יום שישי, 27 ביולי 2012

שבוע לא כל כך מיוחד

שבוע לא כל כך מיוחד


"שמת מול החברה שלנו מראה, מראה נוראית של איך נראה העוני במדינת ישראל 2012. העני הוא מבוייש ומושפל, עובר מסכת בלתי נתפסת של ביורוקרטיה, ובסופו של דבר מקבל סיוע שלא מאפשר לחיות ולא מאפשר למות, ומחייב אותו לקבץ נדבות על מנת לשרוד". כך אמרה הרב עדית לב מ"רבנים לזכויות האדם" על קברו של משה סילמן. במשך עשרה חודשים היא וחבריה ניסו לשווא להשיג לסילמן קורת גג צנועה מעל ראשו. המוני תומכים צעירים ליוו את  משה סילמן למנוחת עולמים בבית הקברות בחולון.

http://rhr.org.il/heb/index.php/2012/07/8649/

בעקבות סילמן, הצית עצמו עקיבא מפעי, נכה צה"ל הרתוק לכיסא גלגלים, שניסה למחות על הדרך בה גומלת מדינת ישראל לחיילים שיצאו לשדה הקרב להילחם למענה, וברגע זה הוא עדיין מפרפר בין החיים למוות. אבל הוא זכה להרבה פחות תשומת לב תקשורתית מאשר משה סילמן. בקרוב גם אירועים כאלה יתחילו לשעמם את התקשורת והיא תואיל לכל היותר לפרסם כמה שורות בעמוד החמישי למטה. ואם תרצה קרן נויבך להקדיש קצת יותר תשומת לב בתכניתה ברדיו, יהיה מי שידאג "לאזן" אותה עם שדרן מהצד השני של המפה, אלה שרק רוצים להיפטר מ”פרזיטים".

השבוע הזה יצא מנתב"ג בפעם השישית מטוס הנושא אזרחים דרום סודאן המגורשים ממדינת ישראל בחזרה אל מולדתם המוכה עדיין בעוני ומלחמות. והאירוע הזה גם הוא כבר אינו זוכה לכותרות בעיתונים וגם שר הפנים אלי ישי, "מר גירוש פליטים" בכבודו ובעצמו, כבר אינו מגיע לשדה התעופה להיות נוכח בעצמו. ורק ישראלים שהכירו מי מהמגורשים באופן אישי עוד באים להיפרד מהם בעלותם על האוטובוס שייקח אותם אל שדה התעופה, ותלמידים בכמה בתי ספר כואבים את אבדן חבריהם לספסל הלימודים.

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aabawk

ובדיוק באותו היום שיצא מטוס הגירוש השישי בדרכו אל בירת דרום סודאן, נפגשו נציגי ממשלת ישראל עם נציגי אותה מדינה חדשה, ובאווירה לבבית חתמו על כמה וכמה הסכמים לשיתוף פעולה. פעם  נהגו האנטישמים בצרפת להגיד "אנחנו אוהבים את היהודים – בישראל"
.(“Nous aimons les Juifs - en Israël”)
אגב, בדיוק השבוע הביע יו"ר הסוכנות היהודית אנטולי שרנסקי את אכזבתו מכך שגם ההרג בבית הספר היהודי בטולוז לפני מספר חודשים לא הביא לעליה משמעותית במספרם של היהודים הצרפתים העוברים אל מדינתנו. 

והשבוע הזה מסרה מדינת ישראל רשמית לבית המשפט העליון על כוונתו של שר הביטחון אהוד ברק להחריב בדרום הר חברון שמונה כפרים, 1500 בתים בסך הכל, ולגרש את תושביהם הפלסטינים כדי שיהיה לחיילי צבא ההגנה לישראל מקום להתאמן בו. אבל בנדיבות ליבו מוכן הצבא שהמגורשים יבואו לאדמותיהם בסופי שבוע לעבד את האדמה. ולא רחוק משם הודיע שר החינוך גדעון סער על הרחבת הפרוייקט להביא תלמידי בתי ספר מכל הארץ להתארח במובלעות המתנחלים שבלב העיר חברון. במו עיניהם יוכלו התלמידים לראות את תוצאות מפעלם המבורך של המתנחלים אשר מיררו בהתמדה את חיי הפלסטינים שבשכנותם והפכו את מרכז חברון לעיר רפאים שרק הפלסטינים העקשנים והנחושים ביותר עוד נותרו בה. "זה לא עניין פוליטי, התלמידים חייבים להכיר את ההיסטוריה והמורשת של העם היהודי" הצהיר כבוד השר.

השבוע לשם שינוי לא כל כך שמענו על הסכנה הנשקפת למדינת ישראל מן התכנית הגרעינית האיראנית. בראש הכותרות החליף אותה (אבל רק ליום אחד) איום חמור אחר – הנשק הכימי הנמצא בסוריה ועלול בהמשך מלחמת האזרחים שם ליפול לידיים לא רצויות ולא אחראיות. וכמקובל אצלנו התחרו כמה וכמה שרים בכירים בהשמעת הצהרות תקיפות וחריפות ואזהרות והצהרות והתראות על פעולות צבאיות שם בסוריה הסוערת והבוערת. ושוב כרגיל אצלנו היה זה דווקא הדרג הצבאי, כלומר הרמטכ"ל בני גנץ, ששפך קצת מים צוננים על המדורה המתלהמת והביע חוסר התלהבות מופגן מן הרעיון למשלוח הכוחות שתחת פיקודו אל מעבר לגבול הסורי.

וכבר למחרת היום נשכח ונדחק האיום הסורי למול כוונתה של ממשלת ישראל שלנו להעלות את המע"מ כדי לכסות את הגירעונות בתקציב. את המע"מ כמובן ולא את המס על החברות הגדולות, אשר ממילא כבר חייבות עשרות מיליארדים ששלטונות המס לא ממש מנסים לגבות.

הסטיריקן ובעל הטור הותיק קובי ניב כתב השבוע: "כאן, גם הנבואות השחורות ורודות מדי. כמה שאני משתדל להיות פסימי, כדי להיות כמה שיותר ריאלי לגבי מה שקורה כאן, ככה תמיד אני מגלה שהייתי אופטימי מדי, ושהמציאות הרבה הרבה יותר גרועה ממה ששיערתי. הנה, למשל, לפני שנה (ליתר דיוק ב-2 לאוגוסט לפני שנה) ניבאתי ש'גל המחאה יטבע בהורדה של אחוז וחצי במע"מ', ועכשיו תראו מה נהיה? הוא יורדת למצולות דווקא בהעלאה של אחוז במע"מ. בקיצור - היו ריאלים ותמיד הוסיפו לפחות שניים וחצי אחוז לנבואות הכי שחורות שלכם."

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aabbgd

כן, אין ארוחות חינם, הצהיר ראש הממשלה. אזרחי ישראל חייבים לכסות את הגירעון ולדאוג להעברת חמישים מיליוני השקלים למימון האוניברסיטה החדשה בהתנחלות אריאל וגם לשלוש מאות המיליונים שתעלה הקמת רשת בתי כלא ובתי מעצר ומחנות שהיה בכל רחבי הנגב, בהם ניתן יהיה להחזיק עשרות אלפי פליטים ומסתננים ומהגרים בלתי חוקיים מאפריקה. החוק המאפשר להחזיק אותם עד שלוש שנים ללא משפט כבר אושר כדת וכדין בכנסת ישראל, אך מה ערך לחוק אם אין מספיק מקומות כליאה? ובקיצור, אין ארוחות חינם ודרך המע"ם יזכו כל אזרחי ישראל – ובמיוחד העניים ביותר – ליטול חלק במשימה הלאומית החשובה הזאת.

וגם השבוע, כמו כמעט כל סוף שבוע בחודשים האחרונים, תתקיים פעולת מחאה ברחובותיה של תל אביב. מחר יצטרפו ניצולי שואה ודור שני לשואה, אנשי רוח, תושבי השכונות, צעירים ונוער וסתם אזרחים שאכפת להם, לצעדה במחאה על היחס לפליטים על רקע ההיסטוריה של העם היהודי.

http://www.scooper.co.il/pr/1023414/

וכמה באמת יכולים אנשים בעלי רצון טוב להשפיע? הם יכולים לעשות את כל מה שביכולתם. הם חייבים לעשות את כל מה שביכולתם.

נ.ב. ראו קישורים לדיווח על ההפגנה
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151061848809295&set=a.181211204294.122140.630709294&type=1&theater
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4261467,00.htmlhttp://www.youtube.com/watch?v=rpHvKeIpipk&feature=share


יום שבת, 21 ביולי 2012

טרגדיה, ופארסה, ושוב טרגדיה


טרגדיה, ופארסה, ושוב טרגדיה

ערב אחד בשנה שעברה, במאהל חסרי הדיור בשדרות רוטשילד בתל אביב. באותו זמן כבר היה המאהל בשלבי דעיכה, רבים כבר עזבו אותו ונשארו בעיקר אלה שממש לא היה להם לאן ללכת. פגשנו שם איש לא צעיר שהלך לאיטו בשדרה ומשך אחריו זוג אופנים. אשתי זכרה אותו מהפגנות קודמות. במשך כחצי שעה הוא סיפר לנו על הצרות והחיים הקשים שהביאו אותו לגור באוהל בשדרה, מקלט שביר וזמני תחת החרב המתהפכת של פקחי העירייה. הוא היה נחוש להמשיך במאבק – כחלק מתנועת המחאה החברתית, שעבורו הייתה מתנה משמיים. את הנחישות אני זוכר היטב.

. בשבוע האחרון אנחנו מנסים שוב ושוב לשחזר כל פרט שנותר בזיכרון. האם היה האיש שפגשנו משה סילמן, שהיה אז אלמוני והיום בנסיבות מחרידות ידוע שמו לכל אדם בישראל ולרבים גם בחו"ל? כנראה שזה היה סילמן, שאז עוד לא היה לו זקן. אבל בעצם זה לא כל כך משנה. אולי זה היה הוא  ואולי זה היה מישהו אחר לגמרי, מישהו  בגיל דומה ובעל נסיבות חיים דומות ונחישות דומה במאבק, ורק שלא הגיע עד כדי לשפוך על עצמו חומר דליק ולמות מוות נורא בניסיון נואש לעורר את מצפונה של החברה הישראלית.

אנשי "החזית החיפאית" שהכירו את משה סילמן היטב כתבו עליו: "אנו מבכים את לכתו בטרם עת של משה סילמן – פעיל החזית וחבר יקר. אנו הכרנו את משה במהלך השנה האחרונה, בה למדנו על קשייו המרובים והתעמרות המערכת בו. במהלך תקופה זו, פנה משה לאין-ספור גורמים, בניסיונות חוזרים ונשנים לקבל סיוע בדיור, סיוע שיאפשר לו לחזור ולתפקד כאזרח בחברה, אך ללא הואיל. משה היה פעיל במאבק החברתי בחיפה ולחם ללא חת במשך כל השנה למען צדק חברתי, למען מדינה שאחראית לאזרחיה, גם עבורו וגם עבור רבים אחרים. משה היה עני גאה. הוא סירב לקבל את המשוואה המקובלת על-פיה 'עוני = השפלה'. משה הצית עצמו במוצאי שבת האחרון, מול אלפי מפגינים במהלך ההפגנה בתל-אביב. יהי זכרו ברוך."

לפרופסור אמיר חצרוני הייתה דעה קצת שונה על משה סילמן (שאותו כמובן לא פגש מעולם): "אנשים מסוגו מוסיפים מעט מאוד לכלכלה הישראלית. ההצתה לא עושה עליי רושם. ייתכן אפילו שנפטרנו מזול מפרזיט".

הפרופסור חצרוני עובד במוסד אקדמי השוכן בהתנחלות אריאל שבצפונה של הגדה המערבית. כמובן שמיד לאחר פרסום דבריו, שעוררו סערה ציבורית, מיהרה הנהלת המוסד הזה להסתייג ולהדגיש שמדובר בדעתו האישית בלבד של פרופסור אחד. וכנראה שאכן כך הדבר. הפרופסור חצרוני אישית ידוע כתומך נלהב וממש פנאטי בשוק החופשי בטהרתו,והוא מתנגד מושבע להשקעת כספים ממשלתיים בפרזיטים למיניהם. לעומת זאת הנהלת המוסד שבו הוא עובד ומקבל משכורת טובה אינה מתנגדת כלל וכלל לקבל עוד כמה עשרות מיליונים נוספים מקופת המדינה. ובשביל לקבל את הכספים האלה היה חשוב להם מאד מאד לקבל הכרה רשמית כאוניברסיטה ולא סתם מכללה.

וכך עברנו השבוע בהרף עין מטרגדיה אל הפארסה שנקראה "ישיבת המועצה להשכלה גבוהה ביהודה ושומרון". כי זאת לדעת, במדינת ישראל ישנה מועצה להשכלה גבוהה שהוקמה על פי חוק והיא דנה והחליטה שאין צורך להקים אוניברסיטה באריאל, משיקולים אקדמיים טהורים (ולדעת לא מעט אקדמאים מכובדים, גם ובמיוחד מפני שאריאל היא התנחלות שהוקמה באופן בלתי חוקי בשטח כבוש שאינו חלק ממדינת ישראל). אבל נמצאה עצה, הוקמה מועצה מקבילה להשכלה גבוהה  מתוקף צו של המושל הצבאי. ותפקידה האחד והיחיד של המועצה להשכלה גבוהה ביהודה ושומרון, שלשמו ולמענו הוקמה ולשמו מונו חבריה, הוא להעניק מעמד של אוניברסיטה למכללה שבאריאל. והפלא ופלא, השבוע התכנסה המועצה הזאת ו... כן, החליטה להעניק את מעמד האוניברסיטה בדיוק כמבוקש. ושר האוצר, הפילוסוף הנודע יובל שטייניץ, פתח מיד את ידו, הקפוצה בדרך כלל, והעביר לאוניברסיטה החדשה חמישים מיליון שקלים טבין ותקילין.

ובינתיים עברנו לעוד פארסה אחת – פירוק הממשלה הגדולה שהקים בנימין נתניהו עם שאול מופז אשר חלשה על רוב של 94 חברי כנסת והחזיקה מעמד שבעים יום בדיוק. והתפרקה הממשלה על רקע הדרישה התקיפה לגייס לצבא את תלמידי הישיבות החרדים שבשום אופן אינם רוצים להיות חיילים והצבא אינו זקוק להם כלל ונתניהו מעולם לא התכוון ברצינות לגייס אותם. ולא נותר לשאול מופז אלא לפנות את כסא המשנה לראש הממשלה שהיה ריק מתוכן וסמכויות ולעבור לכסא ראש האופוזיציה שגם בו לא יצליח להפיח משמעות.

היו בעלי טור שהתאבלו על אבדן מה שהם קראו "ההזדמנות ההיסטורית להקים בישראל ממשלה של המרכז השפוי" וקשה להגיד שאני שותף לאבלם. אך מעל דפי "מקור ראשון" כתב אמנון לורד, מקורבו ובן טיפוחיו של בנימין נתניהו, כמה דברים מענינים וקצת מעודדים: "מטרתם של יריבי הממשלה היא ליצור טלטלה בלתי פוסקת של השלטון, ובכך הם רושמים הצלחה. קואליצית הג'מבו התפרקה במהירות מפתיעה. הרושם הוא שהכל פגיע מאד, הכל רעוע, ולמרות שלוש וחצי שנותיו בשלטון נתניהו לא הצליח עד היום לשבת יציב על האוכף".

ובינתיים אירוע שלא זכה לשום דיווח בתקשורת הישראלית, שהתרחש באותו שטח לא-כבוש בחצרה האחורית האפלה של מדינת ישראל הדמוקרטית. שלטונות הצבא החליטו לשחרר את יושב ראש הפרלמנט הפלסטיני עזיז דוויק שהוחזק שישה חודשים במעצר מנהלי ללא משפט. למה נעצר לפני שישה חודשים? הסיבות חשאיות ושמורות עם שירותי הביטחון של מדינת ישראל. ולמה שוחרר עכשיו? כנ"ל. 

אבל בדיוק באותו יום הגיעו כוחות הצבא לביתו של חבר פרלמנט פלסטיני אחר, אחמד עבד אל עזיז מוברק תושב אל בירה, ולקחו אותו להתחיל במעצר של שישה חודשים ללא משפט. מדוע נעצר? שירותי הביטחון יודעים, ורק הם. וכמה זמן יוחזק? כנ"ל. כנראה חושב מישהו שתמיד חייבים להימצא לפחות רבע מחברי הפרלמנט הפלסטיני בבתי הכלא של מדינת ישראל, וצריך היה למלא בדחיפות את המכסה.

ועדיין בכל ויכוח שומעים את אנשי הימין בישראל מביאים את הטענה הניצחת: "אין כיבוש. הרי אנחנו לא שולטים על הפלסטינים, הם מנהלים בעצמם את חייהם באזורים שנמסרו לשליטתם ובוחרים את הפרלמנט שלהם". נכון, צבא ההגנה לישראל יכול להיכנס לכל מקום באזורים האלה ולעצור כל אחד מחברי הפרלמנט האלה (כרגע, יותר מעשרים מהם עצורים).אבל זה לא כיבוש, חס וחלילה. מה זה כן? אפילו השופט אדמונד לוי בכבודו ובעצמו לא ידע להגיד מה זה בדיוק. אולי זה תפוח אדמה?

ופתאום, בלי התראה, לאחר כמה ימים של פארסה על גבי פארסה, שוב נוחתת הטרגדיה בחיינו, וחמישה ישראלים שיצאו לחופשה חלומית על חוף הים השחור בבולגריה חוזרים הביתה בתוך ארונות. וקיבלנו כולנו תזכורת שמדינת ישראל נמצאת בסכסוך ובמלחמה ושזה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו בכל רגע.ועל מי שהמוות פסח עליהם סיפר כתב ידיעות אחרונות שיצא לשם: "עשרות ישראלים שחשבו שכאן יוכלו לברוח מהלחץ והבעיות של ישראל עלו על האוטובוס חזרה לשדה התעופה בתחושה מעורבת של פחד והקלה. 'לא נחזור לכאן לעולם'". 

בטלויזיה ציין שר בטחוננו אהוד ברק כי "אנחנו חיים בשכונה קשה" (הפעם הוא לא השווה את מדינת ישראל ל"וילה בג'ונגל").הצבא נוטה להאשים בעיקר את חיזבאללה שבלבנון, וראש הממשלה מצא שוב נימוק טוב להפנות אצבע מאשימה כלפי איראן. אבל עדיין כנראה לא בשלו התנאים לשלוח את מטוסי חיל האוויר להפציץ את טהראן, ואפילו לא את ביירות. המלחמה הגדולה תצטרך לחכות עוד קצת.

והאם כדאי לנסות לעשות שלום כדי להבטיח את שלומם של אזרחי ישראל לטווח ארוך? טוב, נכון שהסכם הקואליציה ז"ל בין נתניהו למופז קבע את "התנעת התהליך המדיני" כאחת  ממטרותיה העיקריות של הממשלה שהקימו. אבל האם מישהו שם לקח את זה ברצינות,  אפילו לרגע אחד? ,    . 

ואז, ביום האחרון של השבוע נפטר משה סילמן לאחר שישה ימים בבית החולים, והובס במאבק האחרון בחיים מלאי מאבק.וכך, מיד לאחר סיום כתיבתו של המאמר הזה נצא לתל אביב, להשתתף במצעד הזיכרון. "נצעד לזכרו של משה סילמן ובעד חיים בכבוד" נאמר במסר שעבר במהירות הבזק ברשתות החברתיות בישראל. "נצעד אל רחוב קפלן 5, היכן שמשה סילמן איבד תקווה ונשבר סופית לנוכח מצבו הקשה וזעק את זעקת כולנו – למען צדק חברתי! לאחר מכן נצעד לרחבת ביטוח לאומי ונדליק נרות לזכרו של משה ולזכרם של קורבנות עבר שבחרו להישאר אנונימים.
אולי כאשר יבוא היום לכתיבת תולדותיה של המדינה המשוגעת והאומללה הזאת, יגידו ההיסטוריונים שקורבנו של משה סילמן לא היה לשווא.

נ.ב.: ראו תיאור ההפגנה בקישור
http://news.walla.co.il/?w=/90/2551832

יום שבת, 14 ביולי 2012

אין-כיבוש ועוקבי מים


אין-כיבוש ועוקבי מים
 
 המיתולוגיה היוונית מספרת את סיפורו של טנטלוס, אשר קולל על ידי האלים לעמוד לנצח בתוך בריכת של מים, אבל אף פעם לא להרוות את צימאונו, כי המים תמיד נסוגו לפני שיכול לשתות. בשטח תחת שלטון מדינת ישראל, המיתוס נהפך למציאות בשרירות ליבם של קציני הממשל הצבאי כלפי הפלסטינים שנמסרו לשלטונם.

כאשר תושבי עין אל חילווה, קהילה פלסטינית קטנה בבקעת הירדן, מטים את אוזניהם לקרקע, הם יכולים לשמוע את פכפוך המים העוברים בצינורות מתחת - צינורות שאליהם אין להם גישה. מי המעין הסמוך, מעיין אשר עמד במרכז חיי הקהילה במשך דורות ואף נתן לה את שמה - "עין אל חילווה" פירושו בערבית "המעיין המתוק".

השם עדיין ישנו - אבל המעיין עצמו, כמו כמעט כל מקורות המים בעמק הירדן, נלקח על ידי "מקורות", חברת המים הממשלתית של מדינת ישראל. המעיין המתוק כבר סגור ומוקף גדרות, והותקנו משאבות יעילות לתעל עד לטיפה האחרונה אל תוך מערכת הצינורות.

האם אי אפשר  לחבר לפחות אחד מהצינורות האלה אל הקהילה של עין אל חילווה, הנמצאת כל כך קרוב? בהחלט לא, מבחינתם של פקידי המינהל האזרחי של הממשל הצבאי של צבא ההגנה של מדינת ישראל. ככל הדבר נוגע לאנשים אלה, עין אל חילווה הוא אחד מבין כמה כפריים ערבים בעייתיים שפשוט לא היו צריכים להיות קיימים במקום הזה -  כלומר, בבקעת הירדן, שעליה הכריזו כל ממשלות ישראל מאז 1967 כעל אזור בטחוני שצריך להישאר באופן קבוע תחת שלטון ישראל. וכך, אנשי הממשל לא חוסכים כל מאמץ כדי לתת לתושבים האלה להבין,בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הם מהווים מטרד ויהיה זה נחמד מאד מצדם פשוט להסתלק משם.

בלעדי המעיין שלהם נאלצים אנשי עין אל חילווה להביא מים בעוקבים רתומים לטרקטורים, ממרחק של לא פחות מעשרים וחמישה קילומטרים - דרך מסורבלת ויקרה מאד לספק מים לעצמם ולבעלי החיים שלהם. מטר מעוקב של המים שמגיעים בדרך הזאת עולה פי עשרה ויותר ממה שמשלמים מי שיש להם זכות להתבר לאספקת מים מהצינור.

תושבי עין אל חילווה, אשר חיים בחלק הכי חם של הארץ הזאת, אינם יכולים להרשות לעצמם את המותרות של מקלחת לרענן גוף מזיע. ובכל זאת, הם ממשיכים ונצמדים בעקשנות אל חלקת הקרקע הקטנה שלהם.

לפני שבוע, החל הצבא בתרגיל. חיילים פשטו על עין אל חילווה, כמו על קהילות נוספות שונות הנמצאות במצב דומה, החרימו ולקחו משם את עוקבי המים ואת המים היקרים שבתוכם. ומה הנימוק שניתן? ישנו חשד כי העוקבים שימשו לביצוע עבירה פלילית. כלומר - "גניבת מים".

רוב כלי התקשורת לא ידעו ולא היה מאד אכפת להם מפריט החדשות הזה. כרגיל, היה זה גדעון לוי שחשף אותו מעל דפי "הארץ".

השופט לשעבר ורוחו של המלך

רצה המקרה, והגילוי של גדעון לוי על החרמת עוקבי המים ארעה בו זמנית עם הפרסום הבולט שניתן ללוי אחר  לגמרי - אדמונד לוי, לשעבר שופט בית המשפט העליון ובשלב מוקדם יותר של הקריירה שלו סגן ראש העיר רמלה מטעם מפלגת הליכוד. אדמונד לוי מונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו לבחון את דרכים ואמצעים לתת בסיס משפטי קצת פחות רעוע למפעל ההתנחלויות.

נתניהו רצה לשים קץ, או לפחות למזער, את התופעה המביכה של בית המשפט העליון הפוסק שוב ושוב כי התנחלות זאת או אחרת אינה חוקית גם לפי החוק הישראלי, שהוא הרבה יותר מקל בנושאים אלה מאשר המשפט הבינלאומי. אך לא בטוח שראש הממשלה חזה שהשופט העליון לשעבר גם יפרסם מסמך אידיאולוגי מהדהד אשר כל קשר עימו עלול להביך לא במעט את ממשלת ישראל.

לא רק שהשופט הנכבד הכריז כי פשוט אין כיבוש והגדה המערבית (סליחה, "יהודה ושומרון") איננה שטח כבוש. לוי וחבריו לועדה הרחיקו לכת, במבצע מסובך של התפלפלות ולוליינות משפטית, וקבעו כי הצהרת בלפור שפורסמה בשנת  1917 עודנה בתוקף, תשעים וחמש שנה מאוחר יותר. לכן, ההבטחה החגיגית שניתנה על ידי ממשלת הוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי - "לראות בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" - שרדה ללא פגע את פירוק האימפריה הבריטית וכל השינויים ללא ספור שהתרחשו מאז בעולם בכלל ובאזור בפרט. ההבטחה של המלך ג'ורג' כנראה ממלאת את מקום ההבטחה האלוהית, אשר בעבר צוטטה לעתים קרובות בהקשרים כאלה. יפה וטהורה ובלתי ניתנת לשינוי, הבטחתו של המלך מספקת למדינת ישראל אישור ללא הגבלה לבנות התנחלויות בכל מקום שתחפוץ, כדי לקדם את צירופו של השטח אל הבית הלאומי היהודי.

השופט אדמונד לוי כנראה מעולם לא שמעתי על עין אל חילווה שבעמק הירדן ועל מצבם של תושביה. כמו רוב תושבי המדינה החמה הזאת בקיץ החם הזה, כאשר הוא קם בבוקר בו אישר את הדו"ח  בחתימתו הוא ככל הנראה לקח מקלחת מרעננת, ולא הקדיש איזו מחשבה מיוחדת לפעולה הפשוטה הזאת. וכמו רבים אחרים לפניו שהשתמשו בהצהרת בלפור על מנת לחזק את טענות הציונות והלאומנות הישראלית, הוא התעלם בשקידה מההסתייגות שהוסיפה ממשלתו של המלך ג'ורג' אל ההבטחה להקים בית לאומי: "(...) וזאת בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות הקיימות בפלסטינה".

הפרות האחרונות בארץ האין-כיבוש

וכך, מצאנו את עצמנו, קבוצה של פעילים, מתכנסים בנקודת המפגש הקבועה ליד רכבת ארלוזורוב בתל אביב, ועוד קבוצה הגיעה מירושלים ואחרים ממקומות אחרים בארץ. שני מיניבוסים, כמה מכוניות פרטיות, בתוספת עוקב מים וכמה עשרות בקבוקים של מים מינרליים, כתרומה סמלית של סולידריות והזדהות – תוצאת מאמציו של יעקב מנור מכפר סבא, זרז בלתי נלאה של פעולות שותפות של ארגוני השלום.

למעשה, לא כל כך קשה כדי להגיע לבקעת הירדן, אם כי רק לעיתים רחוקות עולה הרעיון הזה על דעתו של התל אביבי הממוצע.בשנות התשעים של המאה שעברה הקדיש אריאל שרון משאבים עצומים ביצירת סדרה של "כבישי רוחב" החוצים את הגדה המערבית, במטרה מוצהרת להפוך את בקעת הירדן נגישה יותר. במשך רוב אורכו, השימוש בכביש כזה שמור לישראלים בלבד, והכפרים הפלסטינים שבצדדיו אינם מתחברים אליו. השיירה הקטנה שלנו לא התבלטה בקרב המתנחלים הנוסעים בכביש, ובמחסומים החיילים כמעט לא העיפו מבט כשעברנו.

הנהג מכליק את הרדיו, ואנו בעיצומו של דיון נוסף בשאלה האם אפשר וצריך לגייס את החרדים לצבא. אחד המתווכחים, קצין בכיר (מיל.) אומר: "כמה חרדים כבר התגייסו, ביחידות מיוחדות משלהם, והתוצאות היו מוצלחות בהחלט.  גדוד נצח יהודה נפרס בבקעת הירדן ועשה שם עבודה מצוינת ...". "מה זה צריך להיות? תפסיק את הטינופת הזאת!" קוראת האישה שמאחורי הנהג,והוא מעביר לתחנה המשדרת מוסיקה קלאסית.

עמק הירדן. 41 מעלות, אבל לח פחות מאשר במישור החוף. עצירה קצרה במרכז קניות קטן. שורת מבנים, חנויות, כלוב מתכת מלא בקבוקי פלסטיק ריקים עם השלט "זה מטורף לא למחזר". כמה פעילים עומדים מתלבטים ליד הפתח של חנות משקאות קלים. "החנויות האלה מופעלות ככל הנראה בידי מתנחלים, אם אנחנו קונים כאן אנחנו עוזרים להם לגנוב את המים של הפלסטינים", אומר אחד הפעילים. המוכר בחנות מתערב בכעס: "אנחנו גונבים מים? אם אתם מדברים ככה, אני לא רוצה למכור לכם!". "מי בכלל רוצה לקנות ממך?". חילופי הגידופים ההדדיים נקטעים ואנו חוזרים למכוניות.

נסיעה קצרה מאוד משם, ואנחנו בעולם השלישי - ליתר דיוק, בחלק מוזנח ואומלל במיוחד של העולם השלישי. אוסף של בקתות וסככות עלובות, כמה בעלי חיים, חבל כביסה עם כמה חולצות ומכנסיים. זהו אבו אל עג'אג', אחד משישה מרכיבים של עיירה פלסטינית,הג'יפטליק. השם נגזר מ"צ'יפטליק", מלה טורקית שפירושה "אחוזה". בתקופה העות'מנית, האנשים כאן היו אריסים שהיו צריכים לשלם חלק גדול מהיבול שלהם לבעלי קרקעות עשירים. בכל זאת, הם לא נדרשו להתמודד עם הרבה מהקשיים שמעיקים על הצאצאים העכשוויים שלהם. מתברר כי מרכז הקניות שבו היינו זה עתה הינו מחוץ לתחום לפלסטינים המתגוררים סמוך כל כך, ועם זאת כל כך רחוק.

פתחי חודיראת מארגון סולידריות בקעת הירדן הגיע לשמש לנו כמארח ומדריך. "אתם רואים את כבלי החשמל העוברים מעל הבקתות? זה ממש מעל הראשים של מי שגרים כאן, אבל הם אינם מורשים להתחבר אליהם", הוא אומר. "אפילו בדרום אפריקה של האפרטהייד לא היה דבר כזה. הייתה הפרדה עמוקה בין השחורים ללבנים, אבל אפילו שם כולם התחברו לאותו צינור מים וכבל חשמלי".

חודיראת, לבבי ולבוש בקפידה, שייך לקבוצה ברת מזל יחסית בין התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן. "בקעת הירדן היא יותר מ 30 אחוזים של הגדה המערבית, אבל רק בכמה חלקים קטנים ממנה הפלסטינים הם בכלל נסבלים מבחינת השלטונות. ישנה מובלעת יריחו וכמה מובלעות קטנות אחרות. עיירת הולדתי, ברדלה, היא אחת מהן. שם אנו לחוצים וחנוקים, אבל לפחות אנחנו יכולים לבנות בתים מוצקים. האנשים כאן פשוט לא יכול לעשות את זה, הם חשופים להטרדות בלתי פוסקת, חייהם הם גיהינום". למעשה, בעבר התגוררו ב ג'יפטליק הרבה יותר פלסטינים. בשנת 1967 גורשו אלפים מזרחה מזרחה, אל מעבר לנהר הירדן, ומאות בתים נהרסו עד היסוד. "רק המסגד נשאר, בתוך מחנה צבאי. אנחנו קוראים לו 'המסגד השבוי'. מאז 1967 לא דרכה בו רגל מוסלמי". נכון לעכשיו, הג'יפטליק הוא ביתם של כ 4000 אנשים.

סולידריות בקעת הירדן היא ארגון פעילים עממי, המוקדש להתנגדות לא אלימה לכיבוש כפי שהוא בא לידי ביטוי באזור שלהם. חבריו מסיירים בכפרים, תומכים במאמצי התושבים להתארגן טוב יותר, עוקבים אחר הפרות זכויות אדם ומתאמצים להביא אותם לידיעת העולם החיצון, ומארגנים עזרה משפטית ובניה מחדש של מבנים שנהרסו בידי פעילים. הם עובדים עם אגודת הקווייקרים, ויחד איתם שפצו מבנה מוזנח בן מאה שנה והפכו אותו למרכז פעולה. תמיד יש שם פעילים, לפעמים חמישה ולפעמים גם עשרים – בינלאומיים, פלסטינים מהבקעה עצמה וממקומות אחרים, ולפעמים גם ישראלים.

הם היו מעריך מאוד נוכחות ומעורבות ישראלית אינטנסיבית יותר, כמו מה שעושים אנשי תעאיוש מזה שנים בדרום הר חברון, שם קהילות פלסטיניות סובלות מבעיות דומות. "אנו מעריכים מאד תרומות של מים או מזון, שמבטאים  סולידריות, אבל חשוב לנו הרבה יותר שתעשו מה שתוכלו כדי להביא מה שקורה כאן לידיעת העולם. זאת בושה, בושה גדולה. ראיתי שהבאתם לכאן שלט עם המלים את המילים 'טיפה אחת נגד הבושה'. זה נכון, נכון מאוד. זאת בושה, ולא רק למי שעושה את זה. זאת בושה לכולנו. כולנו בני אדם".

חודיראת מספר על כמה מקרים בהם מטפלת כרגע הקבוצה שלו. ישנו חקלאי מצליח למדי, אחד הבודדים בני המזל שיש להם גם קרקע וגם מים, מספיק כדי להחזיק מטע עצי תמר. אבל עכשיו טוען הצבא שזוהי אדמת מדינה.  אם יפסיד בבית המשפט, הוא עלול לאבד את הכל. ביתו של החקלאי הזה – "בית לאיומרני, אבל מסודר ונעים" כבר הוחרב. ושנו גם המקרה של מעיין קורזיליה. "זהו מעיין קטן, שם למעלה בצד ההר. ארבעת אחים גרים שם עם משפחותיהם. הם קיבלו צו פינוי מהמינהל האזרחי. עו"ד תאופיק ג'בארין, ערבי ישראלי מאום אל פחם, פנה בשמם  לבית המשפט – וזכה.  למחרת הם קיבלו צו פינוי חדש, הפעם מן המשרד לאיכות הסביבה, וזאת על מנת "להגן על משאב טבעי". עורך הדין נלחם עכשיו גם בצו הזה".

בעוד אנו מקשיבים, עצר בצד ג'יפ צבאי וקצין יצא ממנו ועמד בצד. הוא לא התערב, אבל עכשיו כבר היה הצבא ער לנוכחותנו. אחרי כמה דקות יצאנו לדרך צפונה.במחצית המרחק אל עין אל חילווה, שם חיכו לנו אנשי הכפר, נחסמנו  במחסום צבאי.

רק אנחנו. לכל הרכבים האחרים אפשרו לעבור בלי בעיות."יש לנו הנחיות ברורות. את שני המיניבוסים האלה צריך לעכב עד הודעה חדשה", אמר אחד החיילים הצעירים, ושם בכיסו את תעודות הזהות של הנהגים. עשרים דקות של מבוי סתום ומתסכל, תחת השמש הקופחת של צהרים בחודש יולי. הפעילים שוקלים להוציא את שלטי מחאה ולקיים  הפגנה בו במקום, אם כי היה מעט אנשים יראו אותה מלבד החיילים האדישים. "חכו, יש אצלי מספר הטלפון של מח:ט הבקעה. היו מקרים בעבר שבהם ההתנהגות שלו לא הייתה בלתי סבירה". ואכן, בסופו של דבר החיילים מקבלים פקודות משודרות  להחזיר את תעודות הזהות, ואנחנו יכולים להמשיך.

עין אל חילווה. קבוצה של תושבי הכפר, בראשותו של הפטריארך בן ה-91 אליאן דראגמה. נערים צעירים, חלקם די ביישנים, אחרים נועזים למדי כלפי המבקרים. אוהלים וצריפים, במצב מעט יותר טוב מאשר אלו שראינו באבו אל עג'אג'..עופות מתרוצצים. חמור. רפת מקורה, ובה פרות מצטופפות בצל. ו-עוקבי מים. התברר כי הצבא ביקש תשלום של סכום ענק כ"כופר" עבור העוקבים המוחרמים, אבל ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית סלאם פיאד דאג לספק עוקבים חדשים, כאן ובמקומות אחרים.

הפעילים נפרשים בין האוהלים, מניפים שלטים בעברית ואנגלית:

"די להצמאה" / "די לגזל המים" / "לכל אדם יש זכות למים" / "טיפה אחת נגד הבושה" / "לכל אדם יש את הזכות למים" / "כבוד השופט לוי, הכיבוש זה  כאן" / "היהודים נותנים מים - מערבים גוזלים מים. האפרטהייד כבר כאן!"

ליד הרפת, כתב של הרדיו  הגרמני מראיין כמה מהמשתתפים. "האנשים באירופה צריכים לדעת מה קורה כאן. זאת לא גחמה של איזה קצין, זו המדיניות" אומר אחד הפעילים. "לפני כמה חודשים נתניהו ביקר לא רחוק מכאן ונשא נאום. הוא אמר כי בקעת הירדן חייבת להישאר ישראלית לנצח. זה לא בהכרח אומר שנתניהו הורה באופן אישי על החרמת עוקבי המים ויתר ההתנכלויות לתושבים הפלסטינים כאן. לא היה לו צורך. קצינים בשטח מרגישים שהם מתרגמים את רוח המפקד לצעדים ספציפיים."

אנחנו נכנסים לאוהל הגדול כדי לשמוע את פתחי דראגמה. הוא מדבר בערבית, ומתורגם לאנגלית על ידי חודיראת בתחילה הוא היסס, וברור שאינו כה רגיל לדבר בפני קהל. בהמשך הוא צובר ביטחון עצמי.

"ברוכים הבאים לכאן. ברוכים הבאים! אנחנו, פלסטינים וישראלים, ילידי הארץ כולנו. עלינו למצוא דרך לחיות ביחד, לפתור את הבעיות. אין דרך אחרת!

אנחנו חיים כאן מדורי דורות. חיינו על יד המעיין, המעיין שלנו. חיינו מן המעין. עכשיו, הוא נלקח מאתנו וניתן למתנחלי משכיות". (ההתנחלות הישראלית "משכיות" הוקמה במקורה בשנת 1982, אך נכשלה,וננטשה בידי מי שהיו אמורים להתנחל בה. היא הוקמה מחדש בשנת 2006, עבור מתנחלים שפונו מרצועת עזה.)

"אנחנו לא שונאים את מתנחלי משכיות. ניסינו ליצור יחסי שכנות טובים איתם, אבל זה לא ממש הצליח.  פעם, אחד הסוסים שלנו ברח ונכנס להתנחלות. קצין הביטחון שלהם כרך חבל סביב צווארו של הסוס וגרר אותו מאחורי המכונית עד שמת. סתם אכזריות ללא סיבה כלפי יצור חי.

כמה חודשים לאחר מכן, אחד הסוסים שלהם ברח והגיע אלינו. נתנו לסוס אוכל ומים ושמנו אותו באורווה שלנו, ואז קראתי לאותו קצין הביטחון. הצעתי לו קפה, ואמרתי לו: 'אתה הרגת את הסוס שלנו, אנחנו טיפלנו בסוס שלך, עכשיו אתה יכול לקחת אותו בחזרה'. הוא רק אמר 'אנחנו חזקים, אתם חלשים', לקח את הסוס ולא שתה את הקפה.

אנחנו כמעט היחידים שעדיין מגדלים פרות בבקעת הירדן. הפרות הפלסטיניות המקוריות. פעם היו רבים שרעו פרות,  בכל רחבי הבקעה. אבל זה נהיה מאוד קשה. פרות צריכות הרבה מים, ואת זה קשה מאוד לספק להן. הן צריכות מרעה. רוב כרי הדשא הם עכשיו בידי הצבא או המתנחלים, אנחנו לא יכולים ללכת לשם. לפני כמה שבועות כמה מהפרות של אחי חצו את הכביש. הצבא החרים אותן, היינו צריכים לשלם הרבה כסף כדי לקבל אותן בחזרה. פרות רוצה להתגלגל בבוץ בקיץ, כדי להתגונן מפני זבובים, אבל כבר אין בוץ. אסור לנו להתקרב לגדות נהר הירדן, זהו שטח צבאי.

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה עבודה זה להחזיק פרות בתנאים שבהם אנחנו חיים. אנחנו חמישה אחים עם האבא  הזקן שלנו ועם המשפחות שלנו. כולנו עובדים קשה, יום אחרי יום, כדי שנוכל להמשיך להחזיק את חמישים הפרות חמישים שלנו.

הפרות הן כל מה שנשאר לנו."

תצלומים מהאירוע

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.412591975448840.86483.182888488419191&type=3

 

יום שבת, 7 ביולי 2012

להשתמט או לא להשתמט – האם זאת השאלה?


להשתמט או לא להשתמט – האם זאת השאלה?

 
השבוע פרסמה סוכנות הידיעות הפלסטינית מ'ען ידיעה קצרה. מתנחלים ממאחז "חוות גלעד" שבאזור שכם באו בלילה ועקרו 41 עצי זיתים השייכים לנאיף רייחן, תושב הכפר הפלסטיני הסמוך תל.

חוות גלעד היא מאחז שלתושביו יש עבר עשיר במעשים מעין אלה. זהו אחד המאחזים ההתנחלותיים הנחשבים בלתי חוקיים, גם לפי החוק הישראלי, ואת פירוקם הבטיח אריאל שרון לנשיא ג'ורג' וו. בוש בשנת 2003. בפועל, בתחילת השנה הזאת הגיעו מתנחלי חוות גלעד להסכם פשרה עם ממשלת ישראל, לפיו הם הסכימו להזיז את בתיהם למרחק של מאה וחמישים (150) מטרים ובתמורה העניקה להם הממשלה מעמד חוקי לפי החוק הישראלי, ומסרה לרשותם עוד שטחי אדמה.כפי שמסתבר, הוענק להם גם אישור שבשתיקה לעקור עצי זית.

לכל הסיפור הזה אי אפשר היה למצוא אזכור, ולו הקלוש ביותר, באמצעי התקשורת הישראלים. מתנחלים שהורסים עצי זית פלסטינים הם דבר די שגרתי, לא ממש חדשות – לפי העיקרון התקשורתי הידוע, זה יותר "כלב נשך אדם", לא כל כך "אדם נשך כלב". כך הדבר גם לגבי החלטת רשויות הצבא להחריב את הכפר סוסיא שבדרום הר חברון כולו, על חמישים ושניים בתיו. מעט מאד עורכים באמצעי התקשורת הישראלים ראו בכך חדשה הראויה לפרסום. גם לא בהפגנה של תושבי הכפר יחד עם פעילי שלום ישראלים, למרות שהיא מאד ריגשה והטרידה את צבא ההגנה לישראל אשר טרח ודאג לרכז כוחות ואמצעים רבים ולזמן למפגינים קבלת פנים אלימה במיוחד. גם צווי הריסה בכפרים פלסטינים הם דבר שבכל יום, וגם פיזור של הפגנות על ידי הצבא. גם כל זה הוא בסך הכול "כלב נשך אדם".

הבעיטה ששוטר מג"ב בחברון בעט בילד בן תשע בחברון כן קיבלה קצת תשומת לב תקשורתית – לפחות ליום אחד. דוברי הממשלה הסבירו שמדובר במקרה נדיר ויוצא דופן. (האם מה שנדיר היה הבעיטה בילד או נוכחות המצלמה שהנציחה את הבעיטה הזאת?)

ובדיוק בשבוע הזה נזכר מישהו בצמרת הצבא להשמיע איומים מאד מאד בוטים כלפי לבנון שבצפון. "בפעם הבאה תגובת ישראל תהיה חריפה יותר. דו"ח גולדסטון יחוויר לעומת מה שיקרה כאן. נצטרך לתקוף בצורה חזקה יותר, אלימה יותר, כדי למנוע פגיעה בעורף הישראלי. ( ) צה"ל מתכונן בצורה יסודית למלחמה נוספת. בפעם הבאה יהיו חילופי אש כבדים בשני הצדדים. נצטרך להיכנס בצורה חזקה, כולל הרס רב בתוך הכפרים הלבנונים - לא כעונש אלא כי שם האויב. למדינת לבנון יגרם נזק רב יותר מאשר במלחמת לבנון השניה. ניתן לצבא לבנון הזדמנות לא להיות אויב, אבל ברגע שהצד השני פותח באש נגיב בצורה חדה וכואבת: נהרוג 13 מתוך 15 חיילים מהצד השני, כדי ששני הנותרים יספרו למפקדים שלהם על מה שקרה".

דבריו של תא"ל הרצי הלוי, מפקד אוגדת הגליל, כן פורסמו, אפילו במקום מכובד באמצע עמודי החדשות. אבל בכל זאת הם לא עוררו הרבה הדים, וכמעט אף פרשן אחד לא טרח להתייחס אליהם ולשאול למה האיומים האלה מושמעים דווקא בשבוע הזה, בלי סיבה מיוחדת נראית לעין, והאם תת אלוף אומר דברים כאלה לתקשורת על דעת עצמו או שהייתה לו הנחיה מדרג גבוה יותר, ומיהו הדרג הזה ומה שיקוליו.

כל זה היה מאד מאד בשוליים של השבוע הזה. העיקר שבעיקרים, הנושא החם הלוהט שתפס את כל הכותרות וגרם למשבר שטלטל את ספינת ממשלת נתניהו היה אחד ויחיד – גיוס החרדים. ובסוף השבוע הזה עומדים בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית זה מול זה שני מחנות אדירים, נכונים ומזומנים להתנגשות ענקים.

מצד אחד עומדים אלה הדורשים בכל תוקף לחדור אל הישיבות החרדיות ולגרור משם את תלמידי הישיבה ישר אל בסיס הקליטה והמיון של צבא ההגנה לישראל, ולהטיל סנקציות ועונשים וגזירות מגזירות שונות על מי שיסרב. ויש מי שנזכר גם בדרישה לגרור את אזרחי ישראל הערבים לבצע "שירות לאומי" (בשירות איזה לאום?) וגם עליהם להטיל עונשים כבדים אם יסרבו. קנס בסך מאה אלף שקל הציעה ועדת פלסנר המהוללת להטיל על המסרבים, והפרשן הידוע דן מרגלית מציע להוסיף גם שלילת הזכות לרישיון נהיגה ולקצבאות ביטוח לאומי וללימודים אקדמיים. וברשימת הארגונים הקוראים להפגנה שתתקיים הערב בתל אביב למען "השוויון בנטל" מופיעים ארגונים המגדירים עצמם כמשתייכים ל"שמאל" (או לפחות "שמאלה מהמרכז") ולצידם שמו של "אם תרצו" לגביו סוער הויכוח האם להגדירו כארגון פאשיסטי ממש או סתם כארגון ימני-קיצוני.

ולמה כל זה? כי כולם חייבים לשאת בנטל השירות הצבאי. כי השירות בצבא ההגנה לישראל הוא חובה מקודשת, המעשה הערכי הגדול והחשוב ביותר שיכול לעשות אזרח ישראלי. כי בהגדרה, המשרת בצבא עומד בדרגה מוסרית גבוהה מאה מונים מן "המשתמט". אבל מה משמעותו של שירות צבאי במדינה המקיימת שלטון כיבוש על מיליוני אנשים במשך יותר משני שליש מתולדותיה? כמה "ערכי" השירות בצבא שהכיבוש הזה הוא עיקר עיסוקו בעשרות השנים האחרונות? מה המשמעות המוסרית של מה שעשה צבא ההגנה לישראל בלבנון ב-1982 וב-2006 ובעזה ב-2009 ואולי יעשה ב-2013, שוב בלבנון או שוב בעזה או באיראן? מי באמת עולה על מי, המשרת בצבא בלי טענות ומענות וממלא ללא היסוס כל פקודה הניתנת לו, או "המשתמט"? קשה להניח כי מי מהדוברים הרבים הצפויים הלילה בעצרת יעסוק בשאלות כאלה.

זהו הצד האחד במאבק האיתנים המתפתח לנגד עינינו. ומהצד השני – החרדים. אלה הרואים בלימוד תורה את חזות הכל, ונאבקים בשיניים ובציפורניים לשמור את תלמידיהם בין כותלי הישיבות. החרדים המקימים ומקיימים את ההתנחלויות הגדולות ביותר בשטחים הכבושים, מודיעין עילית וביתר עילית, ומרחיבים ומגדילים אותן על חשבון אדמות בילעין וניעלין ועשרות כפרים פלסטינים אחרים. אך את גזל האדמות הפלסטיניות והשמירה על ההתנחלויות שהוקמו בהן הם דורשים בתוקף שיבצעו עבורם חיילים חילונים, ולבניהם שלהם ישאירו את כל הזמן בעולם ללמוד בישיבות שיוקמו על האדמות האלה.

החרדים קוראים לעצמם "אנטי ציונים" אך תומכים בעקביות בכל צעד תוקפני ומלחמתי והרפתקני, כל עוד בניהם לא ידרשו לשלם את מחירו. החרדים שמנהיג אחת ממפלגותיהם הראשיות העמיד עצמו בראש החץ של מסע ההסתה והשנאה נגד הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה, והמצוד בכל רחבי הארץ אחר אזרחי דרום סודאן להעלותם על מטוסים ל"גירוש מרצון", ומעצר וגירוש ילדים שנולדו והתחנכו בישראל אך לרוע מזלם הוגדרו הוריהם כ"מהגרים בלתי חוקיים". ובכל אלה זוכה אלי ישי לתמיכה וגיבוי של בוחריו וחברי מפלגתו ומנהיגיו הרוחניים, בדיוק כפי שהם מעניקים לו גיבוי במאבק לשמור מכל משמר פן חס וחלילה יגויסו תלמידי הישיבה לצבא ויופסקו לימודי הקודש שלהם.

לצד מי, אם כן, יכול אדם הגון להתייצב במאבק האיתנים הזה? לאיזה תוצאה אפשר לקוות? אולי רק זאת – שבתוך כל הקטטה והמהומה והבוקה ומבולקה תתערער ותיחלש ממשלתו של בנימין נתניהו, הממשלה המנציחה ומעצימה את הכיבוש על הפלסטינים ואת התעשרות העשירים והתרוששות כל האחרים. שהתרגיל המבריק מלפני חודשיים, הכנסת מפלגת קדימה לממשלתו ובנית רוב של 94 חברי כנסת, יתגלה כשער עצמי לרשתו של ראש הממשלה. שהכתר יפול במהרה מראשו של "המלך ביבי". אמן כן יהי רצון.

שלשום פורסם מעל דפי "ידיעות אחרונות" ראיון עם שני חיילי מילואים, איתן טיברג ויובל הררי. שניהם חיילי מילואים ותיקים ומסורים שבמשך שנים רבות באו בכל פעם שהצבא קרא להם ואף התנדבו לשירות מעל ומעבר למה שהחוק חייב אותם. וגם בשנת 2002 הם יצאו ללא היסוס להלחם בסמטאות מחנה הפליטים ג'נין – אותו אירוע שעליו עד היום סוער הויכוח האם היה זה טבח או סתם קרב ברוטאלי בו נהרגו הרבה אזרחים בגלל טעויות מצערות ומפני שלא הספיקו לצאת בזמן מבתיהם שהוחרבו בידי הדחפורים של צבא ההגנה לישראל. ושני חיילי המילואים הותיקים האלה החליטו עכשיו כי המשך אי גיוסם של החרדים הוא הקש האחרון, והודיעו בצער רב למפקדיהם כי לא יצאו עוד למילואים.

"הגדישו את הסאה. משתינים עלינו בפרצוף, מוכרים אותנו – ובסוף נשבר לנו. אין לי שום מוטביציה להמשיך במצב הזה. כבר לא מדובר בשמאל או ימין, בכיבוש או בנושא האיראני. מדובר בעתיד של הילדים שלנו" אמר הררי.

אולי לא צריך להתלונן יותר מדי שדווקא הקש הזה הוא ששבר את גב הגמל.