יום ראשון, 1 באפריל 2012

חזרה לבופור

חזרה לבופור


"בצה"ל הביעו קורת רוח מכך שהמפגינים בלבנון קיימו עצרת ליד מבצר הבופור ולא התקדמו לעבר הגבול הישראלי".

מבצר הבופור. מה זה, איפה זה? מי מכיר, מי יודע? החיילים שמשרתים היום בצה"ל בקושי יודעים את השם ומה בדיוק קרה שם. מי שעוד זוכר את שנות השמונים של המאה שעברה זוכר את הימים שהבופור היה מאד בכותרות. את הזמן שקראו לו "המפלצת של הצפון" וראו בו יעד אסטרטגי שחייבים להכניע, והתלוננו על סלעי הבזלת האדירים של הבנאים מימי הביניים, שעמדו גם בהפגזות של ארטילריה מודרנית והפצצות מהאוויר.

ואחר כך היום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, והקריינים הנרגשים המדווחים על כיבוש הבופור ודגל ישראל המתנופף מעליו. וראש הממשלה מנחם בגין שהגיע לשם במסוק ומסר לכתבים כי "הבופור נכבש ללא אבדות בצד הישראלי( זה מה שמסרו לו). והכעס הציבורי כשנודעה האמת,  והמחאות של בני משפחתו של רס"ן גוני הרניק ויתר החיילים שנהרגו בכיבוש הבופור, הניצוץ הראשון בשרשרת המחאות שהוציאו המונים לרחובות ושלחו סרבנים לכלא ובסופו של דבר הוציאו את החיילים מלבנון – אם כי זה קרה אחרי שמונה עשרה שנה והרבה הרבה הרוגים נוספים. ובסופו של דבר ירד דגל ישראל מהתורן בבופור והתמונות שודרו בארץ ובעולם. ואחר כך לא קרה שם שום דבר מיוחד והבופור די נשכח מהלב. גם ההפגנה של יום האדמה שהייתה שם ביום שישי האחרון כנראה לא ממש תחזיר אותו לתודעה.

אבל אין מה לדאוג. קמו לבופור הרבה יורשים, וגם היום יש נקודות שנחשבות מהותיות ואסטרטגיות וחיוניות ביותר, שאסור בשום פנים ואופן לוותר עליהן. תשאלו את נתניהו.