליו הססמא "אומרים לא לשנאה".
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150336000168072.397929.743598071&saved
עכשיו אפשר לחזור אל המאבק לצדק חברתי. מרזל היה מטרד, אך עיקר הבעיה נשארה במשרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
זעם המהפכה
את הקטע שלמעלה כתבתי לפני שיצאתי להפגנה אבל לא הספקתי לפרסם אותו.
בדיוק לפני שיצאתי מהבית ראיתי בעמוד הפייסובק של המאבק את הקטע הבא הראוי מאד לציטוט:
לכל מי שכבר עייף מהמחאה, תתעודדו המחאה באמת עובדת, היא גורמת לשינוי, אנשים מכל קצוות הקשת מזדהים עם המאבק אבל כמובן השלטון רוצה לחכות שהמחאה תדעך הם הרי מחכים שהמהפכה תתעייף ותישאר ללא רוח חיים עייפה ומוטלת לצד הדרך. היום אנו נדאג שהרוח תהפוך לסופה, לטורנדו! אנו רוצים לראות חצי מיליון איש ברחובות מטלטלים, צועקים ובועטים!!! אנו נראה להם שאנו רציניים ורוח המהפכה לא תתפוגג כל כך מהר, לא לפני שתהפוך לסופה הרסנית שתיקח אותם איתנו! לא מוותרים, לא מתייאשים - הערב כולנו יוצאים לרחובות!!!!
טוב, עד כדי חצי מליון איש זה לא הגיע (לפחות בשבוע הזה). אבל גם שלוש מאות אלף זה בהחלט לא מעט...
לתיאור ההפגנה וניתוח משמעויותיה ברצוני להמליץ מאד על מאמרו של חגי מטר:
אין דרך חזרה
ועוד במגזין 972
אם כל ההפגנות בצילומים
