יום שישי, 30 בנובמבר 2012

מחברון למזרח טימור - ובחזרה

מחברון למזרח טימור - ובחזרה 

נדמה שהמקרה הזה קרה לפני הרבה זמן, אבל בעצם זה היה רק בחודש הזה, ונשכח לחלוטין בסערת האירועים שעברו עלינו מיד אחר כך.

ביום ה-7 בנובמבר יצא ישראל כץ, שר התחבורה בממשלת ישראל, ממשרדו שבירושלים ותחת אבטחה של צבא ההגנה לישראל נסע אל העיר חברון הנמצאת מזה ארבעים וחמש שנים תחת שלטון צבאי של מדינת ישראל. בליבה של חברון שוכנים חבורה של מתנחלים הנחשבים כקיצונים במיוחד גם בעיני מתנחלים אחרים, אבל עם השר כץ יש להם יחסים לבביים ביותר והם גם הבטיחו לו את תמיכתם בבחירות המוקדמות במפלגת הליכוד. ובעיר חברון חנך השר ישראל כץ כביש חדש שנסלל לשימושם הבלעדי של המתנחלים ומחבר את המובלעת שלהם בלב העיר עם התנחלות קרית ארבע ממזרח לה.

שלושים מליון שקלים מכספיה של מדינת ישראל הושקעו בסלילתו ושדרוגו של הכביש הזה, והוא קיבל עדיפות וקדימות ברורה לעומת כבישים אחרים שבתחום אחריותו של שר התחבורה של מדינת ישראל, כבישים אשר לרשות משתמשיהם לא עומד גוש מוצק של בוחרים בבחירות הפנימיות בליכוד ואשר סלילתם אינה פעולה בעלת משמעות פוליטית בוטה. כן, סלילת הכביש הזה לא הייתה סתם פעולה טכנית במסגרת השגרה התחבורתית האפורה של התחבורה היום יומית. השר כץ בהחלט הודה בכך – נכון יותר, הוא התגאה בכך.

בטכס החגיגי בנוכחות כל ראשי המתנחלים הצהיר כץ: "אנחנו נותנים היום תשובה ברורה לאבו מאזן – חברון היא הבית שלנו, אין מה לדבר עליו". כזכור, ימים אחדים לפני כן התראיין נשיא הרשות הפלסטינית לטלוויזיה הישראלית והביע עמדות שלא מעטים בישראל החשיבו כמתונות במיוחד (מתונות מדי בעיני חלק מן הפלסטינים) . השר כץ, מלא רוח טובה ומבודחת לנוכח מכת הנגד הניצחת שהנחית על מתקפת השלום של אבו מאזן, סיפר כי בתחילה נקרא כביש המתנחלים בחברון "דרך האבות" אך כדי להפיס את דעתן של הפמיניסטיות דרש כבוד השר בתוקף להחליף את השם ל"דרך האבות והאמהות".

המתנחלים בפרסומיהם בהחלט פרסמו וציינו בשביעות רצון רבה את הטכס הזה בחברון. באמצעי התקשורת הרגילים הוא לא ממש הוזכר. במקרה, זה היה בדיוק באותו הזמן שבו חדרו החיילים הישראלים לתחומי רצועת עזה ונכנסו לחילופי אש עם חמושים פלסטינים במהלכם פגע כדור ישראלי תועה בנער חמיד אבו דקע והרגו, ובעקבות זאת החל להסתובב המעגל הידוע של תגמול, ותגמול לתגמול, ותגמול לתגמול של התגמול, במהלכו נהרגו שישה ישראלים ומאה וחמישים פלסטינים.

למזלם של השר כץ ויתר המתמודדים בבחירות הפנימיות בליכוד, המשא ומתן הבלתי ישיר שניהלה ממשלת ישראל עם הנהגת החמאס בקהיר הניב הפסקת אש  בזמן, וניתן היה לקיים  במפלגת הליכוד את הבחירות הפנימיות. בהתנחלויות הוקמו קלפיות כדי להעניק למתנחלים את מלוא האפשרות להשתתף במשחק הדמוקרטי אשר שישפיע מאד על עתיד הפלסטינים שבסמוך ואשר לפלסטינים עצמם לא ניתו בו כל חלק. והמתנחלים באו בהמוניהם אל הקלפיות והעניקו  את תמיכתם ביד רחבה לכל מי שהיטיב עימם והתחייב להמשיך כך גם בעתיד. השר ישראל כץ, כמו אחרים מידידיהם ומוקיריהם של המתנחלים, התברג במקום גבוה ברשימה.

לעומת זאת, השר בני בגין נמחק מן הרשימה והוא כבר לא יהיה בכנסת לאחר הבחירות הבאות. לא שבני בגין מתנגד להתנחלויות, חס וחלילה. אין כמוהו איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. אבל הוא העז לטעון שאם קורה שמתנחלים משתלטים באופן בלתי חוקי בעליל על חלקת אדמה פרטית פלסטינית, ואם בית המשפט העליון בירושלים מצווה עליהם להתפנות מן החלקה הזאת, הרי צריכים המתנחלים לקיים את החלטת בית המשפט. מעתה והלאה ברור ששום חבר כנסת מהליכוד כבר לא יעיז להגיד זאת.

לא רק השר כץ בהופעתו בחברון נתן תשובה ברורה וגסה מאד להצעות השלום שהציע אבו מאזן לאזרחי ישראל. מפלגת הליכוד כולה - מפלגת השלטון של מדינת ישראל שנשקף לה סיכוי טוב להיות מפלגת השלטון גם לאחר הבחירות בינואר – חזרה על אותה התשובה בגדול, בהרכב הפרלמנטרי שבחרה לייצג אותה. אבל גם לרשותו של אבו מאזן עמדה תשובה לתשובה הזאת, ואתמול בערב ניתנה התשובה הזאת ברוב גדול של מדינות העולם בעצרת האומות המאוחדות בניו יורק.

אתמול בערב התקיימה הפגנה שמחה הרבה יותר מהרגיל היכל העצמאות בתל אביב שם הוכרזה מדינת ישראל לפני שישים וארבע שנים. בזה אחר זה עלו הדוברים, אנשי שלום חדשים וותיקים, וברכו בכל פה על ההכרה שהעניקה משפחת העמים ברוב גדול למדינת פלסטין בגבולות 1967. סופיאן אבו זיידה שבא מעזה הנצורה עדיין התקבל במחיאות כפיים סוערות, והשלטים באדום וירוק הכריזו "מדינה פלסטינית – אינטרס ישראלי","67 זה לא סתם מספר" ו"ביבי, תגיד כן".

עוד לפני שבוע עדיין קיוו ראש הממשלה נתניהו ושר חוצו אביגדור ליברמן לגבש גוש של "מיעוט מוסרי", המורכב מדמוקרטיות מערביות, אשר יצאו חוצץ נגד היוזמה הפלסטינית. והרי המדינות האלה נתנו כולן גיבוי למבצע עמוד ענן המהולל, וכולן חזרו על המנטרה כי למדינת ישראל הזכות להגנה עצמית וכי שום מדינה לא תסכים שירו טילים על עריה. אבל מה לעשות שאותן המדינות נותנות גיבוי גם לשאיפת הפלסטינים להקים לעצמם מדינה עצמאית, ונראה להן כי שום עם לא ישלים עם חיים תחת משטר כיבוש במשך ארבעים וחמש שנה ולא יסכים שאדמותיו יוחרמו ויופקעו לצורך הקמת והרחבת התנחלויות. זה עלול אפילו להוביל למסקנה שגם לפלסטינים עומדת זכות מסוימת של הגנה עצמית כנגד הכיבוש הזה. וכך ספגה הדיפלומטיה הישראלית מפלה ללא תקדים. מדינות אירופה תמכו בפה מלא בהקמת מדינת פלסטין או שנמנעו.

אז באמת, מה יהיה עכשיו? הבוקר, לאחר לילה של חגיגות וזיקוקין ברמאללה, קמו התושבים הפלסטינים לעוד יום של כיבוש, של השפלות במחסומי הדרכים של צה"ל והתנחלויות מתרחבות ומתנפחות. מדינת פלסטין הוכרה על ידי האו"ם, אבל בשטח עדיין לא רואים אותה. בשטח לא השתנה כלום, כפי שהצהיר הבוקר ראש ממשלת ישראל (ובנקודה זאת הסכימו איתו כמה פלסטינים ספקנים – אשר הכריזו כי "ישראל מבינה רק כוח").

אז סתם הצהרה חסרת תוכן? כך חשבה גם אינדונזיה, כאשר הכיר האו"ם במדינה ששמה מזרח טימור. במשך שנים אחרי שהתקבלה ההחלטה אינדונזיה צפצפה עליה, והצבא האינדונזי שלט בשטח מזרח טימור וקיים את שלטונו בברוטאליות רבה. אבל היום, וכבר מזה כמה וכמה שנים, מזרח טימור היא מדינה עצמאית וריבונית והיא הייתה אתמול בין התומכים בהקמת מדינת פלסטין. וכך כאשר החליט האו"ם על הקמת מדינה בשם נמיביה בשטח שהיה בשלטון דרום אפריקה וצבאה המשיך לשלוט בו גם לאחר שהתקבלה ההחלטה. וגם כאשר החליט האו"ם לבטל את שלטון האפרטהייד הגזעני בדרום אפריקה עצמה. ורק לאחרונה כאשר החליט האו"ם להכיר במדינה ששמה דרום סודאן ולאחר מלחמה קשה ואכזרית המדינה הזאת קמה והייתה לעובדה. הניסיון מלמד שהאו"ם הוא לא בדיוק שמום, ומה שנקבע על הנייר בעצרת הכללית שבניו יורק בהחלט יכול בסופו של דבר לקרום עור וגידים בשטח. (למי ששכח, כך בדיוק קמה המדינה ששמה ישראל...)

בינתיים, היום התבשרנו על מה שנקרא תגובה ציונית הולמת מתוצרתה להתפאר של ממשלת ישראל. לא פחות משלושת אלפי יחידות דיור שיוקמו בכל רחבי ההתנחלויות, אצבע משולשת שמוציאה מדינת ישראל בראשות נתניהו אל מול העולם כולו למשוש ליבם של הנבחרים החדשים לרשימת הליכוד לכנסת. בטלויזיה הערב הופיע השר ישראל כץ, מדושן עונג, והצהיר כי "בהחלט נמשיך להתנחל במקומות אסטרטגיים וגם נגביר זאת".

אם אכן צודקים הסקרים ומפלגת הליכוד תהיה בשלטון גם לאחר הבחירות הבאות עלינו בינואר, כנראה שכבר לא יהיו לבנימין נתניהו עלי תאנה. אהוד ברק כבר לא יהיה שר הביטחון וכבר אי אפשר יהיה לשלוח אותו כשר חוץ תחליפי למקומות בהם אביגדור ליברמן לא ממש רצוי. דן מרידור כבר לא יהיה שם, ואפילו לא בני בגין. בקדנציה הבאה יעמוד ראש  ממשלת ישראל לבדו מול העולם.כבר לא יהיו לו ליברלים (אמיתיים או מדומים) לחסות מאחורי גבם. "מדינת ישראל זזה ימינה, אבל כל יתר העולם זז שמאלה" כתב הבוקר אחד הפרשנים.

אז לאן אנחנו הולכים? כנראה שיהיה פיצוץ, אולי מפץ גדול מאד. משעמם בודאי לא יהיה.   

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

אחרי הפסקת האש


אני נותן כאן את הבמה לאשתי ביאטה, שעברה איתי את שבוע המלחמה בחולון המטווחת (לעיתים). היא כתבה את זה בהולנדית, כבלוג עבור האתר של ארגון "הקול היהודי האחר" באמסטרדם.

נחש בדשא

הפסקת האש הביאה לי חוויה מוזרה מאד: פתאום הסכמתי עם הממשלה. וזה בדיוק לאחר שבוע של זעם עצור נגד אותה ממשלה עצמה.

להתחיל מההתחלה. בפעם המי יודע כמה התרחשו תקריות סביב גבול עזה וגבו מחיר – מחיר של הרוגים בצד הפלסטיני, בצד הישראלי נזק לבתים ורכבים והרבה שעות של חרדה. אולם ביום שלישי שעבר נדמה היה שזה באמת נגמר. לא רק ששרי הממשלה יצרו רושם כזה. עמוס גלעד, המתווך  של ממשלת ישראל, יצא לקהיר ב-14 לנובמבר, כדי להודיע רשמית שישראל מחשיבה כי הסבב הזה הסתיים. אילו לא ידענו זאת כבר, עיתון מעריב אישר היום שזאת הייתה הטעיה מכוונת. וכך, הגנרל אחמד ג'עברי מהחמאס התפתה לנסיעה הקטלנית במכונית, יחד עם בנו, ונחשף לפצצה ישראלית מדויקת. בכיסו הייתה הצעה מפורטת להפסקת אש לטווח ארוך, שהייתה אמורה להיות נדונה במשא ומתן נוסף. המתווך הבלתי-רשמי גרשון בסקין, פעיל שלום בחייו הרגילים, רתח מזעם ולא יכול היה להמשיך בשתיקתו.

מאז, אנחנו המתגוררים באזור עברנו אלפי חרדות, ספרנו מאות הרוגים ופצועים, ותל אביב, הלב התרבותי והכלכלי נכנסה למטווח מכיוון עזה – שלא להזכיר את הפיצוץ באוטובוס, שעות לפני הפסקת האש.

ועכשיו, המשא ומתן על הפסקת אש לטווח ארוך יתחדש למעשה מאותה נקודה שבה הוא הופסק. אין פלא שהישראלים תוהים מה בדיוק השיגה ישראל בהצגה הכוחנית שלה. בימי הלחימה נשמעה ביקורת על הממשלה רק מפיהם של קומץ "אנשי שלום פנאטיים" שביניהם אני מכלילה את עצמי. עכשיו אני נוטה להגן על הממשלה נגד אלה הטוענים כי "היינו צריכים להמשיך ולרסק את עזה לרסיסים", ולא "להעניק לחמאס את הניצחון".  אנשי החמאס גם הם החשיבו עצמם כמנצחים, והפלסטינים ברצועת עזה, שעברו שבוע של הפצצות בלתי פוסקות ביום ובלילה, חגגו כאשר זה סוף סוף נגמר. 

כך, אני שמחה שנתניהו ושות' העזו לקטוע את ההתלהבות המלחמתית, לא לחרוג מהמגבלות שהציב בעל בריתנו האמריקאי, ואפילו להעניק הישג למורסי, הנשיא המצרי החדש איש האחים המוסלמים. אבל אני חוששת שיש נחש חבוי בדשא. המהלך הזה עלול להביא לכך שהליכוד יגרוף קולות מן "המרכז הפרגמטי" בעוד מפלגות הימין הקיצוני יתחזקו – במלים אחרות, גוש הימין יגביר את כוחו הכולל. כל זאת, מבלי שנתניהו הקריב אפילו פירור מן הגדה המערבית הכבושה. ואולי לנתניהו הפרגמטי החדש עלול להיות קל יותר להעביר את אובמה לצידו להתקפה 'כירורגית ומחושבת' על המטרות הגרעיניות באיראן.

ביאטה זילוורסמיט, חולון 22.11.2012

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

אזעקות ומחאות


אזעקות ומחאות

האזעקה נשמעה כשהיינו בפינת רחוב פרישמן, עשרים דקות לפני מועד ההפגנה נגד המלחמה. האזעקה הראשונה במרכז תל אביב. הייתי בין אלה שרצו לחדר המדרגות הסמוך ביותר. יש רק סיכוי סטטיסטי קטן שהטיל יפול בדיוק במקום שאתה נמצא. הבוקר שני גברים ואשה ישבו על המרפסת בקרית מלאכי חשבו שהם יכולים להתעלם מהאזעקה. עכשיו הם מתים.

והאזרחים שנהרגו בעזה: שלושת הילדים מתחת לגיל ארבע שתמונותיהם הופצו בפייסבוק (אבל לא באמצעי התקשורת הישראליים). האם להם בכלל הייתה איזו התראה או מקום בטוח שאפשר לרוץ אליו?

בתוך חדר המדרגות שמענו התפוצצות עמומה, וברדיו אמרו שזה נפל בשטח פתוח באזור בת ים. האם בכלל יש שם שטח פתוח, בתוך כל הבנינים הצפופים של בת ים? "אולי זה נפל בבית הקברות" הרהר מישהו.

"האם  ההפגנה בכלל תתקיים, במצב כזה?". "מה אתה חושב? טיל אחד לא ירתיע אותנו, כשכבר החלטנו לשחות נגד הזרם ולהפגין נגד המלחמה. לכל היותר, אם תהיה עוד אזעקה, נרוץ עם השלטים למקום מקלט ונחזור אחרי חמש דקות". אבל המצב החדש חייב את אמי, בת 83 ונזקקת להליכון אבל עם רוח לחימה בלתי נלאית, לוותר על השתתפות בהפגנה וזה תסכל אותה לא מעט.

בכיכר דיזנגוף ישבו קבוצת צעירים על הספסלים והתווכחו בקולי קולות. "לא, אני אומר לך עוד פעם שאי אפשר לחסל אותם. צריך פתרון אחר" שמענו קול עקשני. היה מעניין להמשיך להקשיב, אבל כבר היינו באיחור. 

כבר ממרחק אפשר היה לשמוע את הצעקות שהדהדו ברחוב המלך ג'ורג' "יהודים וערבים/מסרבים להיות אויבים" ו"העם דורש/הפסיקו את האש!" במקצב ססמאות הצדק החברתי מהקיץ שעבר. משב רוח רענן לאחר המחנק של התעמולה המלחמתית הבלתי-מוסווית שהציפה את גלי האתר. מאות מפגינים במדרכה שמול מצודת זאב, צועקים וצועקים בקולי קולות ללא הפסקה: "בעזה ובשדרות/ילדים רוצים לחיות", "ביבי ביבי תתפטר/הדרום שווה יותר", "מלחמה זה הספין/של ממשלת הימין",  "יהודיות וערביות/מסרבות להיות אויבות", "לא לא למלחמה/כן כן לשלום", "ערביות ויהודיות/יחד נגד מלחמות", "כסף לרווחה/לא לעוד מלחמה/כסף לשכונות/לא לעוד מלחמות","לא למלחמה של טייקונים","בעזה ובשדרות/ילדות רוצות לחיות", "העם דורש/לא להיות כובש", "שדרות ועזה אל יאוש/עוד נגמור עם הכיבוש".  

מן הצד השני,למרגלות בנין הליכוד, עומדים מפגיני נגד מהימין. קשה מאד לשמוע אותם, לרגע אפשר לקלוט אותם שרים את "התקווה" ומנופפים בדגלי ישראל. גם מצידנו ישנם כמה דגלים כאלה, צעיר בחולצה ירוקה מנופף בדגל כחול לבן בעודו צועק "הפסיקו את האש!". על העץ העתיק שבאמצע הכביש, שהיה כאן הרבה לפני שהייתה תל אביב, נתלים צלמי עיתונות ומכוונים מצלמות לשני הצדדים.

חברי הכנסת של חד"ש נוטלים את המגאפון. "אנחנו כאן יהודים וערבים, באנו לזעוק די להרג, די לשפיכות הדמים. נתניהו מנסה לייצב את שלטונו על ידי מלחמה, פלסטינים בעזה וישראלים בקרית מלאכי משלמים את המחיר" אומר מוחמד ברקה. ודב חנין קורא
"מלחמה ומעגל דמים אינם הפיתרון אלא הבעיה. המלחמה הזו לא תביא שקט ושלום לתושבי הדרום ולתושבי עזה. הדרך היחידה לשבור את מעגל הדמים היא באמצעות הידברות". ח"כ ניצן הורביץ ממרצ נראה בקהל אך לא דיבר. "זה יותר טוב מהפעם הקודמת, ב-2009 לקח למרצ יותר משבוע לצאת נגד המלחמה" אומר אחד הפעילים.

http://hadash.org.il/archives

תושבים מהדרום מקבלים את המגאפון ומתקבלים בתשואות. "אנחנו יושבים סגורים בבית שומעים רעמים ושיגורים ונפילות משני הצדדים, הכול עובר מעל הגג שלנו. אלה השכנים שלנו במרחק חמישה קילומטר, מי החליט שהם חייבים להיות אויבים שלנו?" אומרת יעלה רענן ממושב עין הבשור. אחריה ניר חפץ מקיבוץ נירים: "עברתי אזעקה בתל אביב ולפני זה אצלי בבית. הילדים שלי הלכו לסבא ולסבתא להתרענן. אני אומר לנתניהו ולממשלה – תפסיקו לשחק בנו, תפסיקו לשחק בגורל שלנו, לנהל מאבקי כוח ומאבקי כוח על גבנו!".  ועמנואל יריב מבאר שבע: "אנחנו בדרום משלמים את המחיר. הגיע הזמן להפסיק את השיגעון הזה. לצבא אין פתרון, הפתרון היחיד הוא במשא ומתן והסדר מדיני". ולאחר כל דובר חוזרות הקריאות "יהודים וערבים/מסרבים להיות אויבים/מסרבים להיות אויבים/מסרבים להיות אויבים!"

זה היה אתמול בערב. ומאז היה לילה מתוח ושקט (האם לחזור לתרגולת של מלחמת המפרץ מ-1991 ולישון בבגדים ולהיות מוכן לרוץ לחדר המדרגות?). ושוב ירי של טילים לתל אביב והיום גם לאזור ירושלים, להפתעה המרה של הירושלמים שחשבו שהעיר המזרחית הפלסטינית והמקומות הקדושים לאיסלאם מעניקים להם חסינות.

אמצעי התקשרת בישראל מדווחים בהרחבה רבה מאד על טילים רבים שנורים לאזור הדרום ולמרבה המזל לא גרמו היום לנפגעים ישראלים נוספים. מעט מאד על ההרוגים הפלסטינים בעזה (29 הרוגים עד עכשיו). על הפצועים הפלסטינים הממלאים את בית החולים שיפא בכלל לא (כמאתיים וחמישים פצועים). תחריר סולימאן, אשה בת 22, היתה הבוקר בביתה בבית להיה שבצפון הרצועה. מטוס ישראלי הטיל פצצה והבית נחרב. צוותי הצלה פלסטינים הוציאו חמישה מבני המשפחה מבין ההריסות. תחריר סולימאן מתה בבית החולים לאחר כמה שעות, הרופאים ממשיכים בטיפול ביתר ארבעת בני המשפחה. אילו זאת הייתה משפחה ישראלית, כל זה היה מופיע בראש הכותרות בכל עיתוני ישראל והיו כתבות ענק מלאות פאתוס על הטרגדיה הנוראה של המשפחה. אבל היא הייתה פלסטינית, ולכן מי שמקבל מידע מהתקשורת הישראלית לא ידע ולא ישמע עליה לעולם. ואם במקרה ישמעו, הממשלה כבר הסבירה שהחמאס משתמש באוכלוסיה האזרחית כמגן אנושי ולכן כמובן שהוא האשם.

http://www.imemc.org/article/64573

הקבינט מאשר גיוס 75,000 אנשי מילואים, והחיילים שרואיינו בטלוויזיה נשמעים כולם מאד מאד ששים אלי קרב ומחכים בקוצר רוח לרגע בו כבר יצללו לקרבות רחוב בסמטאות עזה. מדגם מייצג? שר החוץ הבריטי מזהיר שפלישה קרקעית לרצועה עלולה להביא קץ לגיבוי שעד עכשיו נתנו האירופים לנתניהו. ומה יעשה נשיא מצרים מורסי, ששלח את ראש הממשלה שלו לעזה והשמיע הצהרות נרגזות ונרגנות אבל עד כה נמנע מפגיעה בלתי הפיכה בהסכם השלום עם ישראל. ובינתיים, בטלויזיה הערב השמיע הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ השמיע נימה מאד מתונה ומרוסנת, קרא לזהירות וצעדים מדודים בעזה - מאד מאד שונה מן ההופעה התוקפנית והשחצנית בזמן שהוא ניהל את המלחמה בלבנון ב-2006.

ארגון לוחמים לשלום מארגן מחר אחר הצהרים צעדה ועצרת משותפת לישראלים ופלסטינים, לקרוא יחד להפסקת הטירוף הרצחני הזה. המאבק נמשך.


(...) אנו, ישראלים ופלסטינים מתנגדים לשימוש באלימות כדרך לפתרון הקונפליקט בין העמים, ורואים בה כבעיה והמכשול העיקריים בדרך לסיום הסכסוך. אנו משתתפים בכאבם וצערם של בני המשפחות השכולות בשני הצדדים.

מחר, שבת 17.11.12 נקיים אירוע מחאה משותף בו נקרא יחד למנהיגים:
חדל אש!

נצא בשתי צעדות, ישראלית פלסטינית, מנקודות שונות באיזור בית ג'אלה (שטח סי) וניפגש בנקודה מוסכמת לקיום עצרת מחאה וקריאה למנהיגים להפסקת האש באופן מיידי.

הסעות יצאו מירושלים ותל אביב על פי לוח הזמנים הבא:
יציאה מת"א, רכבת מרכז, בצמוד למגרשי החניה של "שלמה סיקסט" : 14:45
יציאה מירושלים, אצטדיון טדי, ליד היציעים המערביים: 15:45
התחלת הצעדה : 16:00
מפגש הצעדות ועצרת : 16:30
שעת יציאה חזרה משוערת: 19:00

לפרטים נוספים:
office@cfpeace.org
0542-015159

http://cfpeace.org/?cat=3&story_id=3305

יום שני, 12 בנובמבר 2012

מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב

מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב

לפני קצת יותר משבוע כתבו אנשים מישובי הדרום מכתב אל ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק:

"אנו, חברי קבוצת 'קול אחר' מישובים בעוטף עזה, קוראים לממשלת ישראל להפסיק לשחק בחיים שלנו, ולפתוח באופן מיידי במגעים מדיניים עם ממשלת חמאס! נמאס לנו להיות ברווזים במטווח המשרת אינטרסים פוליטיים. טילים משם והפצצות מכאן לא מגנים עלינו. את משחקי המלחמה והכוח ניסינו מספיק שנים, ושני הצדדים שילמו, ועדיין משלמים, מחיר יקר של סבל ואובדן. הגיע הזמן לדבר ולחתור להבנות ארוכות טווח, שיאפשרו לאזרחים משני צידי הגבול לחיות חיים נורמליים".

'קול אחר' הינה קבוצה של תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, המקיימת קשר רציף עם תושבים מרצועת עזה, ומקדמת יחסי שכנות והידברות באזור הדרום ובכל הארץ.

http://www.othervoice.org

בזמן שנכתב המכתב הזה לא התנהל "סבב" בגבול עזה, והנושא לא היה ממש בראש החדשות. אבל לא היה צריך להיות נביא גדול כדי לדעת שהוא יחזור לשם די במהירה. במיוחד אם אתה גר באזור ההוא.

ביום חמישי בשבוע שעבר עדיין לא הייתה עזה בחדשות. הכותרות עסקו בעיקר בתוצאות הבחירות בארצות הברית והשלכותיהן על הפוליטיקה הישראלית. ידיעה קטנה יותר סיפרה על קריסת מרכז קניות באקרה, בירת גאנה, ועל אנשים רבים הלכודים בין ההריסות, ועל ההתארגנות המהירה והיעילה של צבא ההגנה לישראל שתוך שעות ספורות ארגן ושלח לשם משלחת הצלה מצוידת ומאומנת היטב, ועל שלושה מתושבי גאנה שאותם הצילו חיילינו מבין ההריסות.  אכן, פעולה הומניטרית למופת, היכולה לחמם את הלב לכל אזרח ישראלי השומע ולמלא אותו בשמחה וגאווה.

עזה לא הייתה בכותרות ביום חמישי האחרון, אבל צבא ההגנה לישראל עוסק בעזה כל יום, עם ובלי כותרות. בדיוק בזמן שמשלחת ההצלה הצה"לית לגאנה עלתה למטוסים, חצו טנקים ודחפורים ישראלים את גדר הגבול ונכנסו לצידה הפלסטיני, ומעליהם חגו מסוקים, והיה הרבה ירי וירי נגדי וירי נגדי לנגדי, ובמהלך הירי הזה הגיעו הקליעים שנורו מאחד המקלעים הישראליים אל מגרש ממזרח לעיר חאן יונס בו שיחקו נערים בכדורגל.

מקלע של טנק או מקלע של מסוק? כנראה לעולם לא נדע וזה גם לא ממש חשוב. מה שחשוב הוא שאחד הקליעים פגע בראשו של נער בן שלוש עשרה ושמו חמד יוניס אבו דקע ולאחר כמה שעות הוא מת מפצעיו בבית החולים. וממשרדי דובר צה"ל נמסר לעיתונאים הזרים ששאלו כי החיילים לא כיוונו את נשקם במודע אל הנער. ואכן, סביר להניח ששום חייל בצה"ל לא ירה בכוונה תחילה אל נער שמשחק כדורגל. אבל בכל זאת, הנער עכשיו מת וקבור באדמה.

מה חשבו אזרחי ישראל על המקרה הכואב הזה? האמת היא שאזרחי ישראל ברובם הגדול פשוט לא שמעו על המקרה הזה. אמצעי התקשורת שכחו לספר להם, העורכים לא ממש חשבו שנער ערבי הרוג זה נושא חדשותי. ואז באה ההפתעה הקשה, למחרת הלווייתו של הנער ירה אחד הפלגים הפלסטינים טיל על ג'יפ של צה"ל שנסע לו לתומו על כביש פטרולים. ארבעה חיילים נפצעו ונלקחו לבית החולים, ועל התקרית הזאת פרסמו אמצעי התקשורת עמודים שלמים כולל דיווחים רפואיים מדויקים ומפורטים על מצבו הרפואי של כל אחד ואחד מהחיילים. בדיוק כפי שראוי במדינה שמאד דואגת ואכפת לה מהחיילים שהיא שולחת לקרב.

ועל פציעתם של ארבעת החיילים הגיב צה"ל מיד ובזעם, בירי ארטילרי מסיבי שבו נהרגו ארבעה אזרחים שישבו בסוכת אבלים בצידה המזרחי של עזה, ועכשיו יש למשפחותיהם עוד הרבה אבל ושכול. ועל המקרה הזה דיווחו אמצעי התקשורת בישראל בקצרה ובלי פרטים ובלי להזכיר ששלושה מבין ארבעת ההרוגים היו קטינים. ובודאי שום עורך בישראל לא חשב שכדאי לציין שמוחמד חרארה בן ה-17 לא נפגע מן הפגז הראשון, ושהוא רץ לטפל בפצועים ולפנות אותם ואז נחת פגז נוסף והרג אותו במקום. אלה לא ממש חדשות.

ואתמול כבר ירד מטר כבד של טילים על הישובים הישראלים שסביב עזה, ואזעקות הצבע האדום נשמעו שוב ושוב, והתושבים רצו לתפוס מחסה, ובמזל רב לא נהרג איש. בכל אמצעי התקשורת דיברו בזעם רב על המצב הבלתי נסבל בישובי הדרום ועל הילדים הגדלים במצב נורא של חרדה יומיומית. איש לא דיבר על התנאים בהם גדלים הילדים בעזה, ועל הילדים שרק שלשום חזו במו עיניהם במותם של אחיהם. מה שלא מפתיע כי מדינה במלחמה בדרך כלל לא שמה לב לילדי האויב. (מחר בערב מתכוונת קבוצת פעילים לעמוד מול בית ראש הממשלה בירושלים ולקיים משמרת לאור נרות ולאחוז שלטים עם שמותיהם של ההרוגים בעזה, השמות ששום אמצעי תקשורת לא פרסם. וזה ככל הנראה לא יהיה פופולרי.)

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=55486

והבוקר בשידורי יומן החדשות ברדיו עלתה לשידור שורה ארוכה של פוליטיקאים בכירים מכל מפלגות הממסד וכולם אמרו שצריך להנחית מהלומה כואבת וללמד את חמאס לקח ולהרוס את תשתיות הטרור ועוד הרבה הרבה  מהקלישאות הרגילות. והשר ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר מצא ביטוי מעולם המחשבים, "לפרמט מחדש את עזה". אבל בינתיים ובמקביל נמשך באמצעי התקשורת מסע התעמולה הממשלתי האינטנסיבי הקורא לאזרחי ישראל לשכנע את ידידיהם ומכיריהם בחו"ל לבוא כתיירים לישראל, כי "כל תייר מכניס למדינה כסף  ומייצר מקומות עבודה ומשפר את תדמית ישראל בעולם". אז אותה ממשלה גם תפתח במלחמה גדולה בעזה? תמלא את מסכי הטלוויזיה בעולם כולו למשך שבועות בתמונות יומיומיות של דם ואש ותמרות עשן, ואחרי המלחמה אולי תקום עוד ועדת גולדסטון שתחקור ותדרוש ותשאל שאלות לא נעימות? לא כל כך סביר.

http://kol1mevie1.org.il  

אז מה כן יהיה? כנראה ימשיכו לירות עוד כמה ימים, ואולי עוד כמה אנשים שעדיין ברגע זה חיים ונושמים ישכבו כבר בקברם. ואז יסדרו איזו הפסקת אש רופפת והחיים יחזרו למסלולם ועזה תרד מעמודי החדשות ונחזור להמולה המבולבלת של תעמולת הבחירות. כמו בסבב הקודם בגבול עזה ובזה שלפניו וכנראה גם בזה שאחריו.


יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

לילה של תקווה

לילה של תקווה


כמה שעות והרבה כוסות קפה לאחר הלילה הזה שנראה כמו נצח. שידורי הסי.אן.אן. על המסך ללא הפסקה ומומחים מתווכחים ומפות עם כתמים אדומים וכחולים. מדינות מתנדנדות ומחוזות מתנדנדים במדינות המתנדנדות. שיעור בזק בגיאוגרפיה הפיזית והאנושית של וירג'יניה ושל פלורידה ושל אוהיו. כאן אזור כפרי שתמיד מצביע לרפובליקאים וכאן עיר גדולה שהיא מבצר דמוקרטי וכאן יש ריכוז של שחורים וכאן גדל מספר ההיספנים בעשור האחרון וכאן ניצח בוש ב2004 אבל אובמה ב2008 ואולי תהיה הפתעה גדולה. ובפלורידה התוצאה  50% נגד 49% כאשר נספרו רבע מהקולות וכך גם כאשר נספרו חצי וכשנספרו שלושה רבעים ופתאום הפער מצטמצם ושוב מתרחב והאם היתרון של אובמה ישמר ומתי סוף סוף יגמרו את הספירה במחוזות מדרום למיאמי ואיך אפשר לעמוד במתח הזה? 

ובסופו של דבר לא היה צורך לחכות לפלורידה כי ההכרעה כבר נפלה במקומות אחרים וההמונים יצאו לחגוג ברחובות החשוכים של שיקגו בעוד כאן בחולון שבמדינת ישראל כבר התמלא החלון באור של בוקר מוקדם ושקט וההכרעה הזאת שם מעבר לים תשפיע על גורלנו כאן לא פחות ואולי יותר מההכרעה בבחירות הישראליות שלנו בינואר הקרוב.  ועל המסך הנאום המכובד של מיט רומני וכמה טוב שאפשר לתת לו טיפה של סימפטיה של מנצח נדיב, ובעוד שנה כבר כמעט לא נזכור מי זה היה. ואיזה יופי שמאות המיליונים של שלדון אדלסון ירדו לטמיון ושהפנסיונרים היהודים במרכז פלורידה לא ממש התרשמו מהתשדירים המיוחדים שהקליט בנימין נתניהו.

מבחינה מסוימת, ההישג של ברק חוסיין אובמה בלילה האחרון גדול יותר מההישג שלו לפני ארבע שנים. אז הוא היה על תקן של מושיע וכמעט משיח ונישא על גלים אדירים של התלהבות. מאז הוא הספיק לאכזב כמה וכמה פעמים את מי שבחרו בו ומי שתלו בו תקוות, והיום כבר כולם יודעים שהוא לא משיח ואין לו מטה קסם ובהחלט לא כל מה שהוא מנסה מצליח. ובכל זאת ברגע המכריע יצאו השחורים וההיספנים והיהודים והנשים ופועלי הרכב מאוהיו וגם כמה וכמה מהגברים הלבנים המושמצים והם כולם נתנו לו עוד ארבע שנים למקצה שיפורים, לבצע את מה שלא הצליח עד עכשיו. 

ואנחנו כאן בישראל, בלי זכות הצבעה בבחירות האלה, היינו שותפים לתקוות שנכזבו. הנאום המרשים בקהיר והעימותים המתוקשרים עם נתניהו שאיכשהו תמיד נגמרו בלי הכרעה והקפאת ההתנחלויות שהתמוססה. והעימות הגדול האחרון בקיץ 2011, כשאובמה הציע מו"מ על בסיס גבולות 1967 ואבו מאזן הסכים  מיד ונתניהו יצא למתקפה בשצף קצף ונאם בקונגרס וזכה שם למחיאות כפיים ואובמה גנז את כל הרעיונות והתכניות עד אחרי הבחירות.

אחרי הבחירות זה היום.

בעיתון "ידיעות אחרונות" מאתמול הופיעה כותרת גדולה "נתניהו חושש מנצחון אובמה" ומתחתיה: "מתח בישראל לקראת הבחירות בארצות הברית. לאור תמיכתו של נתניהו ברומני חוששים בסביבתו כי אובמה עלול לנקום בו אם ייבחר שוב. לעומת זאת נצחון של רומני ייתן לראש הממשלה רוח גבית. (...) בכירים במערכת המדינית בישראל מעריכים כי הכעס אצל אנשי אובמה כלפי נתניהו כה גדול שאובמה ינסה בעקיפין ואולי גם במישרין לחבל במערכת הבחירות של נתניהו בישראל. יש חשש שדווקא בתקופת מערכת הבחירות ימתח אובמה ביקורת פומבית  על נתניהו ויביך אותו. בנוסף חוששים כי אובמה יפסיק לגבות אוטומטית את ישראל בפורומים בינלאומיים שקשורים למדיניות ישראל בשטחים. מזכירת המדינה הילרי קלינטון אמרה בשיחה סגורה כי להערכתה אחרי הבחירות בישראל תיווצר הזדמנות להחיות את השיחות בין ישראל לפלסטינים, וכי ממשל אובמה יגלה מעורבות רבה אם יזכה בקדנציה שניה".

בצהרים כבר נתניהו שיגר מכתב ברכה לאובמה על נצחונו (אלא מה יכול היה לעשות?). 

בשבוע שעבר הבעתי כאן את התקווה כי דווקא הבוחרים האמריקאים יקבלו עבור מדינת ישראל את ההחלטה שממנה מתחמקת המערכת הפוליטית שלנו כבר ארבעים וחמש שנה מתחמקת ממנה. לא כל מי שקרא התלהב מן הדברים, וכמה מהמגיבים טענו שהפחתי תקוות שווא וכי הנשיא אובמה ומפלגתו לעולם לא יתעמתו ברצינות עם נתניהו, לא בכהונה ראשונה וגם לא בשנייה.

יתכן מאד שהביקורת הזאת תתגלה כמוצדקת. יתכן שגם הפעם אובמה יכזיב את התקוות שעוד תולים בו ישראלים ופלסטינים ואחרים בעלי רצון טוב, אלה אשר יקר להם עתידה של הארץ הזאת ועתידו של האזור הזה. בהחלט יתכן. אבל בהחלט גם יתכן שהוא יפתיע וידהים את כל המפקפקים, כמו שאתמול בלילה הוא הפתיע את הרפובליקאים האמריקאים ותומכיהם בישראל והפרשנים המלומדים שכבר מיהרו להספיד אותו. 

לכל הפחות, עכשיו תהיה הזדמנות לבדוק את כל זה באופן אמפירי. 

יום שבת, 3 בנובמבר 2012

שבוע של דמוקרטיה

שבוע של דמוקרטיה


השנה הזאת התנהל מאבק איתנים על דמותה של עצרת הזיכרון ליצחק רבין. מי שיצאו וידם על העליונה, במיוחד ראשי תנועות הנוער המזוהות עם תנועת העבודה וגם עם מפלגת העבודה,  החליטו לבצע השנה שינוי מהותי בתכנים וסדר היום של העצרת.
לפני תשע עשרה שנה לחץ יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, את ידו של יאסר ערפאת, ראש ארגון השחרור הפלסטיני, על מדשאת הבית הלבן, בטכס שעורר אז תקוות רבות שמאז נופצו שוב ושוב. לפני שבע עשרה שנה בדיוק, ב-4 לנובמבר 1995, רעמו שלוש יריות בכיכר שבלב תל אביב ויצחק רבין שילם בחייו על לחיצת היד הזאת.
מאז, בכל שנה, התכנסו עשרות אלפים בכיכר הזאת כדי להזכיר את הרצח הזה. רבים מהדוברים בעצרות האלה נהגו לדבר על מפעל החיים שנקטע ועל השלום עם הפלסטינים שלא הושלם ועל הכיבוש שלא בא אל קיצו, ולא פעם גם הפנו אצבע מאשימה אל מתנגדי השלום ותומכי הכיבוש וראשי הממשלה שלא המשיכו בדרכו של רבין. ובאופן טבעי, היו מי שלא מצאו את מקומם בעצרות הזיכרון לרבין - מי שלא רצו את השלום הזה בחייו של רבין וגם לא לאחר מותו, מי שאינם רוצים שהכיבוש יבוא אי פעם אל סופו ומאד רוצים שההתנחלויות ימשיכו לעמוד על תילן לדורי דורות.
אבל הפעם נקבעה מדיניות חדשה: " לא מדובר כאן בחלוקות המסורתיות של שמאל וימיןיגיעו כל מי שמאוחד בדרישה לקבלת עול הדמוקרטיה. זיכרון רצח רבין ישוב להיות הדלק המניע ליצירת מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא יהיה המניע להיאבק בכל סוגי הגזענות והתרת הדם. אנו מאמינים ומקווים כי מיקוד העצרת דווקא בתכנים נוקבים אלה, ולא רק בגעגוע לדרכו המדינית של רבין, יאפשר לציבורים רחבים יותר להשתתף בעצרת בטווח הארוך. כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבו ימצא בה מקום – ולא רק הציבור המצומצם והמסוים המגיע לעצרות בשנים האחרונות".
האמת היא שבין הקהל שנאסף בכיכר במוצאי השבת האחרונה - כעשרים עד עשרים וחמישה אלף להערכת המשטרה - היה קשה למצוא נציגים לציבור אחר מזה שהגיעו לשם בעבר, אותם האנשים המגיעים בדרך כלל להפגנות למען השלום ונגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות. אבל על הבמה היו כמה וכמה נואמים מסוג שלא נראה מקודם בעצרות הזיכרון  ליצחק רבין. למשל, הרב אבי גיסר, הרב של התנחלות עופרה.
עופרה הוקמה בשנת 1975, חלק גדול ממנה על אדמות פרטיות של תושבים פלסטינים. מבחינת תנועת ההתנחלות דאז, גוש אמונים, נחשבה הקמתה כפריצת דרך פשוטו כמשמעו, פריצה חזיתית ראשונה (אך בהחלט לא אחרונה) של מתנחלים ישראלים אל תוך לב ליבו של השטח הפלסטיני המאוכלס בצפיפות. עפרה נחשבת במידה רבה כבירתם של המתנחלים האידאולוגיים, המאמינים ששטחי יהודה ושומרון שייכים לעם היהודי מתוקף הבטחה אלוהית וזכות היסטורית. רבים ממנהיגיהם ואנשי הרוח שלהם מתגוררים שם עד היום.
הרב גיסר שבא מעופרה אל כיכר רבין ידע שהוא אינו במגרש הביתי שלו, ואכן עלייתו לבמת הנואמים לוותה במטר של קריאות בוז. לזכותו של הרב גיסר אפשר להגיד שדאג להכין נאום המתאים לנסיבות ולציפיות של מי שהזמין אותו לשם. "הערבים גם הם בני אברהם. חובה עלינו לאהוב את כל הנברא בצלם אלוהים. אין לנו חלק עם שונאי האדם ואין לישראל תורה המתירה שפיכות דמים. מי שאינו מודה בכך אין לו חלק בתורת ישראל."
יתכן בהחלט שהדברים כנים. כי אכן הרב גיסר מתנגד בכל ליבו לספרים כמו "תורת המלך" המפרטים מתי מותר ואף רצוי להרוג בגויים, ברבנים המפרסמים ספרים כאלה ובתומכים הנלהבים שקוראים בהם ויוצאים בלילה להצית עצי זית, מסגדים וגם כנסיות ומנזרים. ומה עם הפתרון המדיני? מה יהיה גורלם ועתידם של מיליוני פלסטינים החיים תחת שלטון צבאי ישראלי מזה 45 שנה? מה על תושבי רמאללה, העיר הפלסטינית השוכנת כחמישה קילומטר מדרום מערב לעפרה והרב גיסר מעולם לא ביקר בה? האם גם הם חלק מן הדמוקרטיה הישראלית שלהגנתה נקראה עצרת הזכרון? ובכן, הרב גיסר ואחרים ממחנהו הפוליטי הסכימו להופיע בעצרת לזכר רבין בתנאי שהיא "לא תהיה פוליטית" ולא תעסוק בפתרונות פוליטיים. "יש להיות מחוייבים לכך שהוויכוח על עתיד הארץ לא יקרע את החברה הישראלית" הוא אמר לקהל שומעיו בכיכר. אולי מוטב בכלל להפסיק את הויכוח הזה, לעבור לנושאים אחרים ולנהל עליהם את הפוליטיקה הישראלית ואת מערכת הבחירות הנוכחית. שלי יחימוביץ, מנהיגת מפלגת העבודה שנכחה בעצרת אם כי לא דיברה בה, בודאי מסכימה איתו.
למחרת היום קיימה הכנסת ישיבה מיוחדת לזכרו של רבין. פתח את הדיון יושב ראש הכנסת רובי ריבלין, שבחר להדגיש את המחלוקת האידאולוגית בינו לבין רבין המנוח. "מורשתו המדינית הייתה ברורה: לחתור להיפרדות העמים באמצעות חלוקת הארץ ויצירת שתי ישויות נפרדות. חלקתי על רבין אז ועודני חולק עליו היום. אני סבור שהקונספציה מקורה בטעות. היא אינה ישימה בין הירדן לים. ניתן לקבוע שרעיון ההיפרדות כשל. הוא לא התנחל בלבבות שני העמים". ואם לא חלוקה ולא שתי ישויות נפרדות, מה כן? מדינה אחת דמוקרטית מהים עד הירדן? זכות הצבעה לפלסטינים בבחירות הבאות לכנסת, או באלה שיבואו אחריהן? את השאלה הזאת שאלו את ריבלין כמה וכמה חברי כנסת בויכוח הסוער שהתפתח, וגם כמה בעלי טור בעיתונות. ריבלין לא מצא לנכון לענות.

במפלגת הליכוד, מפלגתו של ריבלין, לא כל כך מדברים על הפלסטינים ועל זכויותיהם והאם תינתן להם זכות הצבעה בהחלטות שיקבעו את גורלם. אבל בעצם, גם לחברי ועידת הליכוד בעצמם לא ניתנה הרבה ברירה. נוסח ההסכם בין ראש הממשלה נתניהו לבין שותפו החדש-ישן אביגדור ליברמן לא הובא בפניהם, והצבעה חשאית לא הייתה שם, ובהצבעה הגלויה היו הרבה הרבה לחצים וצריך היה אומץ לב רב להצביע נגד. קצת כמו הבחירות שערך ולדימיר פוטין ברוסיה לפני מספר חודשים, ואשר השותף ליברמן יצא למוסקבה כדי להעניק להן את חותמת הכשרות שלו...

ולביום שני הופנה לרגע אור הזרקורים אל יאיר לפיד, הכוכב העולה של הפוליטיקה הישראלית המבשר לנו שעוד יש עתיד. ואת חזונו לעתיד הזה מצא לנכון לפרוס דווקא בהתנחלות אריאל שבחלקה הצפוני של הגדה המערבית. זאת ההתנחלות אשר עלתה לכותרות כאשר התארגנו מאות שחקנים ואנשי תיאטרון ישראלים והודיעו שיסרבו להופיע ב"היכל התרבות" שלה כי לא תיתכן תרבות במובלעת חמושה בליבו של שטח כבוש, ואך לאחרונה עלתה המחלוקת האם המכללה שבהתנחלות הזאת צריכה וראויה להיות משודרגת לאוניברסיטה ולקבל לשם כך שפע של תקציבים ומשאבים. את יאיר לפיד כל זה לא עניין. כפי שהראה במעשים ולא רק בדיבורים, הוא מתנגד לחרם על אריאל ובכלל "לא מוכרת לו מפה שבה אריאל לא שייכת למדינת ישראל". וגם התנחלות מעלה אדומים. וגם גוש עציון. ואין מה לדבר על ירושלים המאוחדת בירת ישראל ועל מאתיים אלף תושבים פלסטינים שימשיכו לחיות בה תחת שלטון ישראל והמתנחלים ימשיכו להשתלט על בתיהם. אבל יאיר לפיד בהחלט תומך בהיפרדות מן הפלסטינים והוא גם בהחלט לא יכנס לממשלה אשר לא תפתח איתם במשא ומתן. ועל מה ידברו במשא ומתן הזה? מה בדיוק יציעו לפלסטינים? האמת שאף אחד לא ממש הקשה על יאיר לפיד בשאלות נוקבות כאלה.

בכל מקרה יאיר לפיד ירד מהר מן הכותרות ועלה אליהן אל עוד כוכב חדש, הלא הוא משה כחלון. משה כחלון, שר התקשורת החברתי שבמשך כמה ימין עמד ברגל אחת מחוץ למפלגת הליכוד והסקרים ניבאו גדולות ונצורות למפלגה העצמאית שהוא עשוי היה להקים. האיש אשר נלחם בחברות הסלולר ויכול להן ובזכותו כולנו משלמים פחות לכיסי הטיקונים המנוולים. וזאת רק ההתחלה לקראת המאבקים החברתיים האדירים שעוד יוביל האיש הזה. ומנהיגת מפלגת העבודה שלי יחימוביץ מיהרה לברך את כחלון בכל פה לקראת עזיבתו הצפויה את הליכוד: " אני חושבת שכחלון הוא נציג ציבור מצוין. הכניסה של כחלון לזירה הפוליטית משרתת בדיוק את הדבר הזה שאני נאבקת עליו: הפסקת הדיכוטומיה בין ימין לשמאל מדיני. אין יותר שני גושים, זה הכל קיבעון מחשבתי וצריך ליצור תפישה חדשה של מהי מפלגה פוליטית".

ומה אומר נציג הציבור המצוין, האיש השובר את הדיכוטומיה בין ימין ושמאל, על הכיבוש ועל הפלסטינים? ובכן, אצל המתנחלים הוא אורח רצוי ומכובד אשר תומך בכל דרישותיהם של המתנחלים ומוחה על כך שהיקף הבניה בהתנחלויות אינו מספיק. וכאשר נשאל על הפניה הפלסטינית לאו"ם הייתה למשה כחלון, האביר החברתי, תשובה ברורה ומוחצת: "אם הפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה מהאו"ם, צריך מיד סיפוח של כל השטחים באותו יום. הכרזתם על מדינה? אין שום בעיה, גם אנחנו גם נכריז. כמו שאומרים הילדים - אתם התחלתם". והאם סיפוח הפלסטינים כולל זכות בחירה לכנסת? את זה איש לא שאל את כחלון, אם כי כנראה לא בדיוק לכך כוונתו.

http://www.haaretz.co.il/news/barakravid/1.1854041

אמיר שיבלי, המכין ומפיץ ברשת קריקטורות ותצלומי מונטג' לרוב, כבר הגדיר את משה כחלון ומפלגתו (אם תהיה) כבחירה אלקטורלית מוצלחת ומתאימה למי שרוצים לסמס ממש בזול ויחד עם זה להשאיר ארבעה מליון בני אדם ללא זכויות אזרח בסיסיות. אבל לפי החדשות האחרונות, כחלון מעדיף בינתיים לא לרוץ. כמה חבל.

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151123732389372&set=a.10150471870259372.372405.702569371&type=1&theater

ואחרון חביב במצעד הדמוקרטיה לשבוע הזה הוא לא אחר מאשר נתן שרנסקי, האיש שהיה לפני הרבה שנים לוחם זכויות אדם אמיץ בברית המועצות ובשלב מאוחר יותר עמד בראש המפלגה ששאפה לייצג את האזרחים הישראלים דוברי הרוסית עד שאביגדור ליברמן דחק את רגליו.  האיש אשר משמש כיום כיושב ראש הסוכנות היהודית, תפקיד מכובד אשר בדרך כלל מעורר פיהוק אצל הישראלי הממוצע. והוא נזכר השבוע בימיו הטובים כאשר מי שהיה נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש שתה בצמא את משנתו על הפצת הדמוקרטיה בעולם וגם הושפע ממנה בהחלטה  לפלוש אל עיראק ולהביא אליה את ברכת הדמוקרטיה. וכה כתב אביר הדמוקרטיה שרנסקי:
"על המערב להתנות תמיכה פיננסית ודיפלומטית בקבלת ראיות ממשיות לרפורמות דמוקרטיות ולכיבוד זכויות האדם. אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות. זו חייבת להיות מדיניות עקבית וחסרת פשרות שתשתרע על פני שנים רבות ותיושם באותה נחישות כלפי כולם - מערב הסעודית והרשות הפלסטינית ועד מצרים ולוב" (מעריב, 1.11.2012).

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/412/993.html?hp=1&cat=479&loc=10

אין מקום לנהוג כאן בסלקטיביות? בכל המדינות שמקבלות סיוע מהמערב, בלי הבדל? האם באמת נתן שרנסקי, יושב ראש הסוכנות היהודית וידידו הטוב של בנימין נתניהו, קורא לארצות הברית להפסיק את הסיוע הפיננסי והדיפלומטי למדינת ישראל, כדי ללחוץ על ישראל לאמץ  נורמות דמוקרטיות בסיסיות ולחדול מלקיים שלטון כיבוש ודיכוי על מיליוני אנשים? לא צריך להגזים, כמובן. אף אחד לא מעלה בדעתו להפנות לנתן שרנסקי שאלות כאלה.

ובכל זאת, אולי דווקא הבוחרים בארצות הברית הם שיחליטו. אולי דווקא הם, שחלק גדול מהם אינם יכולים להצביע על מיקומו של המזרח התיכון במפה ומצב האבטלה במערב התיכון מעניין אותם הרבה יותר, יקבלו ביום שלישי הקרוב את ההחלטה שהפוליטיקאים בישראל מתחמקים ממנה. אם הבוחרים האמריקאים יבחרו באובמה לכהונה שניה ויתנו לנשיאם את הכוח (אם כך ירצה) לסיים את הכיבוש ולא לתת לו להתגלגל בשובה ונחת אל יובל החמישים.

אחרי הכל, אם אתם מנהלים מערכת בחירות מעל ראשם של הפלסטינים וקובע את גורלם בלי לשאול ולבלי להתעניין בדעתם, לא תוכלו להתלונן אם בסופו של דבר גם מידיכם תוצא ההחלטה.