יום שני, 19 בספטמבר 2011

אזהרה מלפני מאה שנה

 אזהרה מלפני מאה שנה

לפני מספר ימים מצאתי מתגולל ברחוב ליד ביתי ספר ישן – אוסף כתביו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר ומשורר ופרשן ציוני שנולד בשנת 1865 ומת ב-1921. פעם היה שמו ידוע ומפורסם וכיום כמעט נשכח ואפילו מי שמתגוררים ברחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב אינם יודעים בדיוק על שם מי נקרא הרחוב. פתחתי את הדפים המצהיבים ומצאתי מאמר שנכתב לאחר הקונגרס הציוני השביעי,  שהתקיים בשנת 1907 בבאזל, ונדמה כאילו זה עתה נכתב. (הדגשות - במקור).
  
(...) שמענו בירור דברים על דבר התנועה הערבית ובני הערבים. לא קרקע בתולה ארץ-ישראל לפנינו, כי אם קרקע מיושבת על ידי גוי עובד אדמתו ויש גם לו זכויות על אדמתו… הסופר א. חרמוני, יליד ארץ-ישראל, עורר במאמריו על דבר התנועה הערבית ב"השילוח" על אלה הדברים; ועוד יותר מפורש שמענו מפי תושב ארץ-ישראל אחר, המורה יצחק אפשטיין, שגלל בימי הקונגרס הציוני השביעי בבזל את השאלה הרַבּה הזאת לפנינו, שאלת יחס בני-ישראל הבאים להשתקע בארץ-ישראל אל הערבים…
"שאלה נעלמה" קרא לה המרצה. "העובדה, שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו, ושאחר שלושים שנה של עבודה ישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה, עובדה מעציבה זו מוכיחה לו למדי את קלות-הדעת השוררת בתנועתנו".

"מיום שצמחה התנועה הלאומית לא חדלו העסקנים הציונים מלהתעניין בסדרי הארץ ובחוקיה וכו'. על הכל דנינו והתוַכּחנו וכו'; אך דבר אחד שכחנו: שכחנו, כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים, ומעולם לא היה בדעתו לעזבה".

והוא הולך ומתאר לנו את העם החי הזה בתור עם "בעל לב רגש ונפש אוהבת", שקשוּר הוא במולדתו בעבותות חזקים" וש"יש לשער, שהרבה ממנו הם נידחי עמנו ופליטיו, שהתבוללו בעמים בימי הרדיפות והחורבנות", וגם בדמם חלק ממנו. "אם יש איכרים, המרטיבים את שדותיהם בזיעתם, הם הערבים". "בהתפתחותו הגופנית עולה הערבי על כל עמי אירופה".  

"כבר הגיעה השעה, אמר הציר הלז, לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציונים, כי בארץ-ישראל יש אדמה בלתי נעבדת מחוסר ידים וכו'". "אין שדות שוממים, ולהיפך, כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת הבור הסמוכה לה". 

"ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו? – ואנה יפנה המודח? – אמנם המושבה העברית ממציאה לכזה לפעמים עבודה וכו'; אבל ראשית, הלא אין יכולים להתחייב להספיק לו עבודה בקביעות, ושנית – בזאת נרע לעשות. כי כשתינתן לפלח עבודה במושבה המיוסדת על אדמתו, תינתן לו גם היכולת לבלי היפרד מעל האדמה, שגידלתהוּ וכילכלתוּ מיום היוָלדוֹ, והוא יוסיף להבי עליה גם אחר-כך כעל נחלתו, שנעשקה לפי שעה על ידי זרים"…

הוסיף המרצה לאמור: "נניח כי בארץ אבותינו אין לנו לדאוג לאחרים וכי מוּתר לנו, או אולי גם חובה מוטלת עלינו, לקנות קרקעות מכל הבא בידינו. האומנם יכול אופן-קניה זה להתמיד? האומנם יחרישו המנושלים הללו ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף סף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב! הלא משפטים ידברו עם הזרים, שנתשו אותם מעל אדמתם. – ומי יודע, אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד… והאנשים אמיצי-לב, מזוינים כולם, קַלעים נפלאים, רוכבים מצוינים, קנאים לאומתם וביחוד לדתם. – והעם הזה הלא הוא אך חלק קטן של הגוי הגדול, המחזיק בכל סביבות ארצנו: בסוריה, בארם-נהרים, בערב ובמצרים"…

"ואַל לנו לזלזל בזכויותיו של העם הזה – קרא – וביחוד חלילה לנו להשתמש ברשע עושקי-אחים. אַל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד יתמלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה". –  –  – 

האם באמת בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל בספטמבר 2011, אינו מסוגל לראות מה שראה ותיאר בבהירות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לפני יותר ממאה שנה?





יום שבת, 17 בספטמבר 2011

כפר עקבה, הדחפורים והאמת של נתניהו


כפר עקבה, הדחפורים והאמת של נתניהו

נוסח של מכתב מחאה מופיע בסוף

שלשום בבוקר זה קרה שוב. כמו פעמים רבים בעשרות השנים האחרונות הגיעו כוחות גדולים של של צבא ההגנה לישראל אל כפר קטן בשם עקבה, בפינה הצפון מזרחית של הגדה המערבית. חיילים רכובים על ג'יפים דהרו ברחוב הראשי (והיחיד) של הכפר, ובעקבותיהם התנהלו שלושה דחפורים. שלושה בתים הוחרבו עד היסוד, ועשרים תושבים (מבין קצת יותר משלוש מאות תושבי הכפר) הושלכו לרחוב. הדחפורים גם הרסו וחרשו את כביש הגישה לכפר, הידוע בפי התושבים בשם "כביש השלום", באורך של כקילומטר וחצי, וחסמו אותו בערימות גדולות של עפר והריסות. ועוד כביש באורך של כקילומטר המשמש את תושבי הכפר נהרס ונחסם בצורה דומה.

אל החיילים נלווה איש בשם אשר צור, קצין במנהל האזרחי שמקיימת מדינת ישראל בגדה המערבית, איש אשר מזה שנים רבות לקח על עצמו כמשימה אישית למרר את חייהם של תושבי עקבה ולהוציא צווי הריסה וגם לדאוג לביצועם בפועל, הלכה למעשה. אשר צור צפה בדחפורים העוסקים במלאכת ההרס ותושבי הכפר יכלו לראות חיוך רחב על פניו, ואחר כך הוא עלה על דחפור וביקש מאחד החיילים לצלם אותו. ואחר כך הוא יצא מן הכפר עם החיילים והדחפורים – עד לפעם הבאה.

"למה הם עושים לנו את זה? מה עשינו להם?" שאל אותי (ולא בפעם הראשונה) חג' סמי סאדק, ראש הכפר עקבה. חג' סמי הוא נכה המרותק לכסא גלגלים לאחר שבגיל צעיר נורה בגבו במהלך אימונים באש חיה שקיימו כוחות צה"ל בשטח הכפר. "אני אישית וכל תושבי הכפר סבלנו סבל קשה מן הכיבוש הישראלי, אך אין בלבנו כל שנאה. מעולם לא היו אצלנו שום מעשים אלימים. אני נסעתי כמה פעמים להרצאות באירופה ובאמריקה ובכל מקום שהייתי אמרתי שכל רצוננו הוא לחיות בשלום עם הישראלים. רק שיעזבו אותנו לחיות את חיינו בכפר שלנו, שיפסיקו להרוס לנו את הבתים והכבישים".

איך להבין ואיך להסביר שזאת כנראה לא מקריות וגם לא גחמה סדיסטית של אדם אחד, שזאת מדיניות שמגיעה ישר מלמעלה, היישר משולחנה של ממשלת ישראל. לא מדיניות חדשה ולא תכנית חדשה, אלא התכנית שיזם כבר ב-1967 שר בכיר בממשלת  ישראל ושמו יגאל אלון ותכניתו "תכנית אלון" חיה וקיימת עשרות שנים לאחר מותו, ועל פי התכנית הזאת  צריכה מדינת ישראל לקיים שליטה קבועה בבקעת הירדן. לרוע מזלו של הכפר עקבה, הוא נמצא בשוליה של בקעת הירדן , ואם אך יוכלו השלטונות "להיפטר" ממנו אפשר יהיה להרחיב בכמה קילומטרים את שטחה של בקעת הירדן ה"נקיה מערבים". וכך כחלק מן המאמצים הנמשכים לבצע ולממש את התכנית הזאת הגיעו שוב הדחפורים אל עקבה ושוב הרסו ושוב החריבו.

ובדרך המקרה (ואולי לא רק?) באו הדחפורים אל הכפר עקבה בדיוק ביום בו הודיע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על כוונתו לצאת אל עצרת האו"ם בשבוע הבא ולשאת בה נאום הסברה נמלץ ולהגיד קבל עם ועדה את האמת שלו ולהסביר מדוע הוא קורא לאומות העולם לדחות על הסף את דרישת הפלסטינים להשתחרר מהכיבוש ולהקים את מדינתם העצמאית. לפי מה שפורסם, עומד נתניהו לדבר באו"ם על צדקת הדרך של ישראל, על החברה הדמוקרטית שלה ועל שאיפתה לשלום. את שמו של הכפר עקבה כנראה לא יזכיר נתניהו בנאומו מעל במת האו"ם.

============================================================
לכבוד
ראש הממשלה, בנימין נתניהו

שר הביטחון, אהוד ברק
pniot@mod.gov.il

א.נ.

ברצוני להביע את מחאתי החריפה על ההתנכלות הנמשכת של  הרשויות הצבאיות בגדה המערבית לכפר הקטן עקבה, שממזרח לטובאס, ובמיוחד על הפשיטה של כוחות צבא גדולים מלווים בדחפורים בבוקר ה-15 לספטמבר 2011 בה הוחרבו שלושה מבתי הכפר ויותר מעשרים תושבים נשארו ללא קורת גג, וכן נהרס, נחרש ונחסם כביש הגישה העיקרי לכפר הידוע בפי תושביו בשם "כביש השלום". במיוחד ערב הדיון הגורלי באו"ם על דרישת הפלסטינים להשתחרר מהכיבוש ולזכות להיות עם חופשי בארצם, פגיעה קשה זאת בכפר קטן שתושביו מבקשים רק לחיות בשלווה בבתיהם היא סימן מבשר רעה ביותר לגבי מדיניותה וכוונותיה של ממשלת  ישראל.

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

פשיטת הרגל של דיפלומטית הדרכים העוקפות

פשיטת הרגל של דיפלומטית הדרכים העוקפות

זה היה לפני כמאה שנה: התנועה הציונית, שקמה לישב ולהתנחל בארץ אבות ולהקים בה מדינה יהודית, נתקלה בהתנגדות גוברת והולכת של תושבי הארץ, שגם הם ראו בה את  ארץ אבותיהם. כבר אז עלה על דעתם של ראשי הציונות כי אולי אפשר להתגבר על ההתנגדות על ידי יצירת דרכי עקיפין ומציאת בעלי ברית ברחבי האזור אשר יאזנו ויבטלו את התנגדות הערבים המקומיים בפלסטינה (א"י) המנדטורית.

הראשונים אשר להם נועד תפקיד זה היו בני השושלת ההאשמית, אשר בימי מלחמת העולם הראשונה הובילו את המרד הערבי באימפריה העותמנית ומאוחר יותר הפכו לאמירים של עבר הירדן ואחר כך המלכים של ממלכת ירדן.

כבר בשנת 1921 נפגש חיים וייצמן – נשיא מדינת ישראל לעתיד – עם האמיר פייסל, מייסד השושלת, ושמע מפיו הצהרה אוהדת למדי כלפי הציונות ומטרותיה. נותרה רק הבעיה שהערבים הפלסטינים, שבארצם חתרה הציונות להקים את המדינה היהודית, לא בדיוק הסמיכו את האמיר פייסל וצאצאיו לעשות ויתורים בשמם. ובמשך עשרות שנים נמשכה הברית הבלתי רשמית עם ההאשמים, ואפילו כאשר מצאו עצמם במלחמה בשנת 1948 נמשכו הקשרים החשאיים ובעקבות המלחמה עודדה מדינת ישראל את ממלכת ירדן לספח אליה את מה שנודע מאז בשם "הגדה המערבית" ולמחוק את השם "פלסטין" מן המפה. אך לטווח ארוך, הפלסטינים לא נעלמו ורק טוטאו מתחת לשטיח והגיחו משם אל אור הזרקורים לאחר מלחמה נוספת בשנת 1967, ולאחר עוד מאבקים ואינתיפאדות הוסרה מסדר היום אחת ולתמיד "האופציה הירדנית" שהייתה פעם (מי עוד זוכר?) חביבתו של שמעון פרס.

אך בינתיים הוסיף הראש היהודי הישראלי מחשבות פוריות ורעיונות יצירתיים נוספים כיצד ליצור עוד דרכי מעקפים עקלקלות. בשנות החמישים הגה דוד בן גוריון, האב המייסד וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, מה שנראה אז כרעיון מבריק: "ברית הפריפריה" שנועדה לעקוף את העולם הערבי כולו ולהקים ברית אסטרטגית משגשת עם המדינות המוסלמיות הלא-ערביות שמאחוריו, הלא הן איראן ממזרח וטורקיה מצפון.

ואכן, עשרות שנים שגשגה הברית הזאת. השאח של איראן היה בעל ברית קרוב ונאמן למדינת ישראל, אשר בין השאר סייעה לו להניח תשתית לתכנית שאפתנית של מחקר גרעיני בארצו. גם השב"כ הישראלי סייע בנדיבות רבה להקים ולבנות את שירות הביטחון של השאח, אשר נודע לשמצה בשם הסאוואק (הדמיון אולי לא לגמרי מקרי). אך קרה המקרה ובשנת 1979 נפל השאח ובאיראן עלה משטר חדש שרבים מראשיו היו בוגרי מרתפי העינויים של הסאוואק והדבר לא הגביר את אהדתם למדינת ישראל (גם לא מנע מהם לייסד מרתפי עינויים משל עצמם, אבל זה כבר סיפור אחר...). ואיראן הפכה מבעלת בריתה הקרובה של ישראל לאויבת מרה – מרה פי כמה וכמה יותר מאשר מדינות שמעולם לא היו בעלות ברית.

הברית האסטרטגית של מדינת ישראל עם טורקיה החזיקה מעמד יותר זמן, עד השנים האחרונות ממש – קשרים צבאיים, ויחסי מסחר ענפים, וגם תיירות משגשגת שבה "הכל כלול". אבל באה שרשרת האירועים המסעירים של השנים האחרונות. היה ביקורו הלבבי של ראש הממשלה אהוד אולמרט באנקרה בדצמבר 2008, בו ביקש את עזרתו של ראש הממשלה ארדואן לתווך בין ישראל וסוריה ושכח להזכיר שלאחר שלושה ימים בכוונתו לפתוח במסע הפצצות בעזה בו יהרגן יותר מאלף ושלוש מאות פלסטינים, וראש הממשלה ארדואן לקח את זה אישית. ואחר כך תקרית הושבת השגריר הטורקי על כסא נמוך, תרומתם הייחודית של אביגדור ליברמן וסגנו דני איילון ליחסי ישראל עם טורקיה. ואחר כך כמובן פרשת המצור הימי על עזה והמשט שניסה לשבור את המצור הזה ולוחמי השייטת שנתקלו בהתנגדות על סיפון המרמרה והתגברו על ההתנגדות תוך דקות ואחר שהתגברו גם ביצעו וידוא הריגה של אזרחים טורקיים בכדור לראש מטווח אפס. ואחר כך החודשים הרבים של הויכוח החשאי והפומבי והניסיונות להגיע לנוסחת פשרה והסירוב המוחלט של ממשלת ישראל להשמיע את המלה "התנצלות" והשמירה הקפדנית על הכבוד הלאומי. ובסופו של דבר נשארה ישראל עם הכבוד הלאומי הבלתי פגוע ועם בעלת ברית אסטרטגית שאבדה בלי שוב ועם האפשרות שכבר אינה לגמרי מדע בדיוני של קרב ימי במימי עזה בין ספינות חיל הים של ישראל לבין ספינות המלחמה הטורקיות שאולי ילוו את המשט הבא לעזה.

ובינתיים – מצרים, וההמונים הפרועים המתפרצים אל השגרירות הישראלית גם כאשר כוחות הביטחון המצריים ירו למוות בשלושה מהם. וצריך שוב לחזור אחורה – אחורה אל ימים של אופוריה בחודש נובמבר 1977 ואל נשיא מצרי אמיץ לב שהגיע בפתאומיות אל אדמת ישראל ונאם מעל דוכן הכנסת ופתח אופק של תקווה ושלום וביקש לשבור ולנפץ את החומות הפסיכולוגיות המפרידות בין שני העמים. ולהזכיר שלא הייתה זאת מטרתו וכוונתו של אנואר אל סאדאת לחתום הסכם שלום נפרד עם מדינת ישראל ולהשאיר את הפלסטינים לגורלם, אך בהחלט כן הייתה זו כוונתו ומטרתו של מנחם בגין ראש ממשלת ישראל, והוא הצליח בה מעל ומעבר למשוער. הסכם השלום בין ישראל ומצרים קם והיה לעובדה, וכדי לחזק ולעגן אותו נקבע כי מצרים תקבל מדי שנה שני מיליארד דולר מקופת משלם המסים האמריקאי בעזרתו האדיבה של הלובי הישראלי רב ההשפעה בגבעת הקפיטול. ובינתיים המו"מ שניהל בגין בנושא הפלסטיני לא זז ולא התקדם לשום מקום, ועשרות התנחלויות חדשות צצו כפטריות אחרי הגשם בכל רחבי השטחים הפלסטינים, וצה"ל חדר ללבנון והפציץ והרג אלפי לבנונים ופלסטינים, ובעלי בריתה של מדינת ישראל ביצעו את הטבח בסברה ושתילה, ואחר כך באו ימי  האינתיפאדה והרג יום יומי של פלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה. ובתוך כל זאת השלום עם מצרים נותר יציב ואיתן, והצבא המצרי נותר במחנותיו מעבר לתעלת סואץ וצה"ל יכול היה בבטחה להעביר כוחות לחזיתות אחרות. אבל את רוחו של השלום בין ישראל ומצרים רצחו כל כדור וכל פצצה שירה צה"ל וכל בית שהוקם בהתנחלויות, והחומות הפסיכולוגיות שסאדאת ביקש להפיל קמו מחדש, גבוהות שבעתיים, והשנאה והמרירות הלכו והצטברו, וזה כבר שנים רבות היה בין ישראל למצרים שלום קר כקרח, ויש האומרים  מלחמה קרה, ודרושה הייתה רק מהפיכה שתפיל את משטר העריצות במצרים כדי להפיל את המכסה מעל הסיר המבעבע. ועוד דרך עוקפת שנועדה להתחמק מן הפלסטינים באה כנראה אל סופה ואל קיצה.

רק פעם אחת בתולדותיה ניסתה מדינת ישראל ברצינות שלא לעקוף עוד את הבעיה האמיתית,  להתייצב פנים אל פנים  מול הפלסטינים – שכניה הקרובים ביותר, שותפיה למגורים בארץ בה הקימה הציונות את מדינת היהודים. בספטמבר 1993 נפגשו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר ארגון השחרור הפלסטיני יאסר ערפאת, לחצו ידיים וחתמו על הסכם שעל פיו הייתה מדינת פלסטין אמורה לקום עד חודש מאי 1999. ובעקבות זאת יכלו יחסיה הותיקים של מדינת ישראל עם ההאשמים הירדנים לצאת מהארון ולהפוך להסכם שלום רשמי, ונפתחה האפשרות לשלום עם העולם הערבי והמוסלמי כולו, ביזמת שלום רשמית שאימצה הליגה הערבית כולה – לא הסכם המשאיר את הפלסטינים מאחור, אלא כהשלמה הגיונית ועקבית לשלום בין ישראל ופלסטין.

מה היה קורה אילו לא נורו שלושת הכדורים מאחורי בנין עירית תל אביב ב-4 לנובמבר 1995? אילו נותר יצחק רבין בחיים, ואילו נותר ראש הממשלה לעוד קדנציה, האם היה משלים את מה שהתחיל? את זאת לעולם לא נדע בביטחון. בהיסטוריה כפי שהתרחשה רבין נרצח, וניהול מה שעדיין נקרא "תהליך השלום" נפל לידיו של בנימין נתניהו, ואת החורבן שהשאיר אחריו נתניהו השלימו אהוד ברק ב"הצעות נדיבות" שבעצם לא היו כל  כך נדיבות ושרון ואולמרט ונתניהו בשנית שהובילו אותנו בדרך שממה עקובה מדם.

וכך ביום הזה, העשירי לספטמבר שנת 2011  הגיעה מדינת ישראל אל ספו של רגע האמת ממנו התחמקה שנים רבות, אל חורבן ופשיטת הרגל של מדיניות המעקפים, סופם של המעקף הטורקי והמעקף המצרי, ובעוד עשרה ימים התייצבות באו"ם מול הפלסטינים שידרשו במפגיע מדינה עצמאית על פי גבולות 1967 - תביעה שהיא מבחינה פלסטינית עמדת מינימום שבמינימום  בהיותה השלמה בפועל עם מה שאיבדו בשנת 1948.

כנראה, האפשרות האחרונה למדינת ישראל להשיג הכרה וקבלה של מדינת ישראל כחלק לגיטימי מן האזור שבו בחרו מייסדי הציונות להקים אותה. ככל הנראה, ממשלת ישראל עומדת לדחות את האפשרות הזאת על הסף, בשצף קצף, ולהשיב לה באלימות פיזית בשטח ואלימות דיפלומטית בעצרת האו"ם. הסתמכות בלעדית ומוחלטת על המעקף הגדול ביותר והיחיד שנותר למעשה, גבעת הקפיטול בוושינגטון ושלטונה של שדולת איפ"ק בפוליטיקה האמריקאית. מדינת ישראל תחיה על חרבה ותאחוז בשולי אדרתה של אימפריה שוקעת, תהמר על עתיד התלוי כל כולו בנכונותה ויכולתה של ארצות הברית להמשיך ולקיים מובלעת מבודדת ומצורעת בלב ליבו של המזרח התיכון הסוער.

האם יוכלו הפלסטינים לנהל מאבק המוני ומיליטנטי, בשטחים הכבושים ובזירה הדיפלומטית הבינלאומית, מבלי להגרר לאלימות שתגזול מהם את אהדת העולם? האם תוכל  הקהילה הבינלאומית לכפות על מדינת ישראל לפנות אל דרך שפויה, גם ללא השתתפות ארצות הברית? האם תוכל ארצות הברית להתנער מאחיזת החנק של ממשלת ישראל בפוליטיקה הפנימית שלה? האם יוכלו הצעירים בישראל שיצאו בהמוניהם למאבק כה מרשים ומעודד בחודשיים האחרונים להפנות את מרצם גם לנושא שממנו התחמקו בקפדנות עד כה? הלוואי ויכולתי לראות נימוק משכנע לסיים מאמר זה בנימה אופטימית.

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

פלסטינים כפויי טובה

פלסטינים כפויי טובה  
אתמול נחגג ברחבי העולם המוסלמי – וגם בשטחים הפלסטיניים – חג עיד אל פיטר, המציין את סיום חודש הרמדאן. עם סיום החודש הזה באו לסיומן גם ההקלות שהקלו מדינת ישראל וצבאה על האוכלוסייה הפלסטינית לרגל חודש הרמדאן. 

לפני חודש בדיוק נפגש מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף איתן דנגוט, עם נציגי הרשות הפלסטינית, ועדכן אותם על שורת ההקלות והמחוות לרגל החג אשר הרמטכ"ל בני גנץ ברוב חסדו המליץ עליהן ושר הביטחון אהוד ברק ברוב חסדו אישר אותן, וזאת כחלק מן המדיניות לשיפור מרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית באזור יהודה ושומרון.

http://www.idf.il/1133-12583-HE/Dover.aspx

כפי שפורסם בגאווה על ידי הקולגות שלי, צוות הבלוגרים של צבא ההגנה  לישראל, אושרה יציאה  של 200 פלסטינים לחו"ל דרך נמל התעופה בן- גוריון ונפתחו לתנועה חופשית במהלך הרמדאן "מחסום בית המשפט" ליד רמאללה וגם "שער 107" ליד קלקיליה וכמו כן אושר לפלסטינים תושבי הערים והכפרים בגדה המערבית לשלוח  משאיות סחורה אל בני עמם המתגוררים בבקעת הירדן.

כמו כן במחווה נדיבה ביותר אושרה הזכות להתפלל במסגדים שבירושלים בימי חול למכסה של לא פחות מ-2,000 מבין ארבעה מליון תושבים. לגבי תפילות יום השישי נקבעו תנאים קצת מסובכים: גברים מגיל 50 ומעלה ונשים מעל גיל 45  יוכלו להתפלל בלי לבקש היתר מיוחד, ואילו לגברים מגיל 45, נשואים ובעלי ילדים, ולנשים מגיל 30, נשואות ובעלות ילדים, תינתן האפשרות לבקש היתר תפילה מיוחד ואם יינתן ההיתר יוכלו לבוא ולהתפלל. וכמובן, גברים מתחת לגיל 45 ונשים מתחת לגיל 30 יצטרכו לחכות בסבלנות כמה שנים עד שיגיע היום בו יוכלו ליהנות מחופש הפולחן  המהולל בירושלים המאוחדת, שעליו קיבל ראש הממשלה נתניהו מחיאות כפיים נלהבות בזמן נאומו בגבעת הקפיטול...)

אבל היום כבר נגמר הרמדאן ונגמרו גם ההקלות, והמחסומים והשערים יסגרו, וכבר לא יהיו אישורים להתפלל בירושלים, וגם סחורה אסור יהיה לשלוח אל בקעת הירדן.

בסוף החודש הזה יצאו הפלסטינים אל האו"ם – וגם בהפגנות בשטח. הם מתכוונים להביע בצורה ברורה וחד משמעית שלא די להם בהקלות קטנות אשר אותן רמטכ"ל הישראלי ברוב טובו יציע ושר ביטחון ישראלי ברוב טובו יאשר. בסוף החודש הזה ידרשו הפלסטינים באו"ם – וגם בהפגנות בשטח – להיות עם חופשי בארצם ולחיות במדינתם העצמאית. מדינה בה לא יהיו בשום מקום מחסומים ושערים שעליהם שומרים חיילים ישראלים, ואשר בקעת הירדן תהיה חלק משטחה הריבוני ואליה וממנה יוכל כל פלסטיני לשלוח משאיות סחורה בכל כמות שירצה בכל ימות השנה, וגם המסגדים במזרח ירושלים יהיו חלק ממנה וכל פלסטיני ופלסטינית בכל גיל יוכלו  להשתתף שם בכל תפילה, וגם נמל תעופה בינלאומי יהיה לה וכל פלסטיני ופלסטינית יוכלו לגשת אליו ולהמריא לכל מקום בעולם בלי לבקש אישור מאף אחד. ובקיצור, שהרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל כבר לא יהיה ממונה על שיפור מרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, אלא הנושא הזה יהיה נתון בלעדית בידי  ממשלתה של מדינת פלסטין הריבונית

ואיך יגיב צבא ההגנה לישראל על חוצפתם של פלסטינים שאינם מסתפקים בהקלות שמנפק להם הצבא? לפי מה שמתפרסם מדי יום בעיתונות, חיילי צה"ל מתאמנים בצורה אינטנסיבית כדי להגיב לאיום הזה. עיתונאי מעריב שצפה לפני שבועיים באחד התרגילים האלה באזור שכם שמע מפיו של המפקד כי "תרגלנו שימוש בנשק לא קטלני, אבל בכל זאת במסגרת התרגיל שלנו כבר נהרגו שלושה מהמפגינים שמולנו". בהמשך סיפק הצבא גם נשק למתנחלים, אשר הוסמכו להשתמש בו במקרה שקהל של מפגינים פלסטינים יתקרבו אל "הקו האדום" שסומן סביב כל אחת ואחת מן ההתנחלויות. וגם בכלבים מתכוונים המתנחלים להשתמש כנגד איום המתנחלים הפלסטינים – בטלוויזיה ציין "מפקד יחידת הכלבנים של יש"ע" כי "הכלב הוא נשק ביולוגי מעולה שהשימוש בו חיוני ומשלים את כלי הנשק האחרים".

בינתיים נפתחה בבתי הספר בכל רחבי מדינת ישראל (וגם בהתנחלויות שמקיימת מדינת ישראל בשטחים הפלסטיניים).  לרגל היום הזה הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי על מערכת החינוך להמשיך ולהוביל בבתי הספר את הדגש על ציונות ומורשת ולעודד את המשמעת. ושר החינוך גדעון סער הדגיש שאכן צריך להנחיל לתלמידים את אהבת המולדת, וכבר מגן הילדים צריך להביא אותם יום יום להצדיע לדגל המדינה, וכמובן גם לכלבים, הנשק הביולוגי הלאומי המשובח שיבוא לביטוי בשטח כבר בסוף החודש הזה...