יום שבת, 29 באוקטובר 2011

מאיפה זה בא לנו?


מאיפה זה בא לנו?


ושוב בפעם האלף הסלמה בגבול הרצועה, והם ירו עלינו טילים ואנחנו הפצצנו והרגנו להם חמישה והם ירו עוד טילים והלילה חיל האויר יחזור לרצועה ויפציץ שוב, ולגמרי במקרה כל זה קורה בדיוק בלילה בו תנועת המחאה החברתית מתנערת מתרדמה וחוזרת לרחובות.

מה פתאום? למה דווקא עכשיו? היו לנו חודשים של שקט בגבול הרצועה בזמן שהעסקה בושלה ונסגרה, וביצענו את החילופים, וגלעד שלנו חזר הביתה, ומהאסירים הפלסטינים מי ששוחרר שוחרר והאחרים יצטרכו לחכות עוד עשר או עשרים שנה, ובחזרה סגרנו ונעלנו את הרצועה. וכידוע שלחנו לעזה אסירים מהגדה המערבית כי יותר מדי מסוכן לתת להם לחזור הביתה. ולמשפחות שלהם לא נתנו אישור לנסוע לעזה לבקר את בניהם שלא ראו אותם כבר עשר שנים ויותר. לא, בזה אין ממש סיכון בטחוני - אבל זה עניין עקרוני. שידעו ויראו כולם מי כאן הבוס וידעו כולם שמדינת ישראל מחזיקה את המפתחות לרצועת עזה, בלי אישור שלנו אף אחד לא יכנס ולא יצא מהרצועה. אז נכון, היו כמה ארגוני זכויות אדם שאמרו שעכשיו שגלעד שליט שוחרר הגיע הזמן להסיר את המצור על עזה. נו באמת, מה השמאלנים האלה מבינים? גלעד שליט זה גלעד שליט ומצור זה מצור, אין שום קשר.  המצור נשאר בדיוק כמו שהיה ושלא יבלבלו את המוח. ועכשיו פתאום יורים עלינו מעזה ומשגרים טילים ומכניסים את כל הדרום למקלטים? מה פתאום? מה עשינו להם? אז הרגנו חמישה, אז מה? מחבלים מנוולים, זה הגיע להם ועוד איך הגיע! ואם מעיזים לירות צריך ללמד אותם לקח, להפציץ ולהפציץ עוד ועוד, ולירות ולהרוג ולהרוג ואז הם ילמדו לקח ולא ישגרו עוד טילים. ואם דווקא זה יכניס אותם לאמביציה והם דווקא יגיבו עם עוד ועוד טילים? נו, לא אלמן ישראל, במחסני חיל האויר יש הרבה הרבה פצצות משוכללות עם כוח הרס גדול, נפציץ ונפציץ ונפציץ, כל הכבוד לצה"ל!

בינתיים, בבאר שבע כבר בוטלה הפגנת המחאה החברתית. רווח נקי, שישבו בבית בקרבת החדר המוגן ולא יצאו לרחובות לצעוק על צדק חברתי. יש גבול לכל תעלול!


הביצה והתרנגולת

למה מטילים מצור על הרצועה? מה השאלה, זה לגמרי ברור, יגיד האזרח הקטן ברחובות תל אביב וירושלים. הם יורים עלינו טילים, הם ממררים לנו את החיים, נלמד אותם לקח עד שיפסיקו לירות טילים. מה כאן לא ברור?

למה יורים טילים על אשדוד? מה השאלה, זה לגמרי ברור, יגיד האזרח הקטן ברחובות עזה ורפיח. הם מטילים עלינו מצור, הם ממררים לנו את החיים, נלמד אותם לקח עד שיסירו את המצור. מה כאן לא ברור?

אז איך יוצאים מהמלכוד הזה? טוב, רק לפני זמן קצר הייתה לנו דוגמא איך פותרים בעיה קשה וכאובה בינינו לבין תושבי עזה. מדברים ומנהלים משא ומתן, ומציעים הצעות והצעות נגדיות ובסוף מגיעים להסדר שפחות או יותר משביע את רצון כולם. ואם אי אפשר לשבת ליחד ליד השולחן אז מוצאים מתווך שיעביר מסרים מצד א' לצד ב' ובחזרה. אפשר לבקש מן המתווכים  המצרים שכבר מכירים היטב את המסלול מתל אביב לעזה ובחזרה...




יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

עם מי מדברים?

עם מי מדברים?

לפני מספר חודשים נחתם הסכם פיוס בין הרשות הפלסטינית השוכנת ברמאללה לבין הנהגת החמאס שבעזה, והוסכם על סיום הסכסוך הממושך ביניהם ועל כוונה להקים ממשלה אחת שתייצג את הפלסטינים כולם ועל הליכה לבחירות חדשות בהן יוכלו התושבים הפלסטינים להביע באופן חופשי את רצונם. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פרסם תגובה זועמת והודיע כי אם יתממש הסכם הפיוס הפלסטיני ותקום ממשלה שם ממשלה הכוללת את ארגון החמאס, מדינת ישראל תנתק מיד כל קשר עם הרשות הפלסטינית ושוב לא תראה בה שותפה למשא ומתן (אם וכאשר יהיה משא ומתן...).

כפי שאנו יודעים היום, כמעט בדיוק באותו זמן חלה פריצת דרך משמעותית במשא ומתן שניהל אותו בנימין נתניהו עם אותו ארגון החמאס, בנושא חילופי שבויים. הצעה חדשה שהועברה מן החמאס אל ממשלת ישראל הראתה מידה משמעותית של התגמשות מצד החמאס, ונסללה הדרך לביצוע העסקה בשבוע שעבר וחזרתו של גלעד שליט לביתו.

משהו מוזר כאן, לא לגמרי עקבי. לא במקרה, במשאל דעת הקהל שנערך בשבוע שעבר הביעו לא פחות מ-79% מן הנשאלים את דעתם כי על ממשלת ישראל להתחיל לנהל משא ומתן גלוי עם החמאס, גם בלי להזדקק למתווכים מצרים או גרמנים. כמובן, תוצאות משאל דעת קהל לא מחייבות את הממשלה. ובכל זאת, מה יגיד נתניהו אם וכאשר תוקם בפועל ממשלה פלסטינית משותפת לפת"ח ולחמאס? "לא ולא, בשום אופן לא, עם אלה לא נדבר לעולם, אנחנו באופן עקרוני לא מדברים עם חמאס?" זה לא ישמע לגמרי אמין.

יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

מזל טוב!

מזל טוב!

מזל טוב, קודם כל, לגלעד שליט, שיצא סוף כל סוף משבי לחופש ומחשיכה לאור גדול ומבידוד וניתוק מהעולם ישר אל מערבולת אדירה של פוליטיקאים וכלי תקשורת. (ונקווה שיתנו לו גם קצת זמן להיות בחיק משפחתו, ושיוכל אי פעם גם לחיות חיים רגילים של אדם צעיר רגיל). ומזל טוב להורים ולאח ולסבא, למשפחה המסורה והעיקשת שלא ויתרה ונאבקה והפגינה וגייסה המונים  והצליחה בסופו של דבר להזיז גם את ממשלתו של בנימין נתניהו.

ומזל טוב גם לאלף ועשרים ושבעה אסירים ואסירות פלסטינים שיצאו גם הם משבי לחופש ומחשיכה לאור גדול, ולמשפחות שהתגעגעו לבניהן ובנותיהן לא פחות ממשפחת שליט והפגינו שוב ושוב במשך שנים רבות והניפו בכיכרות שלטים ותצלומים (וכמעט מעולם לא סוקרו ולא הוזכרו באמצעי התקשורת של מדינת ישראל).

מזל טוב לכולנו, שנחתם הסכם אשר מעורר שמחה בליבות רבים בירושלים וגם בעזה, בתל אביב וגם ברמאללה. הדגמה חיה ש"משחק סכום אפס" הוא לא בהכרח המשחק היחיד בעירנו.  שבהחלט יכול להיות הסכם שמתאים וטוב לשני הצדדים. "לא נכנענו לחמאס וגם לא הכנענו אותו, הגענו להסכם עם ויתורים הדדיים" אמר היום ראש השב"כ יורם כהן. 

מזל טוב לכולנו שקיבלנו הדגמה חיה שבהחלט אפשר לנהל משא ומתן – ולא רק עם פת"ח והרשות הפלסטינית אלא גם חמאס – ולסיים אותו בהצלחה. אפשר, אם מתכוונים ברצינות שהמשא ומתן יצליח ושהוא יגמר בהסכם וההסכם יבוצע בשטח לכל פרטיו ודקדוקיו. לא מה שראינו כל כך הרבה פעמים, הצגה של משא ומתן, לחיצות ידיים והזדמנויות צילום לתקשורת והצהרות על "תהליך שלום" שלעולם לא מגיע לשום מקום ומציאות של כיבוש נמשך ודיכוי מעמיק והתנחלויות מתרחבות.

אם רוצים ברצינות להגיע למטרה, אפשר לוותר על ההצגות. לא הכרחי להזמין צלמים, אפילו אין הכרח לשבת סביב שולחן אחד. מספיק גם שיעבור מתווך מצרי או גרמני ויעביר מצד הצעות והצעות נגדיות. אם באמת רוצים להגיע לתוצאות, זה מספיק בהחלט – היום יש לנו הוכחה.

אם באמת רוצים, אפשר להגיע לשלום בין מדינת ישראל הריבונית למדינת פלסטין הריבונית. ואז כבר לא תהיה סיבה לפלסטינים ששוחררו מהכלא לבצע מעשי אלימות נגד ישראל (וגם לא  לפלסטינים שמעולם לא היו בכלא). וגם הפלסטינים יוכלו להפסיק לדאוג מפני חיילים ומתנחלים ישראלים חמושים, ומפני טנקים, ומפני מזל"טים, ומפני מטוסים, ומפני ספינות טילים. ואפשר יהיה לבצע קיצוצים נרחבים מאד מאד בתקציב הביטחון ולהעביר הרבה הרבה כספים למטרות חברתיות, וכבר לא יוכלו קצינים ופוליטיקאים לזעוק זעקות שבר ולאיים עלינו בסכנות חמורות ונוראות.

לא מציאותי?

כמאמר השיר: אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום, ובכל הכיכרות, הריעו לשלום. או במלים אחרות: אם תרצו, אין זו אגדה.

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

האיש שנולד ביום בו פרצה המלחמה

האיש שנולד ביום בו פרצה המלחמה
תמונת מצב ביום הכיפורים 2011 (1)

שוב, כמו כל שנה מאז 1973, יום הכיפורים הוא ההזדמנות להזכיר את  זכר המלחמה ההיא וההפתעה שהופתעה מדינת ישראל, ושוב מחפשים העיתונים חיילים וקצינים שיספרו סיפורי גבורה שעדיין לא פורסמו בשנים קודמות, ובכותרות העיתונים מדברים הרמטכ"ל ובכירי קציניו על הדרכים הטובות ביותר לנצח במלחמה הבאה. ומכיוון שזה עתה התנהלו במדינה הזאת הפגנות ענקיות בדרישה לפתרון בעיות חברתיות חמורות ועלתה גם ההצעה לקצץ בתקציב הביטחון, יום הכיפורים מספק השנה גם הזדמנות פז לשוחרי הצבא והביטחון ותקציב הביטחון להיערך להתקפת נגד ולדרוש שלא יקצצו אפילו אגורה אחת.

"ידיעות אחרונות" מצא זוית מקורית: לראיין קציני צבא בני 38, אשר נולדו בזמן המלחמה ההיא. כמו למשל סא"ל עמיחי סגל, שנולד בדיוק ביום הראשון למלחמה ההיא. הוא מפקד על גדוד נצח יהודה בחטיבת כפיר – החטיבה שהוקמה במיוחד כדי לקיים את שלטון מדינת ישראל בשטחי "יהודה ושומרון" וחייליה נכנסים כל יום ובעיקר כל לילה לערים ולכפרים הפלסטינים כדי לקיים מעצרים. כמו רבים מקציני החטיבה הוא ומשפחתו גרים בהתנחלות עלי, שם מצאו "קהילה מאד עוזרת ותומכת". סגן אלוף סגל אינו מוטרד במיוחד מן העובדה ששלושים ושמונה שנים לאחר המלחמה שהשתוללה ביום בו נולד עדיין לא הגיעה מדינת ישראל לשלום עם שכניה, ואנשי הצבא מדברים על המלחמה הבאה במונחים של "כאשר" יותר מאשר "אם". בעיניו של סגן אלוף סגל, יש בעיות ומטרות לאומיות חשובות יותר מן השלום.

מי עוד זוכר שאת מלחמת יום הכיפורים אפשר היה למנוע, ושבשנת 1978 חתמה ישראל על אותו הסכם שלום עם מצרים שאפשר היה לחתום כבר בשנת 1970? על הלקח הזה רק מעטים רומזים היום. 
 

יש חרם ויש חרם

יש חרם ויש חרם
תמונת מצב ביום הכיפורים 2011 (2)


מעולם לא היו בישראל ימים טובים יותר לחרמות של צרכנים. החרם שהוטל על חברת "תנובה", ענקית מוצרי החלב, הצליח להביא להורדה משמעותית במחירי מוצריה. עכשיו מחפשים יוזמי החרם את המטרה הבאה האפקטיבית ביותר, וכותבי המאמרים בעיתונות מהללים ומשבחים אותם על היזמה המוצלחת שסוף סוף הצליחה להוציא את הישראלים מן האדישות המסורתית שלהם.

וגם יוזמי חרם התיירות הישראלי על טורקיה חוגגים השבוע ניצחון קטן. ממשלת טורקיה החליטה להחזיר את נספח התיירות משגרירותה בתל אביב. התיירות הישראלית לטורקיה, שרק לפני שנתיים גאתה במאות האלפים, ירדה עכשיו כמעט לאפס. לשם מה לבזבז כסף על נספח תיירות כאשר אין תיירות?

ורק חרם אחד יצא מחוץ לחוק במדינת ישראל, אסור מכל איסור. לפי החוק שהעבירה הכנסת בישיבת לילה דרמטית לפני כמה חודשים, כל אדם וכל גוף בישראל המעז לקרוא להטיל חרם על מוצרי ההתנחלויות מסתכן בתביעת נזיקין העלולה להוריד אותו מנכסיו.

יום לאחר שעבר החוק הגישה תנועת גוש שלום (אשר אני במקרה הדובר שלה) עתירה לבג"צ וביקשה לפסול את החוק החדש מכל וכל, שכן מודבר באפליה פסולה בין חרם לחרם ובין מחאה למחאה, פגיעה חמורה ובלתי מוצדקת בחופש הביטוי וההתארגנות והפעילות הפוליטית.

שופטי בג"צ הקציבו למדינה שישים יום למתן תשובתה לעתירה. הפרקליטים לא הזדרזו לענות. בשבוע שעבר נגמרו שישים הימים, וביום האחרון פנתה פרקליטות המדינה וביקשה עוד שישים יום למתן תשובתה.

לא כל כך מפליא שהפרקליטים מתקשים בגיבוש תשובתם ובמילוי המשימה כפוית הטובה להגן בבית המשפט על מדיניותה של ממשלת נתניהו ועל דברי החקיקה שמעביר הרוב הימני בכנסת ישראל. שהרי כבר מבעוד מועד פנו הפרקליטים כמה פעמים אל חברי הכנסת  בבקשה ותחינה  ואזהרה כי מדובר בחוק מפוקפק הנמצא  ממש על "הקו האדום".

 

אור ירוק ואור אדום משוודיה

 אור ירוק ואור אדום משוודיה
תמונת מצב ביום הכיפורים 2011 (3)

השבוע קיבל פרופסור דן שכטמן את הטלפון שכל איש מדע משתוקק אליו, הטלפון משוודיה המבשר על זכייתו בפרס נובל  לכימיה. יום של שמחה וגאווה לפרופסור שכטמן ולקהילה המדעית בארצנו ולמדינת ישראל בכלל, אשר אזרחיה זכו בשנים האחרונות לפרסי נובל במספר העולה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסיית העולם.

וכמעט בדיוק באותו היום קיבלנו גם מסר אחר ופחות נעים משוודיה, שם חתמו 218 מרצים ופרופסורים על עצומה הקוראת לנתק כל קשר עם האוניברסיטאות בישראל, עד אשר תחדל מדינת ישראל מן הכיבוש המתמשך ודיכוי העם הפלסטיני. באופן ספציפי, מרצים במכון הטכנולוגי המלכותי בשטוקהולם קראו להנהלת המכון שלהם לחדול משיתוף פעולה עם הטכניון בחיפה, שבו עובד פרופסור שכטמן, בשל קשריו ההדוקים של הטכניון עם צה"ל והתעשיות הביטחוניות בישראל, וחלקם של מדעני הטכניון בפיתוח מערכות נשק חדשות.

את הבעיה הזאת לא יוכלו לפתור מדענים ישראלים, ויהיו מבריקים ככל שיהיו. סיום הכיבוש ודיכוי הפלסטינים, אשר משחיר את שמה של ישראל בעולם כולו, הוא תפקיד המוטל על כתפי הממשלה וההנהגה הפוליטית.
 

בלי חגיגות בכלא

בלי חגיגות בכלא 
תמונת מצב ביום הכיפורים 2011 (4)

את יום הכיפורים הזה, כמו את זה שקדם לו, מבלים הוריו של גלעד שליט באוהל מול בית ראש הממשלה בירושלים. המחיר לשחרורו של שליט משבי החמאס מוכר וידוע, רשימת האסירים הפלסטינים ששחרורם נדרש בעסקת חליפין נמצאת מזה שנים בידיה של ממשלת ישראל – אלא שראש הממשלה אינו מוכן לשלם את המחיר.

לפני מספר חודשים מצא בנימין תחליף. בנאום דרמטי שפורסם בכותרות העיתונים הודיע ש"נגמרה החגיגה של האסירים הפלסטינים בכלא הישראלי" ומיד החלו שלטונות הכלא להרע  את תנאיהם של אלפי האסירים הפלסטינים בכלא הישראלי ולשלול את האפשרות ללמוד לימודים אקדמיים בהתכתבות ולהגביל את העיתונים שיכולו לקרוא וערוצי הטלויזיה שיוכלו לצפות בהם ולהכניס רבים מהם לבידוד וניתוק כמעט מוחלט מאסירים אחרים ומן העולם החיצון. והכול כמובן בשמו ולמענו של גלעד שליט הכלוא המבודד אי שם ברצועת עזה.

ועברו כמה חודשים של המדיניות הקשוחה החדשה בבתי הכלא ומחנות המעצר. וכפי שניתן היה לצפות (וגם נצפה מראש על ידי אנשים המבינים קצת בנושא), שחרורו של גלעד שליט לא התקדם ולו במילימטר, והתעוררה מרירות בקרב האסירים הפלסטינים שתנאיהם היו רחוקים מלהיות "חגיגה" גם מקודם, ושביתת רעב בכלא התחילה לצבור תאוצה. אמצעי התקשורת בישראל כמעט לא דיווחו. לאזרחי ישראל, שבעיניהם מדובר ב"מחבלים" ו"רוצחים" בודאי לא אכפת. אבל בציבור הפלסטיני, שם כמעט בכל משפחה יש מי שיושב היום בכלא הישראלי ו/או מי שישב בכלא בעבר, שביתת רעב מעורר גלים והדים גוברים והולכים.

כבר היו דברים כאלה בעבר, במחזוריות קבועה מאז כבשה ישראל את השטחים הפלסטינים בשנת 1967 והחלה לכלוא פלסטינים שביטאו בצורות שונות את התנגדותם לשלטון הזה (לא כולם, אגב, בדרכים אלימות). מדי כמה שנים החליט מי שהחליט להחמיר את התנאים ו"לגמור את החגיגה", והחלה שביתת רעב שגרמה לאי שקט ומתיחות בכלא עצמו וגם בשטח, ובסופו של דבר החליטו השלטונות בשקט להפסיק את הרעת התנאים ולהחזיר את המצב לקדמותו. וכך קרוב לודאי יהיה גם הפעם.

וגלעד שליט? יש לקוות שהוא עוד ישתחרר, ויחזור בשלום לחיק משפחתו האוהבת, ולחגיגות שמחה נלהבות בכול רחבי המדינה. מיד כאשר תקבל ממשלת ישראל את ההחלטה לבצע את העסקה ולשלם את המחיר הנדרש.


 

יום שבת, 1 באוקטובר 2011

סופן של שנות אוסלו


סופן של שנות אוסלו

לא משנה מה יקרה בחודשים הקרובים, דבר אחד ברור: הסטטוס קוו של שני העשורים האחרונים נגמר.

העימות בין מחמוד עבאס ובנימין נתניהו מעל במת האו"ם התקיים כמעט בדיוק שמונה עשרה שנים לאחר מפגש קודמת של מנהיגי ישראל ופלסטין. זה היה בספטמבר 1993, כאשר יצחק רבין ויאסר ערפאת לחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן, והתקווה הייתה באוויר, והשלום נראה קרוב. הסכם הביניים נחתם, לפיו הוקמה רשות פלסטינית בעלת סמכות וכוח מוגבלים מאוד. היא הוקמה כהליך זמני בלבד, לתקופה מוגדרת של חמש שנים. נקבע לוח זמנים ברור שעל פיו המשא ומתן היה צריך להסתיים בהקמת  מדינה פלסטינית עצמאית לחלוטין, לא יאוחר מחודש מאי 1999.

רבין נרצח, וערפאת מת בנסיבות שנותרו שנויות במחלוקת, וישראלים רבים ופלסטינים רבים עוד הרבה יותר מתו בצורות זוועתיות שונות ומשונות. פלסטין לא הוקמה במאי 1999, וגם לא במועדים נוספים שנקבעו מאוחר יותר ולא נאכפו. וההתנחלויות בשטחים הכבושים התרחבו לכדי כפליים מגודלן בספטמבר 1993, ועול הכיבוש מכביד על הפלסטינים לכל הפחות באותה מידה כמו לפני שמונה עשרה שנה. ובסקר דעת הקהל האחרון שנערך בישראל,  יותר ממחצית הנשאלים אמרו שהם אינם מאמינים שהשלום יושג אי פעם.

אם תשאלו עובר אורח ברחובות תל אביב מה השתבש, קרוב לודאי שתקבלו את התשובה (הכנה) כי ישראל הייתה נדיבה מאוד כלפי הפלסטינים והם ענו לה בטרור וירי טילים. אם תשאלו את אותה שאלה ברחובות רמאללה, קרוב לודאי שהתשובה (הלא פחות כנה) תהיה שהפלסטינים הם שעשו ויתורים עצומים וכי ישראל ענתה להם בהכבדת הכיבוש והרחבת ההתנחלויות - שלא לדבר על שלושת השבועות  של הפצצת עזה. בעיקרו של דבר, כאן וגם כאן התשובה היא זהה: "ניסינו לעשות איתם שלום, עשינו כל מאמץ, אבל הם רק רוצים להרוג אותנו ולקחת את אדמתנו" – כאשר ההבדל היחיד הוא מי זה "אנחנו" ומי זה "הם".

לאחר הבחירות של 1992, אשר הביאו את רבין לשלטון, קונן ראש הממשלה המפסיד יצחק שמיר: "יכולנו להמשיך לדבר עוד עשר שנים, ובינתיים להרחיב את ההתנחלויות". אבל למרות שרבין עלה לשלטון, ובמשך זמן מה המונח "תהליך השלום" נראה כבעל תוכן אמיתי, בסופו של דבר היה זה חזונו של שמיר שהתגשם. כבר מזה עשרים שנה מדינת ישראל עושה בדיוק מה ששמיר הציע (ולנתניהו לגמרי לא היה אכפת להמשיך בזה עוד עשרים שנה לפחות).

***

בשנות הזוהר של אוסלו, ההסכמים העלו תקווה בקרב רוב הפלסטינים ובקרב מחנה השלום שאז פרח בישראל, בעוד המתנחלים ובני בריתם התנגדו להם בשצף קצף. אני עדיין זוכר את הזמן שבו היו הרחובות מלאים במדבקות של הימין הקיצוני עם הסיסמא "פושעי אוסלו לדין". באירוניה היסטורית, עם חלוף השנים השתנו העמדות מאד, גם אם בצנעה וללא הכרזות פומביות.

המצב אשר נועד להיות זמני ולהימשך לא יותר מחמש שנים הוארך בפועל ללא הגבלת זמן. הרשות הפלסטינית מוגבלת  למובלעות מבודדות, המהוות רק 42% משטח הגדה המערבית. גם שם, כוחות הביטחון שלה מחויבים לקיים את  "שיתוף הפעולה הביטחוני" ולזוז הצידה כאשר כוחות ישראליים פושטים בכל שעה של היום או (בעיקר) בלילה, עוצרים כל מי שהם רוצים וגוררים אותם לחקירה עם "לחץ פיזי מתון" בידי שירותי הביטחון הישראליים.

שאר הגדה המערבית מוגדרת בתור "שטח
C", אשר ממשלת ישראל והמתנחלים עושים בו כבתוך שלהם – להקים  ולהרחיב התנחלויות, להעניק (נכון יותר, לסרב להעניק) היתרי בנייה לפלסטינים ולהרוס בתים שנבנו ללא היתר כזה , לשאוב מים ולשמור את חלק הארי שלהם למתנחלים הישראלים (וגם לאזרחים במרכזי האוכלוסייה בישראל). נציגי הממשלה יכולים לטעון כי לפלסטינים כבר יש רשות עם שלטון עצמי, כולל נשיא, ראש ממשלה, קבינט והפרלמנט – אולם בפועל, רב"ט ישראלי בן 19 העומד במחסום על כביש רמאללה-שכם מחזיק בידו הרבה יותר כוח ושליטה על חיי היום של הפלסטינים מאשר הנשיא וראש הממשלה הפלסטינים גם יחד.

אין פלא כי רבים מאנשי הימין בישראל, גם בקרב המתנחלים, מודים כי מנקודת מבטם האופציה הטובה ביותר לעתיד תהיה "פשוט להמשיך את המצב הנוכחי" – כלומר, המצב שנוצר על ידי אוסלו. ואין פלא כי הפלסטינים יותר ויותר מתרעמים כנגד הרשות הפלסטינית שפעם עוררה את תקוותיהם, ומתחילים לראות בה מכשול להשגת שאיפותיהם הלאומיות, ולמעשה גוף המשתף פעולה עם הכיבוש הישראלי. אין פלא שישנם פלסטינים הקוראים בפה מלא לפירוק הרשות הפלסטינית, ורבים אחרים אשר לא יזילו דמעה על העלמה.

מה יכולים הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) וראש הממשלה שלו סלאם פיאד לעשות כדי להפיג רגשות כאלה בקרב בוחריהם ולהשיב את אמינותם? למעשה, רק דבר אחד יכול לעזור: הוכחה מוצקה כי המצב שיצרה אוסלו הוא אכן מצב זמני וכי במקומו יבואו סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה.

לא סיבוב חדש של משא ומתן הוא מה שיתן לפלסטינים הוכחה כזאת. בהחלט לא עוד הזדמנות צילום שבה נשיא ארצות הברית מטיל חגיגית את חסותו על טכס לחיצות ידיים בין מנהיגים ישראלים ופלסטינים, תוך העמדת פנים חלולה של חוסר משוא פנים. לא אחרי שמונה עשרה שנים בהן המונח "תהליך השלום" הפך להיות בדיחה עצובה בין פלסטינים וישראלים כאחד.

וכך, עלה הרעיון כי הפלסטינים יפסיקו לחכות לטובות מאת ממשלת ישראל או מארה"ב שממשלת ישראל אוחזת באחיזת חנק את הפוליטיקה הפנימית שלה. במקום זאת, הפלסטינים החליטו לקחת את גורלם בידיהם, על ידי מאמץ לשבירת הקיפאון בן עשרות השנים, וללכת באומץ אל האו"ם ולדרוש הכרה כמדינה ריבונית - כמו שישראל מוכרת כמדינה ריבונית מזה יותר משישה עשורים, כמו שלא פחות מ-193 מדינות ריבוניות מוכרות ברחבי העולם. להשמעת התביעה הזאת לא ביקשו הפלסטינים ולא נדרשו לאישור של אף אחד, והם התמידו בה בעקשנות גם לנוכח הרוגז הפומבי והבוטה של מעצמת העל האמריקאית.

עד כה, זאת הייתה הצלחה גדולה בתחום יחסי הציבור. הפלסטינים הציבו במשך חודשים את מצוקתם על סדר היום העולמי, והכריחו את כולם - נתניהו, אובמה, ומנהיגי אירופה - להגיב ולהתמודד עם יוזמה פלסטינית. את זה הם כבר השיגו, אפילו אם האמריקאים יטרפדו את הבקשה עצמה על ידי וטו גלוי במועצת הביטחון או במסע לחצים אדירים מאחורי הקלעים על מדינות חלשות שבמקרה מחזיקות מושב מכריע במועצת הביטחון. עמידתו האיתנה בלחץ האמריקאי הכבד הגבירה מאד - לפחות לעת עתה - את הפופולריות של מחמוד עבאס, שמעולם לא היה מנהיג כריזמטי במיוחד.

ארצות הברית, מצידה - והנשיא אובמה, אישית – נדרשים לשלם מחיר מדיני גבוה עבור משוא הפנים והתמיכה העיוורת בממשלת ישראל. על הנאום הנשיאותי באו"ם, הבוטה והמשוחד בעליל, אשר סתר במפורש את עמדותיו הקודמות של אובמה ואשר אומץ בחום בידי לא אחר מאשר אביגדור ליברמן. ועל כך שארצות הברית הגיבה רק במס שפתיים של גינוי חסר משמעות להחלטת נתניהו לבנות 1100 יחידות דיור "ליהודים בלבד" במזרח ירושלים, בעוד אשר הפלסטינים נענשו בעונש מוחשי ביותר של עצירת סיוע בסך 200 מליוני דולר בגלל העזתם לדרוש הכרה במדינתם.

בסיכומו של דבר, ארצות הברית ערערה בצורה יסודיות מאד את המעמד המדיני של עצמה והציגה לראווה בפני העולם כולו עד כמה היא פסולה לשמש כמתווך בלעדי במזרח התיכון - מעמד שאותו השיג קיסינג'ר עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת. זאת, במיוחד מפני שהעמדות המוטות והמשוחדות כל כך הוצגו בידי לא אחר מאשר הנשיא אובמה, ממנו היו ציפיות למשהו טוב יותר (או מנקודת המבט של הימין הישראלי, למשהו גרוע יותר).

נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, שעלה על במת עצרת האו"ם לאחר אובמה, קיבל תשומת לב בינלאומית ניכרת כאשר אמר כי "צריך להפסיק לחשוב שמדינה אחת, אפילו הגדולה ביותר, או קבוצה קטנה של מדינות, יכולה לפתור בעיה כל כך מורכבת". כבר מזה עשרות שנים לא הושמעה שם דרישה כה ברורה להחליף את ארה"ב במתווך אובייקטיבי יותר בין ישראל לפלסטינים. ובכלל, אובמה עצמו - אשר מאמציו הדיפלומטיים הסתיימו בכישלון חרוץ ויש לו הרבה נושאים דחופים אחרים לעסוק בהם - אולי לא ממש יתנגד שמישהו אחר יקח על עצמו את תפוח האדמה הלוהט הזה.

ובכל זאת, היכן ניתן למצוא בורר חלופי יעיל וללא משוא פנים, חזק והחלטי מספיק כדי לאכוף את עמדותיו? האם האירופאים, הרחוקים מלהיות מאוחדים ושקועים במשבר כלכלי עמוק משלהם, יכולים לקחת על עצמם את התפקיד הזה? מה יקרה אם יתברר שהפניה לאו"ם לא הביאה לפלסטינים שום תוצאה קונקרטית, שום צעד ממשי לקראת שחרור מחנק הכיבוש?

נאומו הדרמטי של אבו מאזן באו"ם כלל קטע שכמעט לא זכה לתשומת לבה של התקשורת הישראלית, ואשר שלל הפרשנים התעלמו ממנו לחלוטין: "מדיניות ההתנחלות עלולה לערער את הרשות הלאומית הפלסטינית ואפילו להביא לסוף קיומה". בראיון לעיתון אל-קודס עבאס היה מפורש יותר:"אני אחזור אל ההנהגה הפלסטינית, והיא תצטרך לקבל החלטה האם הגיע הזמן שישראל תיטול על עצמה מחדש את מלוא אחריותה ככוח כובש. (...) לא נקיים את הרשות הפלסטינית כמוסד הקיים בשמו בלבד".

בקיצור, תקופת הביניים - אשר הייתה אמורה להמשך חמש שנים לפי הסכמי אוסלו ואשר ממשלות ישראל השונות הצליחו להאריך אותה לשמונה עשרה – עומדת כנראה להסתיים בקרוב. המצב לא יישאר כפי שהיה לפני שאבו מאזן הפנה את קריאת בני עמו אל הקהילה הבינלאומית. הרשות הפלסטינית עשויה להשתדרג לדרגת מדינה ריבונית מלאה - או שהיא תיעלם מהשטח ותשאיר מאחוריה ואקום ומצב חדש ובלתי צפוי לחלוטין.