יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

פקודה שעליה מתנוסס דגל שחור

פקודה שעליה מתנוסס דגל שחור


"בממשלה שלי לא ישב שר שתומך בסרבנות" הצהיר ראש הממשלה נתניהו בתחילת השבוע הזה, ודבריו  פורסמו בכותרות הראשיות. מזמן כבר לא עמדה הסרבנות בראש תשומת הלב הציבורית בארצנו. והכל בזכותו של נפתלי בנט.

לפני מספר שבועות נסעתי נסיעה ארוכה במונית, ותוך כדי שיחה גיליתי כי הנהג היה בין ראשוני הסרבנים בתולדות מדינת ישראל. בתחילת שנות השבעים, כאשר הממשל הצבאי וגם תנועת ההתנחלות היו חדשים וטריים, הוא נקרא לשירות מילואים בעיר חברון, קיבל פקודה ללוות את הרב משה לוינגר ברחובותיה של חברון וסירב לפקודה ונשלח לכלא הצבאי. אז זה לא פורסם ולא הגיע בכלל לתקשורת. "אני לא איש פוליטי. זה פשוט שהלוינגר הזה הוא מנוול. הוא הלך בשוק של חברון וסתם ככה הפך את הדוכנים של הערבים. אמרתי למפקד שלי שלא בשביל זה התגייסתי לצה"ל, לא בשביל לעזור למנוולים כאלה".

אז, בשנותיו הראשונות של הכיבוש, הסרבנים היו מעטים ובודדים. המשורר יצחק לאור בילה מאחורי סורג ובריח בתחילת דרכו הספרותית, והיה גיורא נוימן שנכלא שוב ושוב וכתובות הגרפיטי הקוראות לשחרורו התנוססו עוד שנים רבות ברחובות תל אביב.

תנועת הסרבנים המאורגנת החלה כאשר ביוני 1982 פתח שר הביטחון אריאל שרון במבצע שלום הגליל שהפך למלחמת לבנון הראשונה ואחר כך נודע כמלחמת שולל. זה היה הזמן בו החיילים שמעו את ראש ממשלתם מנחם בגין מצהיר מעל במת הכנסת כי הצבא יכנס לא יותר מארבעים קילומטר לתחומי לבנון והביטו במפה וראו שהם כבר בפאתי ביירות, בעומק מאה קילומטר ויותר. והם שרו: "רד אלינו אווירון/קח אותנו ללבנון/נלחם בשביל שרון/ונחזור בתוך ארון". ואחרי כמה חודשים קיבלו את הפקודה לירות פצצות תאורה מעל מחנות הפליטים סברה ושתילה ואז גילו כי האירו את דרכם של מי שטבחו ללא אבחנה מאות גברים  ונשים, זקנים וילדים.

"בסך הכל ערבים הרגו ערבים" התמרמרו אוהדי שרון, אך התיעוב כלפי המלחמה עלה וגבר. אלפים חתמו על עצומת "יש גבול", עצומת הסירוב שביקשה להציב בפני מדינת ישראל גבול פיזי וגם ובעיקר גבול מוסרי. בשנת 1984 נכנסתי גם אני לכלא הצבאי בפעם הראשונה, כאשר סירבתי ללוות שיירות אספקה למוצבים שהוקמו ברחבי דרום לבנון.

ובדצמבר 1987 התקוממו הפלסטינים ודרשו לעצמם את הזכות שהישראלים קיבלו כבר מזמן, הזכות להיות עם חופשי בארצם. היה זה בדיוק כאשר מלאו לשלטון הכיבוש עשרים שנה, ונדמה היה אז שעשרים שנה זה הרבה זמן, אפילו נדמה היה שזה יותר מדי. והיו ישראלים שחשבו שהפלסטינים צודקים בדרישתם להיות חופשיים, ישראלים שחשו שלא יוכלו בלב שלם ליטול חלק בפעולותיו של הצבא היוצא לדכא אותם ולהשאירם תחת שלטון הכיבוש. ושוב חתמו אלפים על עצומת הסירוב של "יש גבול" שפורסמה מחדש בנוסח מורחב, וחלקם בילו במאסר במקום לצאת לקרב נגד הצעירים זורקי האבנים.

בחודש אפריל 1988 הייתי בשירות מילואים ובערב שמעתי בחדשות על עובר אורח פלסטיני שחיילים הכריחו אותו לטפס על עמוד חשמל ולהסיר בידיים חשופות את הדגל הפלסטיני שהונף עליו, והוא התחשמל ומת. באותו לילה יצאתי ברחבי המחנה בו הייתי וכתבתי על 117 טנקים, משאיות ומלגזות את המלים הבאות "חיילי צה"ל, סרבו להיות כובשים ומדכאים! סרבו לשרת בשטחים הכבושים!". לאחר שנלכדתי בידי המשטרה הצבאית החוקרת שלח אותי בית הדין הצבאי בפיקוד דרום לשלושה חודשי מאסר וגם הוריד אותו בדרגה מרב"ט לטוראי. ולאחר עוד סיבוב של עימות עם שלטונות הצבא ושביתת רעב בכלא הובאתי בפני פסיכיאטר צבאי שקבע לי פרופיל 21. כתבתי אז מכתב לרמטכ"ל: "אם  בצבא שתחת פיקודך המצפון שלי נחשב כשיגעון, אני גאה להיות משוגע".

בשנת 2002 הגיע בני אורי לגיל שמונה עשרה בעיצומה של האינתיפאדה השניה, וקיבל את ההחלטה לסרב להתגייס לצבא כיבוש. ליוויתי אותו במהלך חצי שנה שבה נכנס ויצא ושוב נכנס ושוב יצא מן הכלא הצבאי, עד אשר החליטה ועדה צבאית שהוא "אינו מתאים לשירות צבאי" (מה שנכון נכון). והוא היה בר מזל – חמישה מחבריו לסירוב ולמאבק הגיעו בסופו של דבר לבית דין צבאי וישבו בכלא יותר משנתיים,ביניהם חגי מטר שאחר כך יצא שמו כעיתונאי ופעיל בלתי נלאה נגד הכיבוש ולאחרונה גם כמנהיג עובדים. 

זאת הייתה גם תקופת הפריחה של תנועת האומץ לסרב, קבוצה של ציונים מזן מיוחד שהפגינו עם שלטים גדולים בהם נאמר "סירוב לכיבוש הוא ציונות". היה שם דוד זונשיין, קצין הצנחנים שדווקא רצה ודרש משלטונות הצבא לשפוט אותו על סירובו לשרת בשטחים הכבושים ולהעמיד אותו בפני בית דין צבאי שהיה שולח אותו לשנים מאחורי סורג ובריח – ולמרבה הפלא, הפיקוד הבכיר בצה"ל סירב בכל תוקף להרים את הכפפה.

שנה אחר כך היה מכתב הטייסים, שחותמיו הודיעו כי יסרבו להפציץ ערים פלסטיניות. עוד לא ידעו אז כי בינואר 2009 יצאו טייסים ישראלים אחרים, בעלי מצפון קצת פחות רגיש, להפציץ את עזה ויצליחו להרוג 1300 אזרחים בשלושה שבועות.

וכך, במהלך ארבעים וחמש שנות שלטון כיבוש ישראלי על הפלסטינים, היו אלפי סרבנים – סדירים ומילואימניקים, חלקם צעירים בתחילת חייהם וחלקם בעלי משפחות בשנות הארבעים לחייהם, ובעשור האחרון גם כמה וכמה נשים. רבים מהם בילו זמן מאחורי סורג ובריח, בכלא 4 וכלא 6 וכלא הנשים 400. האחרון בינתיים הוא נתן בלנק מחיפה, אשר כבר שלוש פעמים קיבל את הפקודה להתגייס לצבא הכיבוש ושלוש פעמים סירב ושלוש פעמים נשלח לכלא שם הוא יושב ברגע זה. 

נפתלי בנט בהחלט לא היה בין הסרבנים האלה, לא המוקדמים ולא המאוחרים. ארבעים וחמש שנות כיבוש לא הטרידו אותו כלל וכלל, והוא לא התרגש מדיכוי ברוטאלי של מיליוני אנשים מהם נשללו זכויות בסיסיות. ובהחלט בהחלט לא הפריע לו שצבא ההגנה לישראל הפך יותר ויותר צבא ההגנה למתנחלים, צבא שתפקידו הראשון במעלה הוא להשתלט על אדמות ולמסור אותן לידי מתנחלים ולהגן ולשמור שמירה צמודה על המתנחלים כדי שיתבססו ויתפסו שליטה איתנה.

כל זה בהחלט דווקא מוצא חן בעיניו של בנט. האיש שהתגייס לצבא ושירת בשורות סיירת מטכ"ל ויחידות עלית מובחרות אחרות (ובהחלט לא נמנה על סרבני סיירת מטכ"ל בשנת 2003) והגיע לדרגת רב סרן ואחר כך נכנס להיי טק וישב בלשכת נתניהו עד שחתול שחור עבר ביניהם. ואחר כך היה מנכ"ל מועצת יש"ע ונאבק בכל כוחו נגד הקפאת הבניה בהתנחלויות ובעד הרחבתה והעמקתה ללא גבול וללא מעצור, והכין תכנית מתוחכמת להנצחת הכיבוש וסיפוח של ההתנחלויות וכל מה שסביבן ולידן וכליאת הפלסטינים במובלעות קטנטנות עם "אוטונומיה תחת פיקוח צה"ל והשב"כ" (בדרום אפריקה של פעם קראו לזה "בנטוסטנים"). ובחודשים האחרונים הצליח נפתלי בנט להשתלט על מפלגה ישנה ורקובה ולהפוך אותה למותג חדש ומרענן ומוקד משיכה לבוחרי הימין ואיום אלקטורלי מוחשי יותר ויותר  למפלגת ידידו לשעבר בנימין נתניהו.

ובכל זאת סרבן? המלים שאמר בטלויזיה הדהדו ברחבי המדינה בשבוע האחרון. אם יקבל רס"ן (מיל.) בנט פקודה לפנות מתנחלים זאת תהיה בעיניו פקודה עליה מתנוסס דגל שחור. הוא לא יהיה מסוגל לבצע פקודה כזאת, הוא יבקש ממפקדו פטור אישי מלבצע אותה, ואם לא תהיה ברירה הוא גם ילך לכלא. לאחר הסערה הגדולה שקמה הוא חזר בו, לפחות חלקית, וביקש להצהיר ולהבהיר כי כאשר אמר את הדברים הוא דיבר מדם ליבו.

דיבר מדם ליבו? יתכן מאד שכך הוא. אפשר לקבל שאכן ההתנחלויות חשובות ויקרות וממש קדושות בעיניו של נפתלי בנט, והרעיון של פינוי מתנחלים מעורר בו זוועה ופלצות, ואכן מדובר כאן בשאלה של מצפון אמיתי וכנה לחלוטין. ובכל זאת, כל מה שאומר פוליטיקאי חשוד במניעים פוליטיים – ועל אחת כמה וכמה פוליטיקאי השרוי בתנופה של מסע בחירות גדול.

בהחלט יש לנפתלי בנט אינטרס פוליטי לפלרטט עם הסרבנות. קודם כל, לפי הסקרים האחרונים  זה כנראה מסייע לו לשבות את ליבם של פלח הבוחרים שלו לקראת הבחירות הבאות עלינו בינואר הקרוב. לטווח ארוך יותר, אולי יש כאן שיקול של יצירת הרתעה. בנט משתייך וגם מייצג מגזר שבשנים האחרונות תופס מקום נכבד יותר ויותר בצבא, בסדיר ובמילואים וגם בין הקצינים, מעל ומעבר למשקלו היחסי בין כלל אזרחי ישראל. בגלל סיבה ברורה: זהו המגזר היחיד שממש מזדהה אידאולוגית ורגשית עם התפקיד שממלא הצבא כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים.

ומה אם פעם יידרש הצבא הזה למלא תפקיד אחר בשירות ממשלה אחרת ומדיניות אחרת? מה אם פעם יעמדו על הפרק סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית וגם פינוי התנחלויות? האם יופיעו אז חיילים וקצינים חובשי כיפות סרוגות במספרים גדולים ובעמדות מפתח וילכו בדרכו של נפתלי בנט ויצהירו "אני לא מסרב, אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה, אני מדבר פה מדם ליבי...".

אז מה יהיה? האם התחשבות במצפונם של אנשים צריכה לחול גם על מצפונם ואמונתם הכנה של המתנחלים ותומכיהם? ואם כן, איך תוכל ממשלה בישראל לעלות אי פעם על דרך השלום – בין מרצונה החופשי ובין מתוך הכרה בעובדות החיים בזירה הבינלאומית שבה צריכה מדינת ישראל להתקיים? האם הוצב כאן מחסום בלתי עביר?

כאן יכולה אולי ההיסטוריה לבוא לעזרתנו. כי כבר היו דברים מעולם. צרפת שלטה מאה ועשרים שנה באלג'יריה, ושלחה לשם מתנחלים במאות אלפים. והמלחמה ששמה קץ לשלטון הצרפתי באלג'יריה הייתה קשה ועקובה מדם עוד יותר מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשעותיו הקשות ביותר. והמתנחלים הצרפתים באלג'יריה התנגדו התנגדות קשה ומרה ליציאת צרפת מהשטח, ונלחמו בכל כוחם למען המשך קיומה של אלג'יריה הצרפתית. היו להם תומכים לא מעטים גם בשורות הצבא הצרפתי. והיו שם יותר ממיליון מתנחלים. אפילו ללא סירובי פקודה, אילו נדרשו החיילים והקצינים לאחוז פיזית בכל מתנחל ומתנחל ולגרור אותו אל סיפון האניה המפליגה לחופי צרפת, הצבא הצרפתי כולו לא היה מספיק למימוש המשימה.

נשיא צרפת שארל דה-גול, האיש שהוציא את צרפת מאלג'יריה, כלל לא חלם על שיטות חלמאיות כאלה. בשנת 1962 הוא חתם על ההסכם שסיים את השלטון הצרפתי באלג'יריה, ובהסכם נקבע כי המתנחלים הצרפתים חופשיים לבחור אם לחזור לצרפת או להישאר באלג'יריה העצמאית, ובמקרה השני יוכלו לבחור בין אזרחות צרפתית, אזרחות אלג'ירית או אזרחות כפולה. בפועל, כמעט כולם התפנו מאלג'יריה ועלו בכוחות עצמם על הספינות שעזבו את חופיה.

אם אי פעם תעלה ממשלה בישראל על דרך השלום – בין מרצונה החופשי ובין מתוך הכרה בעובדות החיים בזירה הבינלאומית שבה צריכה מדינת ישראל להתקיים – יש להניח כי היא תעשה זאת בשיטת דה גול. המתנחלים יקבלו בעוד מועד הודעה על תאריך פינוי הצבא והעברת השטח לשליטה וריבונות פלסטינית מלאה. הם יוכלו להחליט בחופשיות על המשך דרכם, איש איש כרצונו. מי שירצו ישארו במדינת פלסטין וייסדו בה קהילה יהודית, מי שיעדיפו להתפנות יחד עם הצבא יקבלו בחינם משאיות להובלת רהיטיהם. שום חייל ושום קצין לא יקבלו את הפקודה הבזויה להיכנס אליהם ולגרור אותם משם בכח.

נפתלי בנט וחבריו לגמרי לא יעמדו בפני הדילמה הקשה. הם לא יצטרכו לבקש פטור אישי או קבוצתי, ובודאי שלא יעמדו במצב של סירוב לפקודה. האם זה ישביע את רצונם? זה לגמרי לא בטוח.

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

מי ירה ומי זה שם נפל?

מי ירה ומי זה שם נפל?

אפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,
סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.
קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ
מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל
בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=161

מי ירה ומי זה שם נפל? נתן אלתרמן, שכתב את השיר, השאיר את השאלה פתוחה וללא מענה. הוא כתב אותו בשנת 1934, כמשורר צעיר בתחילת דרכו. לפני שרובנו נולדו, כאשר הזקנים בינינו היו ילדים. מדינת ישראל טרם נוסדה, וצבא ההגנה לישראל טרם הוקם, אבל המלחמה שבה אנו שרויים עד היום הזה כבר התנהלה.

לפני שנה בדיוק, לא היה הרבה ספק מי ירה ומי נפל בכפר נבי סלאח שבאזור רמאללה בגדה המערבית ביום שישי ה-9 בדצמבר 2011. תושבי הכפר ועמם פעילים ישראלים ובינלאומיים יצאו, כמו בכל יום שישי, לתהלוכת מחאה. כמו בכל יום שישי הם צעדו לכיוון המעיין שבו נהגו תושבי הכפר להשתמש עד אשר בשנת 2009 השתלטו עליו תושבי התנחלות חלמיש הסמוכה. כמו תמיד חסמו חיילי צבא ההגנה לישראל את דרכם של תושבי נבי סלאח, וכמו תמיד החל במהרה עימות בו ירו החיילים גז מדמיע והפלסטינים זרקו אבנים, וכמו תמיד היה קשה אפילו למי שנכח שם לקבוע בדייקנות "מי התחיל".

אבל ביום המסווים הזה, משהו יוצא דופן כן קרה שם, שחורג קמת מן השגרה הכל שבוע. חייל ירה רימון גז ישירות ומטווח קרוב אל ראשו של אחד המפגינים. ירי של רימוני גז מטווח קרוב עלול להיות קטלני, במיוחד אם הוא פוגע בראש. לכן, פקודות הצבא אוסרות בפירוש לבצע ירי כזה. 

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaavue

הצלמים שהיו בשטח צילמו את מוסטפה תמימי בזמן אמת, רגע לאחר הפגיעה, שוכב על הארץ בשלולית דם. תצלום מהפך קרביים, ונמשך הויכוח אם היה ראוי לפרסם אותו.

אבל מי זה שכיוון וירה מטווח קרוב ישר לראש? בעצם, גם זאת לא הייתה צריכה להיות תעלומה כל כך גדולה. הצלם חיים שוורצנברג תיעד את היורה ברגע הירי ממש. שמו ודרגתו וכל פרטיו ידועים היטב לשלטונות צה"ל, אבל הצנזורה הצבאית אוסרת לפרסם אותם.  (לפני מספר ימים ראיתי דף בפייסבוק שפרסם את השם העלום, אבל הדף הזה כבר לא קיים. מישהו דאג כנראה להסיר אותו. אבל בחיפוש באתרים המבוססים מחוץ לגבולות ישראל שאינם כפופים לצנזורה ישראלית אפשר עדיין לאתר אותו.)                                                                                                        

http://www.richardsilverstein.com/2012/12/08/who-killed-mustafa-tamimi-idf-sgt-aviram-boniel/

 במקרה, כל זה התרחש בדיוק ביום זכויות האדם הבינלאומי, בדיוק באותו זמן שבו צעדו אלפי פעילים ברחובות תל אביב לציין את היום הזה. החיילים כנראה לא שמעו על יום כזה. מה שהיורה האלמוני אמור היה לדעת הן פקודות הצבא שאותן הפר.

שלטונות הצבא, היודעים את זהותו של החייל האלמוני הזה, היו אמורים לחקור אותו ולהעמיד אותו לדין. אם לא על רצח וגם לא על הריגה, לפחות על עבירה קלה יותר כמו הפרת הוראות הצבא, או שימוש בלתי חוקי בנשק, או התנהגות בלתי ראויה. לכל הפחות על עבירה שכרוך בה עונש של כמה חודשי מאסר על תנאי. נכון להיום, דבר מכל אלה לא התרחש. ארגון "בצלם" פנה כמה וכמה פעמים אל הפרקליטות הצבאית ונענה כל פעם בתשובה זהה: "החקירה עדיין נמשכת".

http://www.btselem.org/hebrew/firearms/20111209_killing_of_mustafa_tamimi

לפני שבוע, כאשר התקרב שוב לוח השנה אל יום זכויות האדם, יצאו קבוצת פעילים בניסיון, אולי קצת תמים, לעורר את מצפונה של החברה הישראלית. בכותרת "מי רצח את מוספה תמימי" כתבו ופרסמו ברשת ובפייסבוק וגם חילקו כרוזים ברחובות והזכירו את שמו המפורש של היורה האלמוני וציינו גם את שמות אלה שמעליו במעלה סולם הפיקוד עד הרמטכ"ל ועד בכלל ואת עברו של אחד מהם בנוגע להרג אזרחים. לא תמיד קל להביא את אזרחי ישראל להקשיב למסרים מסוג זה (עוד על כך בהמשך).

http://tv.social.org.il/politics/2012/12/12/who-killed-tamimi

https://www.youtube.com/watch?v=-ZWCFHL9UIs

אמצעי התקשורת בישראל לא ממש התענינו בסיפורם של תושב פלסטיני שנורה ונהרג לפני שנה בדיוק ושל חייל שירה והרג בניגוד לתקנות הצבא ולא נענש ולו בעונש הקל ביותר. כל המערכות הופצצו בהודעות לעיתונות שחיברו פעילים וגם ארגוני זכויות אדם, אך אף לא מלה אחת לא הגיעה אל הדף המודפס או אלי גלי האתר.

לאמצעי התקשורת לא היה זמן לעניני מוסר כאלה. זה פשוט לא התאים. בדיוק בימים האלה התקשורת נוטה לטעון, שוב ושוב, כי חיילי צה"ל נמלטים מפני מפגינים פלסטינים, וכי זוהי בושה וחרפה ועלבון לכבוד הלאומי.

מה שתפס את הכותרות היו תלונות של חיילים כנגד פקודות הצבא האוסרות עליהם לירות במפגינים. הם אמרו כי הפקודות קשות ומחמירות מדי, כי הם נשלחים "להילחם בידיים קשורות", וכי מפקדיהם מרסנים אותם מתוך חשש ופחד מפני הצלמים הנוכחים בזירות ההתנגשות עם המפגינים הפלסטינים ומן התמונות שהצלמים האלה מצלמים ומפיצים ברחבי העולם. וחייל חובב קומיקס השווה את התמונות שמביאים הצלמים מן השטח לקריפטוניט, זה החומר הירוק שמכאיב ופוגע בגיבור העל סופרמן הכל-יכול. 

"חייל מסמל את הריבונות של המדינה. זריקת אבנים עליו היא פגיעה בכבוד הלאומי. הכבוד הלאומי הוא כוח ופגיעה בו פוגעת בעמוד השדרה של המדינה. הצלמים המתעדים את האירועים האלה ומפיצים אותם פוגעים קשות במעמדו וכוחו של צה"ל" הצהיר הרב הצבאי הראשי לשעבר אביחי רונצקי. ומצידו הליברל לשעבר הידוע דן מרגלית כתב מאמר פרשנות תקיף ותבע במפגיע מן הרמטכ"ל לא לאפשר לחיילים לסגת בפני מפגינים, אלא להנחות אותם לפתוח בירי "אפילו אם התמונות לא יהיו טובות להסברה הישראלית".

חד משמעי יותר מכולם היה אביגדור ליברמן. רגע לפני שנאלץ להתפטר ממשרד החוץ בגלל העסקה המפוקפקת ההיא עם השגריר בבלארוס, הצהיר שר החוץ כי "נהלי הפתיחה באש שעל פיהם צה"ל פועל בשטחי יהודה ושומרון, אינם תורמים להרגעת השטח אלא רק מדרבנים את ליבוי היצרים. לא יכול להיות שפלסטינים שתוקפים חיילי צה"ל יישארו בחיים."

ובהחלט הייתה השפעה לכל הדיבורים האלה.את התוצאה המיידית של כמה ימי קריאות נרגשות לחיילי צה"ל לפתוח באש למען הצלת כבודה הלאומי של מדינת ישראל אפשר היה לקרוא בכותרת הענקית בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" רב התפוצה:  "לוחמת מג"ב חיסלה מחבל בחברון". ובאותיות קטנות יותר הפירוט: "צעיר פלסטיני תקף עמדת מג"ב ליד מערת המכפלה, שוטרת מג"ב הגיבה בקור רוח, ירתה בו 3 כדורים וחיסלה אותו, חשש בצה"ל כי גל התקריות יתדרדר לאינתיפאדה שלישית". וגם תמונתה של השוטרת הופיעה, פניה מטושטשים ומעליה הכותרת "הגיבורה ממג"ב". (כידוע, משמר הגבול צועד בראש בנושא קידום שוויון הנשים וכבר נתן להן כמה וכמה הזדמנויות לקחת חלק בניהול היום יומי של מלאכת הכיבוש ולהראות שהן מסוגלות להיות לא פחות קשוחות ולא פחות ברוטאליות מן הגברים שלצידן.)

רק בשורה תחתונה בקצה המאמר הוזכר כי בעצם בידיו של המחבל המסוכן ההרוג היה בעצם רק אקדח צעצוע. והאם אכן נכונה טענתה של הגיבורה ממג"ב כי בשעת מעשה חשבה שמדובר באקדח אמיתי ופעלה כמיטב יכולתה להציל את חיי חבריה ליחידה? או שמא הגרסא הנכונה היא של בני משפחתו, שסיפרו כי מדובר בנער שחגג את יום הולדתו ה-17 ויצא לרחוב כדי לקנות עוגה ולא כדי לתקוף חיילים ושוטרים? ואולי הוא פשוט הוציא את אקדח הפלסטיק מכיסו כדי להגיע לתעודת הזהות שהיתה מתחתיו?

ארגוני זכויות האדם שיגרו תחקירנים לחברון והם מנסים לאתר עדי ראיה ולהצליב עדויות ולהגיע לתמונה קרובה למציאות של מה שקרה שם. אבל את תוצאות התחקיר קרוב לודאי ששום עיתון לא יפרסם, בודאי שלא בעמוד ראשון ובכותרת ראשית. תושבי ישראל ברובם הגדול כבר יודעים בדיוק מה קרה: לוחמת גיבורה חיסלה מחבל מנוול, כל הכבוד לה. 

ובמקרה הזה, מי ירה ומי זה שם נפל? מי שנפל היה מוחמד סלימה, שנהרג ביום הולדתו ה-17 (על כך לפחות אין חילוקי דעות).  ומי שירתה הייתה לוחמת משמר הגבול ששמה מתחיל בנ' ואולי פעם נדע את זהותה ואולי לא. בעתיד הקרוב במהלך מסע הבחירות לכנסת ישראל שבירושלים יהיו ככל הנראה עוד הרבה אשר ירו והרבה אשר יפלו, שם בשטחים שבשלטון הצבאי של מדינת ישראל מזה ארבעים וחמש וחצי שנים. לדעת כל המומחים, כל תקרית וכל הרג מסייעים למקד את תשומת הלב הציבורית בנושאים ביטחוניים וזה מסייע ישירות למסע הבחירות של בנימין נתניהו ושותפו אביגדור ליברמן. ומה אם באמת תתחיל כאן האינתיפאדה השלישית? דיה לצרה בשעתה, קודם כל שהמחנה הלאומי ינצח בבחירות וירכיב גם את הממשלה הבאה.

ומי רצח את מוסטפה תמימי? באמת, את מי מענינות פרשות עתיקות מלפני שנה?

***

מיכל וקסלר היא אחת מבין הפעילים שהתאמצו לעורר בקרב אזרחי ישראל ענין במותו של מוסטפה תמימי ובמצב הפלסטינים תחת הכיבוש בכלל. ברשותה אני מביא כאן את סיפורה.


www.facebook.com/michal.vexler

  
על יפי הנפש

פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים - מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.

שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".

משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.

ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו...

ואז היא עצרה אותי:

"אני לא רוצה לשמוע"

"… אבל... א"

"אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי"

"אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך"

"אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי"

ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי -

"שיהיה לך בתאבון"

והלכתי.

זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזו לילדה קטנה.

היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר - לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.

עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי - אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו.




יום שבת, 8 בדצמבר 2012

דילמת המשפטן והשגריר

דילמת המשפטן והשגריר


אירוע כזה לא נראה כל יום באולמות בית המשפט העליון בירושלים.

לפני שנה וחצי העביר הרוב הימני בכנסת ישראל את "חוק החרם", אשר אמור להיות מכוון כנגד חרן על ישראל אך כבדרך אגב מגדיר כי חרם על ההתנחלויות הינו חרם על ישראל. התוצאה הישירה היא שהחוק אוסר על אזרחים ישראלים לקרוא לחרם על מוצרים שיוצרו בהתנחלויות בשטחים הכבושים,  אך אינו אוסר שום קריאה אחרת לחרם. מותר להטיל חרם צרכנים, מותר להטיל חרם מסיבות דתיות של כשרות, או בגלל תנאי העסקה של עובדים, או בשל צמחונות והגנה על בעלי חיים. בחוק הישראלי אין אפילו שום איסור על חרם גזעני מוצהר, המכוון במפורש נגד בני קבוצה אתנית בשל השתייכותם לקבוצה הזאת. כל סוגי החרם מותרים וכשרים למהדרין בחוק הישראלי. יוצאים מהכלל הזה אך ורק אזרחים ישראלים קוראים לחרם על התנחלויות – התנחלויות שהוקמו בשטח כבוש תוך הפרת החוק הבינלאומי ובמטרה מוצהרת למנוע מהפלסטינים להקים מדינה. הם ורק הם חשופים לתביעות נזיקין כבדות מצד המתנחלים ותומכיהם.

כמה וכמה עתירות הוגשו כנגד החוק הזה – על ידי גוש שלום שאני דוברו, על ידי ח"כ אחמד טיבי, על ידי האגודה לזכויות האזרח, ארגון עדאללה וקואליצית הנשים לשלום ותנועת היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל ועוד ארגונים ואישים רבים ושונים. שופטי בג"צ לא מיהרו להרים את תפוח האדמה הלוהט הזה. לקח להם שנה וחצי לקבוע דיון מקדמי וראשוני בעתירות. השבוע הזה התקיים הדיון.

עורכי הדין של  העותרים דיברו בזה אחר זה, ציינו באזני השופטים כי מדובר בחוק בלתי חוקתי  בעליל, חוק אנטי-דמוקרטי הפוגע פגיעה חמורה בחופש  הביטוי  וחופש ההתארגנות הפוליטית של אזרחי ישראל. ואז הגיע תורו של היועץ המשפטי של הכנסת, עורך הדין אייל ינון, להתייצב מול השופטים ולהשיב לטענות ולגונן על החוק שחוקקה מרשתו, כנסת ישראל. רק שהתעוררה בעיה קטנה: עו"ד אייל ינון בעצמו מתנגד לחוק הזה, וכמו העותרים הוא רואה בו חוק בלתי חוקתי ואנטי דמוקרטי.

"לפני שנחקק החוק, דיברתי באריכות כמה וכמה פעמים עם חברי הכנסת שיזמו את החוק. כך עשו גם היועצים המשפטיים האחרים, נציג היועץ המשפטי לממשלה והיועצים המשפטיים של משרד החוץ ושל משרד המסחר והתעשייה. כולנו העמדנו אותם על הבעייתיות הגדולה בחוק הזה, עשינו ככל יכולתנו להכניס את החוק למסגרות חוקתיות. אבל חוות הדעת שלנו אינן מחייבות את חברי הכנסת והם העבירו את החוק ברוב קולות. לבית המשפט כאן יש סמכות לפסול את החלטתם, ליועצים משפטיים אין". (דגש שלי).

והשורה התחתונה: "בינתיים, אני מכהן כיועץ המשפטי של הכנסת, אני מחויב לייצג אותה ולהגן כמיטב יכולתי על ההחלטות שהיא קיבלה ברוב." הדילמה של היועץ לא ממש שכנעה את שלושת שופטי ההרכב. "בעצם, שלחו אותך לכאן בלי תחמושת" העיר השופט סלים ג'ובראן. לא שהשופט ג'ובראן עצמו ועמיתיו ממש ממהרים לקבל החלטה בנושא הטעון הזה. מתי תבוא ההחלטה? אולי בשבוע הבא, אולי רק בעוד שנה או שנתיים. אין לוח זמנים מחייב, ולא נראה שהם.

במדינת ישראל 2012, אנשים הגונים ניצבים בפני דילמות הולכות וגוברות. אפשר לתהות מה בדיוק ארע השבוע בחדרים הסגורים במשרדי החוץ בלונדון ובפריז ובמדריד ובמוסקבה ובקנברה ובסטוקהולם ובקופנהגן ובקהיר ואיפה לא, כאשר השגרירים הישראלים הוזמנו בזה אחר זה לקבל לידיהם נזיפה חריפה אחר נזיפה חריפה.

באמצעי התקשורת היו כמה הדים להתמרמרות של הדיפלומטים הישראלים. הם שמעו לפתע דרך אמצעי התקשורת, ללא כל הכנה, על ההחלטה להקים ליד התנחלות מעלה אדומים, בשטח המכונה E-1, התנחלות גדולה חדשה שתשמש כמחסום ופקק שימנע מהפלסטינים רצף טריטוריאלי מצפון הגדה המערבית לדרומה ובכך יחסום להם את הדרך להקמת מדינה. ומה חשבו השגרירים כאשר נודע להם שאת ההחלטה המשמעותית הזאת לא קיבלה ממשלת ישראל במלואה ולא הקבינט המצומצם וגם לא התשיעיה המשמשת כקבינט פנימי שבפנימי. למעשה, את ההחלטה קיבל ראש הממשלה נתניהו בפגישה בלתי פורמלית עם שר החינוך סער ושר איכות הסביבה ארדן, שאין להם שום סמכות לקבל החלטות מדיניות חשובות אבל הם במקרה ראשי תומכיו של ראש הממשלה בתוך מפלגת הליכוד?

משרד החוץ העביר דף מסרים ברור וחד משמעי ביותר לכל שגרירי ישראל ברחבי העולם והנחה אותם להעביר את המסר הזה בדיוק לממשלות המארחות אותם: "נמשיך לבנות היכן שנרצה. ההחלטה להרחיב את הבנייה מעבר לקו הירוק לא תשתנה. ישראל בנתה ותמשיך לבנות בירושלים ובכל המקומות שנמצאים על מפת האינטרסים האסטרטגיים שלה. ישראל תמשיך לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה גם מול לחצים בינלאומיים. האחריות לקיפאון בתהליך המדיני מוטלת על הפלסטינים בלבד". גם את דף המסרים הזה יכלו השגרירים לקרוא באתרי החדשות הישראלים עוד בטרם הגיע אליהם בצינורות הדיפלומטיים המקובלים.

האם כל השגרירים אכן העבירו את המסר הזה בדיוק אל בני שיחם האנגלים והצרפתים והדנים והשוודים וכו' וכו' בכל רחבי העולם, או שמא התפתה מי מהם לתרגם אותו לשפה קצת פחות בוטה וקצת יותר דיפלומטית ואולי אף להוסיף רמז דק שבדקים של הסתייגות?

כל זה לא יזיק לסיכויי היבחרותו של בנימין נתניהו בינואר הקרוב? כנראה שלא. לפחות כל עוד התגובות החריפות מכל בירות העולם הן מילוליות גרידא. את זה ראש ממשלתנו יכול להכיל. הוא יוכל גם להתפאר ולהתגאות בפני תומכיו ובוחריו כיצד הוא מתעלם מכל הלחצים ומצפצף על כל העולם וממשיך ב(דיבורים על) בניה. זה יכול אפילו להעלות את מעמדו בסקרים. בינתיים, אין לו סיבה רצינית לדאוג. הלחצים הבינלאומיים לא יעברו את גבול המילוליות ולא יסלימו לצעדים קונקרטיים יותר, צעדים אשר עשויים להשפיע גם על מצב הכלכלה הישראלית ועל מצבם הכלכלי האישי של מצביעי נתניהו. לפחות, לא לפני הבחירות...

ובינתיים התקיים בתל אביב מצעד זכויות האדם שכבר הפך למסורת שנתית בתחילת כל דצמבר. אלפי ישראלים שאינם חשים דילמה האם להסתייג ולהתנגד בקול רם וברור למדיניות שמכתיבים נתניהו וליברמן וחבריהם. אלפים צעדו ברחובות תל אביב וקראו קריאות ותופפו בתופים והניפו דגלים בשלל צבעים ושלטים בעברית וערבית ואנגלית ורוסית וקצת בצרפתית וגם באמהרית וטיגרינית, השפות של אתיופיה ואריתריאה החולקות כתב ייחודי. צעירים וזקנים, פמיניסטיות ופעילי שכונות והומוסקסואלים ולסביות ובדואים מהנגב בבגדים מסורתיים שבתיהם נהרסים כל שבועיים ונבנים מיד מחדש, ופליטים שחורים החיים בשכונות העוני של דרום תל אביב בצל מחנות המעצר הענקיים המוקמים עבורם בנגב, והרבה זוגות תל אביביים מהמעמד הבינוני הנמוך עם ילדיהם ותינוקותיהם וכלביהם ושלטים שנשארו מן המחאה החברתית הגדולה של השנה שעברה.

שלושה אנרכיסטים היוצאים כל שבוע להפגנות בכפרי הגדה המערבית ונושמים את הגז המדמיע יחד עם הכפריים הפלסטינים יצרו מיצג יוצא דופן. חבריהם כפתו את ידיהם מאחורי גבם באזיקוני פלסטיק לוחצים וכואבים, וכיסו את עיניהם בפלנלית צבאית שנועדה במקור לניקוי רובים, בהדמיה ריאליסטית ומדויקת לחלוטין של עצירים פלסטינים. אלה העצורים אשר מדי לילה חיילי צבא ההגנה לישראל באים לבתיהם ומוציאים אותם ממיטותיהם וכובלים אותם ומכסים את עיניהם ולוקחים אותם לחקירה בלחץ פיזי מתון במתקנים של שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. לפעמים עשרה בלילה ולפעמים חמישה עשר. לפני שבועיים, בדיוק בלילה אחרי שנכנסה הפסקת האש בעזה לתוקף, היו חמישים וחמישה עצורים בלילה אחד במבצע מיוחד תחת פיקוחו של אלוף פיקוד המרכז אישית.

בזמן המעצרים האלה התקשורת אינה נוכחת, ואם מישהו מצלם את העצורים הכבולים ומכוסי העיניים הרי זה צלם צבאי ותצלומיו נכנסים לתיקים ומסווגים בסיווג בטחוני גבוה. שלושת הפעילים האזוקים ומכוסי העיניים היו חשופים היטב כאשר במשך שעה שכבו על האספלט של רחוב אבן גבירול בלב ליבה של תל אביב. אלפי המפגינים והצועדים חלפו על פניהם והביטו בתדהמה וקצת בהלה במיצג הזה, וצלמי העיתונות עטו עליו בעשרותיהם וצלמו וצלמו בלא הפסק את שלושת האזוקים שעל הכביש. גם צוות הזיהוי הפלילי של המשטרה הגיע לשם וצילם אותם מכל הכיוונים ומכל הזוויות, למען התיקים החשאיים והמסווגים שבמטה המשטרה.

נתן בלנק מחיפה לא היה בהפגנה הזאת. נתן בלנק נמצא כבר כמה שבועות בכלא הצבאי, מאז הגיע מועד הגיוס שקבע לו צבא ההגנה לישראל ובמועד הזה הגיע לבסיס הקליטה והמיון והודיע לקציני הגיוס על סירובו להתגייס לצבא שעיקר עיסוקו בכיבוש ודיכוי, ונשלח מיד לכלא הצבאי. ולאחר שבוע וחצי הוצא מהכלא והוחזר לבסיס הקליטה ושוב קיבל את הפקודה להתגייס ולהתחייל ושוב סירב ושוב נשלח לכלא. ולפי הניסיון שצברו סרבנים אחרים לפניו, הוא צפוי לעבור את המסלול הזה עוד הרבה פעמים, עוד פעם פקודה ועוד פעם סירוב ועוד ועוד ועוד, תקופות מעצר קצרות שבסך הכל יכולות להצטבר להרבה מאד זמן מאחורי סורג ובריח. אבל מדובר באדם עקשן, סרבן מושבע שאין לו דילמה כשהוא אומר לא.