יום שישי, 27 בדצמבר 2013

על טובים, רעים, ושתי ילדות קטנות


על טובים, רעים, ושתי ילדות קטנות 

אמצעי התקשורת הם חלק בלתי נפרד מן החברה, הם משקפים וגם מעצבים את התודעה והתפיסות הנפוצים בחברה שלהם. חברה במלחמה מטפחת את התפיסה שאנחנו הטובים והם הרעים, תפיסה אשר המקלה על הטובים האוחזים בנשק להרוג את הרעים העומדים מולם. הלוחמים שלנו הם חיילים גיבורים והומניים והלוחמים שלהם הינם מחבלים ומפלצות נוראות. האזרחים שלנו שנהרגו הם קרבנות חפים שנרצחו באכזריות, ואילו כשאזרחים שלהם נהרגים זאת היא טעות מצערת, נזק אגבי. וגם הילדים שלנו מתוקים יותר ויקרים הרבה יותר מן הילדים שלהם.


1) נובמבר: אביגיל, בת שנתיים, מירושלים 

זה היה לפני חודש, בליל ה-28 בנובמבר 2013. שירין בן ציון, תושבת שכונת ארמון הנציב במזרח ירושלים, חזרה לביתה במכונית ובמושב האחורי היו שלושה ילדיה. בכביש המפריד בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לבין שכונת צור באחר הפלסטינית הושלכו אבנים על המכונית. אחת האבנים פגעה בראשה של אביגיל בן ציון בת השנתיים. האם המבוהלת מיהרה לטיפול רפואי.  ממד"א נמסר מאוחר יותר באותו ערב כי "התינוקת אינה בסכנת חיים, היא אושפזה במצב יציב ביחידת הטראומה של בית החולים הדסה כשהיא בהכרה". 

ארמון הנציב היא אחת משרשרת שכונות יהודיות שהוקמה בשנות השבעים המוקדמות במזרח ירושלים שזה מקרוב נכבשה וסופחה לישראל, וזאת במטרה "לקבוע עובדות בשטח", "לעבות את האוכלוסיה היהודית" וליצור "טבעת יהודית" סביב העיר העתיקה. ארמון הנציב הוקמה על  שטח גדול שהופקע בשנת 1970 מהתושבים הפלסטינים של צור באכר, אשר עד אז השתמשו בשטח הזה לשם רעית עדרים. בינם לבין התושבים הישראלים שבאו לגור באדמתם לשעבר התעוררו חיכוכים ומאבקים בתקופת האינתיפאדה הראשונה והשניה, ושוב בשנה האחרונה. מחוץ לגבולות ישראל נחשבות שכונות כמו ארמון הנציב כשטחים כבושים לכל דבר, וכך נכללו בהנחיות האיחוד האירופי שעלו לכותרות לאחרונה. אולם שירין בן ציון לא היתה ערה לכל זה, כאשר עברה עם בעלה וילדיה לגור בארמון הנציב בתקופה שקטה יחסית לפני שנתיים. בעיניה, כמו בעיני רוב הישראלים, ארמון הנציב היתה לא יותר מאשר שכונה ירושלמית רגילה שבה מחירי הדיור היו במקרה נמוכים מאשר במקומות אחרים. 

פציעתה של אביגיל בן ציון הפעוטה עלתה מיד לראש הכותרות, והעיתונים התחרו זה בזה בניסוחים רעשניות: "פעוטה נפגעה בפיגוע", "טרור האבנים מתגבר", "הסלמה בלתי נסבלת בקו התפר בירושלים". תמונתה של אביגיל הקטנה הופיעה בכל העמודים הראשיים והעיתונים פרסמו ראיונות נרחבים עם האם המזועזעת (המתכוונת לעבור לשכונה אחרת בהקדם האפשרי) ועם בני משפחה אחרים שסיפרו כיצד נודעו להם החדשות הקשות.  

ראש עירית ירושלים ניר ברקת, אשר זה לאחרונה נבחר מחדש בבחירות שאותן התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים החרימו לחלוטין, הגיע מיד לבית החולים כדי לבקר את התינוקת שנפגעה ולמסור הצהרה באוזני לעתונאים המחכים: "זה בלתי נסבל. צריך להגביר את הענישה על זריקת אבנים. אבן היא נשק לכל דבר". 

ראש הממשלה נתניהו הבטיח חגיגית כי "כוחות הבטחון ינקטו בכל האמצעים להגיע אל המנוולים שפגעו באביגיל הקטנה". ואכן, כבר בשעות הקטנות של אותו הלילה הגיעו שוטרים ובלשים של משטרת ישראל אל בתיהם של ארבעה צעירים פלסטינים בצור באחר ולקחו אותם למעצר בחשד שהם מבצעי המעשה. למחרת בבוקר סיפרו הכותרות בסיפוק על פעולת הלכידה, ושום כתב לא הטיל ספק באשמתם של העצורים. 

שלושה ימים אחר כך מסרו אמצעי התקשורת את החדשות הטובות כי אביגיל הקטנה  שוחררה מבית החולים, ככל הנראה ללא פגיעה לטווח ארוך אם כי היא תמשיך להיות במעקב רפואי במרפאה הנוירוכירורגית לילדים, ובכך פחות או יותר הסתיים הסיפור וזרקורי התקשורת עברו להתמקד בנושאים אחרים. 


2) דצמבר: חאלה, בת שלוש, מעזה

זה היה שבוע של הסלמה ביחסים בין ישראלים לפלסטינים. בסוף השבוע שעבר נהרג נאפע א-סעדי, תושב מחנה הפליטים ג'נין בן 22, כאשר העזו התושבים הפלסטינים ברוב חוצפתם להתנגד לפשיטה ומעצרים שקיימו אצלם חיילים ישראלים באישון לילה. ובקלקיליה נהרג סאלח יאסין בן ה-28  בנסיבות דומות. עודה חמד בן ה-27 נהרג כאשר התקרב אל גדר הגבול המפרידה בין שטח רצועת עזה לבין ישראל. לטענת הפלסטינים הוא פשוט רצה לאסוף חלקי מתכת למיחזור, שעל כך היתה פרנסתו, לטענת הצבא הוא ניסה לחבל בגדר. בכל מקרה, הוא נכנס לתחום של שלוש מאות מטרים מן הגדר, ולפי הכללים שמקיים צה"ל כל מי שעושה זאת דינו מיתה. 

המקרים האלה כמעט לא זכו לאזכור בתקשורת הישראלית, אשר עסקה הרבה מאד בהתקפות של פלסטינים על ישראלים שארעו בימים הבאים. מטען חבלה הונח באוטובוס בבת ים, ולמרבה המזל ותודות לערנות הנוסעים והנהג התפוצץ ללא נפגעים. ולמחרת רמי רביד בן ה-41, מתנחל ששימש כשוטר קהילתי בהתנחלות גבע בנימין שליד רמאללה ואשר נדקר בגבו בזמן שכיוון את התנועה בכניסה להתנחלות ולמזלו החטיא הסכין את אבריו החיוניים. ויום אחר כך יצא סלאח אבו-לטייף בן העשרים ושתיים מהעיירה רהט בנגב לתקן את הגבר בגבול עם רצועת עזה כדי לצבור כסף לקנות בית ולהתחתן, ונכנס לכוונת של צלף פלסטיני אלמוני. ומזלו היה ביש וכדור אחד פגע בו והרגו במקום.

סלאח אבו-לטייף היה בדואי מהנגב, בן לקהילה אשר ממשלת ישראל מתכננת לעקור עשרות אלפים מבניה מבתיהם. אך לפני שבועות בודדים נקטה משטרת ישראל אלימות רבה בפיזור ההפגנות שלהם, וחלק מעצורי ההפגנה – בדואים בני גילו של סלאח אבו-לטייף – עודם נמצאים מאחורי סורג ובריח במעצר ממושך במיוחד. אבו-לטייף נהרג כאזרח ישראלי עובד צה"ל. ממשלת ישראל החליטה כי אי אפשר לעבור בשתיקה על הריגתו של אזרח ישראלי, והטילה על הצבא לנקוט בפעולת תגמול מיידית. 

כפי שציין הפרשן הותיק אלכס פישמן, כבר זמן רב קיימת הנחיה מפורשת של הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, בביצוע פעולות תגמול מסוג זה, וכותרתה של ההנחיה "נז"א אפס" ("נזק אגבי אפס").  כלומר, בבחירת האמצעים לביצוע התגמול והמטרות אליו הוא יכוון, יש להימנע מפגיעה באזרחים בלתי חמושים. 

בין השאר, ידוע היטב מזה זמן רב כי התותחים המותקנים בטנקים הינם אמצעי יעיל ומתאים לקרב עם טנקים אחרים, אך השימוש בהם מועד לגרום למה שמסתתר מאחורי ראשי התיבות נז"א. מסיבה שלא התבררה (ולגמרי לא בטוח שמישהו ינסה אי פעם לברר אותה) החליט מישהו לנקוט בירי פגזי טנקים כאמצעי מהיר  ומיידי להגיב על על מותו של של סלאח אבו-לטייף. צוות טנק קיבל הנחיה לירות כמה פגזים בכיוון הכללי ממנו ירה הצלף (אשר מזמן כבר לא היה שם). 

משפחת אל בוחיירי מחזיקה חווה קטנה לגידול עופות ממזרח למחנה הפליטים מועזי, במרכז רצועת עזה. אחד מן הפגזים שירה הטנק הישראלי פגע פגיעה  ישירה בבית המשפחה. חאלה אל בוחיירי בת השלוש נהרגה בו במקום מפגיעת רסיס בראשה. אחיה בילאל, בן שלוש גם הוא, נפצע פציעה בינונית, וכך גם מוחמד בן השש ואמם של הילדים. 

בעיתונות הישראלית של היום למחרת היה קשה מאד למצוא סימנים או אזכורים למותה של חאלה אל בוחיירי בת השלוש. תמונתה לא הופיעה בעמוד הראשון. היא בכלל לא הופיעה בשום עמוד בשום עיתון. גם בכותרות הראשיות שסיפרו על פעולת התגמול של הצבא בעזה לא הוזכרה עובדת מותה. מי שקורא ידיעות בעיתון בעיון יכול היה לקרוא כמה עיתונים אזכורים קצר, מוחבאים  בין פרטים רבים אחרים, כי "הפלסטינים טוענים שילדה בת שלוש נהרגה". הפלסטינים טוענים. 

מה היה שמה של הילדה? מי הם בני משפחתה? מה ואיך קרה בדיוק? מי שרצה בפרטים האלה היה צריך להיכנס לאתרי החדשות הפלסטיניים. טכנית, זה קל מאד לכל מי שמחזיק מחשב המחובר לרשת, לחיצת עכבר אחת מספיקה. אבל מעט מאד ישראלים מעלים על דעתם להיכנס לאתרי חדשות פלסטיניים. 

מה שכן תפס את התקשורת היו הדיווחים הנרחבים על הכוננות הגבוהה בכל אזור הגבול עם הרצועה לקראת התגמול הפלסטיני שהיה צפוי, וחששותיהם של האזרחים בישובי הגבול למודי הסבל, והצבת סוללות כיפת ברזל אפילו ליד באר שבע, והכנות הצבא לסיבוב לחימה גדול. אבל הפלסטינים ברצועת עזה סבלו בשבועות האחרונים משילוב הרסני של פגעי הטבע ופגעי המצור הישראלי המתמשך ופגעי המשטר הצבאי במצרים העוין במופגן את ממשלת החמאס ברצועה. מן הרצועה באה רק תגובה סמלית למותה של הילדה  חאלה אל בוחיירי בת השלוש, שתי רקטות שנורו בלילה לשטח פתוח בין השדות הישראליים שמצפון לרצועה ולא גרם שום נפגעים או נזק. ההסלמה נבלמה. לפחות בגזרה הזאת, לפחות בינתיים. 


הערה: לאחר שכבר כתבתי את הדברים מצאתי את מאמרו של עידן לנדו בבלוג "לא למות טיפש", אשר העוסק באותו הנושא ומאד ראוי לקריאה. 


יום שישי, 20 בדצמבר 2013

עקב אכילס הישראלי

עקב אכילס הישראלי

נכתב בהולנדית על ידי ביאטה זילוורסמיט (17.12.2013) עבור Een Ander Joods Geluid (קול יהודי אחר) http://www.eajg.nl/node/662 


סוף סוף אירופה מתחילה קצת לעשות שריר בהתיחסותה אל השגת המטרה של מסוימים ביחסלמטרה של " שלום במזרח התיכון ". את ההתחלות ראינו כאשר ההתנחלויות הוצאו באופן רשמי מתחומו של הסכם שיתוף הפעולה המדעי הרווחי מאד  "הוריזון 2020", שממשלת ישראל חתמה עליו בסופו של דבר. 
.
לאחר מכן בא הביטול השנוי במחלוקת (ביוזמת הולנד) של טכסים חגיגיים שנועדו להתקיים  במהלך ביקורו של ראש הממשלה ההולנדי רוטה בישראל. במוקד הויכוח היתה התקנתו של  ציוד משוכלל שנתרם מכספי משלם המסים ההולנדי, אשר סורק במהירות משאיות שלמות עמוסות פירות וירקות, ובכך הוא יכול לעקוף את המכשולים הישראליים ליצוא מרצועת עזה.  אבל בכל זאת לא תנו לארגזי התות שדה לעבור, והתברר שהמכשולים אינם משיקולי ביטחון, כפי שנטען מקודם.

ומייד לאחר מכן - עוד סיבה להיות גאים בהולנד: ההחלטה של חברת ויטנס, אחת החברות הגדולות העוסקות בתחום המים בהולנד, שלא לקיים שיתוף פעולה עם חברת המים הישראלית מקורות אשר מנצלת משאבים פלסטינים. בעוד שממשלת הולנד טרם הכניסה את "מקורות" לרשימה השחורה,  נראה כי מנהלי ויטנס חוזים שתהיה החרפה נוספת בצעדים כנגד מעורבות עסקית בהתנחלויות.  בעתיד

והיום (17.12) אפשר לראות בעיתון "הארץ" שהשגרירים של חמש המדינות הגדולות ביותר באיחוד האירופי קיימו ביקור משותף במשרד החוץ הישראלי והזהירו מפני תוכניות נוספות להרחבת בנייה בהתנחלויות. עד כה, אחרי כל מחווה חיובית שנסחטה מישראל, כגון שחרור אסירים, דאג נתניהו לפייס את הימין הקיצוני על ידי פרסום תוכניות בנייה.

מאד מאד דרושים לנו הבהובי אור כאלה. עם ממשלה ישראלית בלתי אפשרית ועם שקיעתה של מעצמת העל האמריקאית, בימים אלה פורחים תסריטי הזוועה. 

אולם... יש גם סימנים לכך שממשל אובמה מתחיל לעבור משלטון יחיד אמריקאי אל עבר הרחבה ושיתוף של אחרים. ללא שיתוף פעולה עם רוסיה לא היתה מושגת הסכמה בעניין הנשק הכימי של סוריה, וגם לא על התכנית הגרעינית של איראן. ונראה כי וושינגטון גם מחזיקה בדעה שללא שיתוף פעולה עם אירופה לא ייצא שום דבר מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. אובמה וקרי לשמר לעצמם את תפקיד "השוטר הטוב", שגם נותן להם יתרונות מסוימים מתוך שיקולים פוליטיים בזירה האמריקאית הפנימית. על אירופה מוטלת המשימה לנופף במקל חובלים. . 

יש בישראל מי שרואים את הנולד ומנסים לברוח מן הבידוד של ישראל על ידי חיזוק קשרים עם סין. אבל גדולה השאלה האם זה באמת מה שישאיר את הישראלים מרוצים. 

העולם המערבי נמצא בדרגת עדיפות גבוהה לא רק אצל אנשי אקדמיה. זירת הספורט בישראל מכוונת בצורה בולטת במיוחד כלפי אירופה. עד כה, שחקני ואוהדי כדורגל מרגישים שם כמו בבית – אבל אולי זהו עקב אכילס הישראלי. 


יום שישי, 13 בדצמבר 2013

"בטחון" או מניעים נסתרים? הסרטון נותן תשובה

"בטחון" או מניעים נסתרים? הסרטון נותן תשובה

התכוונתי לכתוב השבוע על מה שמתרחש בבקעת הירדן הנמצאת במוקד של ויכוח כה עז. האם באמת דרושה הבקעה לבטחון ישראל? מה יוכלו חיילים ישראלים שיוצבו שם לעשות נגד טילים שיכוונו אל ערי ישראל? או שמא מדובר כאן במניעים נסתרים?

  במקום לכתוב על כל זה, אני מציב כאן את הסרטון שהפיקה "הטלויזיה החברתית" העוסק בנושא. 


יום שבת, 7 בדצמבר 2013

ואז הגיע יום הזעם של הבדואים

ואז הגיע יום הזעם של הבדואים 

בדרך כלל, אמצעי התקשורת לא ממש התענינו. "אז הבדואים שוב מפגינים? נגד חוק פראוור? אתה מתכוון, החוק הזה של השר בגין? וגם יהודים יפגינו איתם, טוב אולי איזה כמה שמאלנים. איך קוראים לכפר הזה שבו הם הולכים להפגין? לא שמעתי אף פעם על מקום כזה. כפר לא מוכר? מי מכיר, מי יודע. וזה עשרים קילומטר מבאר שבע? אני מבין. מחר בשבע בערב? נראה אם יש לנו מישהו פנוי. תגיד, למה בכלל הבדואים כל כך בוכים? הממשלה רוצה לתת להם בתים חדשים, מודרניים, מה רע. מה אתה אומר, רוצים לגרש אותם מהאדמות שלהם? עשרות אלפים? אבל הבדואים נוודים, לנוודים אין אדמה. מה אתה אומר, הבדואים לא נוודים? אבל כולם יודעים שבדואים זה נוודים. לא משנה, תגיד, יהיה משהו חם בהפגנה? איזה פיצוץ, משהו סקסי? מה, אתם לא מתכננים להתנגש עם המשטרה? שום אקשן? טוב, אני אראה אם יש לנו מישהו פנוי בדרום בשעה הזאת. ביי."

במקרים מוצלחים הצליחה תמונה להיכנס לאיזה עמוד אחורי: שייח בבגדים מסורתיים ומאחוריו כמה צעירים בדואים בג'ינס יחד עם סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב אוחזים שלטים בעברית וערבית "פראוור לא יעבור!". אבל לא פעם קרה שהפגנה, אפילו גדולה, התקיימה מבלי שהציבור הישראלי ידע עליה אפילו ברמז. 

פוליטיקאים ופרשנים אמרו שמדובר בחוק טוב ומיטיב המעניק לבדואים מכל טוב וכמה חבל שכפויי הטובה אינם מבינים זאת. אחרים אמרו שהחוק מעניק לבדואים הרבה יותר ממה שמגיע להם, ושבעצם לא מגיע להם שום דבר, וש"הבדואים משתלטים על קרקעות המדינה ובונים עליהן באופן בלתי חוקי" ושהם מהווים "סכנה דמוגרפית" וש"בקרבם פושה הפשע המאורגן" ועוד ועוד.   

הבדואים ניסו בכל יכולתם לחזור ולהזכיר כי הם חיו בנגב מאות שנים לפני שמדינת ישראל חלמה להיוולד, והבעלות של כל שבט ושל כל משפחה בתוך כל שבט נקבעה לפי החוק הבדואי השבטי והוכרה על ידי השליטים הרבים שעברו בארץ. למשל, הסולטן העותמני עבדול חמיד השני לא היה תמיד סמל לנאורות בכל מעשיו והליכותיו – אך כאשר החליט לבנות בלב המדבר את העיר באר שבע הוא דאג לקנות בכסף מלא את הקרקעות מבעליהן הבדואים. וכאשר עברה הארץ לשלטון הבריטים בא שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל לירושלים במרס 1921 בירושלים עם משלחת שייחים בדואים והבטיח להם כי בעלות שבטיהם על אדמתם תכובד ובנגב ינהג החוק הבדואי בכל הנוגע לעניני קרקעות – והבטחתו כובדה עד ליום בו הפליג המושל הבריטי האחרון מן הארץ. וגם התנועה הציונית באותה תקופה, כאשר ביקשה להקים בנגב קיבוצים ומושבים, לא היססה לפנות לצורך זה אל בדואים ולרכוש מהם קרקעות ולחתום עימם חוזי מכירה. 

רק כאשר הפך הנגב לחלק ממדינת ישראל הריבונית השתנה החוק וקרקעות הבדואים הפכו במשיכת קולמוס ל"אדמות מדינה", רכושה של ממשלת ישראל המיועד להתישבות יהודית. כך הפכו הבדואים בן לילה ל"פולשים" על אדמת אבותיהם, וחלקם הגדול גורשו ממנה כבר בשנות החמישים המוקדמות. חלקם הועברו בכח אל מעבר לגבולות ישראל, ואלה שנותרו בתחומי ישראל רוכזו בשטח מצומצם שנקרא "הסייג" (בארצות הברית קראו לזה "שמורה"). וגם מן השטח הזה שנותר עומד "חוק פראוור" לגרש אותם. 

על כל ההיסטוריה ההתישבותית והחוקית הזאת כתבו בדואים בעלי השכלה אוניברסיטאית וכמה ארגוני זכויות אדם. הדברים התפרסמו במאמרים וחוברות ואתרים ברשת וגם בכמה ספרים עבי כרס עתירי מסמכים ותצלומים. אבל כל החומר הזה שכנע בעיקר את המשוכנעים. מרבית אזרחי ישראל  לא ידעו ולא רצו לדעת.

הרבה סייע ליחסי הציבור של חוק פראוור הזיהוי שלו עם השר לשעבר בני בגין, איש בעל מוניטין של יושר והגינות ואשר נחשב כליברל ודמוקרט – מה שהביא את פעילי מפלגת הליכוד, שברובם אינם אוהבים ליברלים ודמוקרטים, לשים קץ לקריירה שלו בתחילת השנה הנוכחית. "החוק להסדרת ההתישבות הבדואית בנגב", אם לציין את שמו הרשמי, היה שירת הברבור של בני בגין. והוא חזר והעיד כי החוק הזה נוסח בהתייעצות עם בדואים ונועד לעזור להם ולשפר את מצבם ולהעניק לילדיהם חיים טובים והזדמנויות חדשות ומזהירות, ויתכן מאד שכך הוא גם האמין בכנות. 

אבל פעילי זכויות האדם בחנו את החוק ומצאו כי כמו במקרים רבים "השטן נמצא בפרטים". וכאשר נבדקו הפרטים התברר כי החוק שהביא בני בגין לממשלה ולכנסת היתה זהה כמעט במדויק להצעה שניגש שנה לפני כן אהוד פראוור, קצין לשעבר ופקיד בכיר במשרד ראש הממשלה. 

בהצעת החוק נאמר כי כל בדואי יהיה רשאי להגיש בקשה לקבל חלקת אדמה שתירשם על שמו ו"במידת האפשר" תינתן לו הקרקע עליה הוא יושב כרגע. ומה יקבע אם הדבר "אפשרי" או "בלתי אפשרי"? את זאת אין הצעת החוק מפרטת. והיכן בדיוק תינתן הקרקע החלופית למי שיצטרכו לעבור? האם יהיה זה באחת העיירות הצפופות ומוכות העוני, בהן כבר ריכזה מדינת ישראל עשרות אלפי בדואים בשנות השבעים? גם בנושא זה החוק שומר על שתיקה. 

מה שכן מופיע שם במפורש הוא סעיף העונשין: בדואי שלא יסכים לעיסקה שתוצע לו לא יוטכל לערער עליה לבית המשפט – ואם יתעקש להישאר במקומו הנוכחי יהיה צפוי לפינוי בכח ותקופת מאסר של עד שנתיים. בישיבת הממשלה בה אומץ החוק כמדיניות רשמית של ממשלת ישראל הוזכר כי לצורך מימוש החוק יהיה צורך לגייס כמה מאות שוטרים חדשים. היום, גם מבלי שהחוק יאומץ סופית, השוטרים כבר גויסו ויחידת המשטרה החדשה הנקראת "יואב" כבר החלה בפעולתה בריכוזי האוכלוסיה הבדואית בנגב. 

כמה מבין שלושים וחמישה הכפרים ה"בלתי מוכרים", המתקיימים זה שנים רבות אם כי נמנע מהם החיבור לתשתיות מים וחשמל, נדונו על פי חוק פראוור להריסה ומחיקה מעל פני האדמה? איש אינו יודע. כמה תושבים נועדו להיות מגורשים? גם את זאת איש אינו יודע, המספר של שלושים עד ארבעים אלף המוזכר בהפגנות ומחאות הוא לא יותר מאשר הערכה סבירה. ליתר דיוק, אולי יש מי שיודע. כבר מזה זמן מדווחים עיתונאים בעלי קשרים טובים במסדרונות השלטון כי קיימת מפה המתארת בדיוק מה יהיו תוצאותיו של החוק בשטח, איזה כפרים יחרבו ואיזה יזכו לשרוד. אך המפה הזאת, אם היא קיימת, נשמרת כסוד כמוס, כאילו היתה מסמך צבאי סודי ביותר, ובודאי שאיש לא הציג אותה בפני חברי הכנסת האמורים לאשר את החוק. 

הדמיון לסוד צבאי אולי אינו כה מקרי, אגב, בהתחשב בעובדה שמרבית המעורבים בנושא מצד הממשלה הינם בעלי עבר צבאי עשיר. הממונה הרשמי על ביצוע מפעל ההתישבות מחדש של הבדואים הוא לא אחר מאשר האלוף (מיל.) דורון אלמוג – אותו דורון אלמוג שבשנת 2005 נמלט בחיפזון משדה התעופה הית'רו בלונדון כאשר נמסר לו כי הוצא נגדו צו מעצר בחשד פשעי מלחמה בשל אחריותו להריסת חמשים בתים פלסטיניים ברצועת עזה.    

הרבה הרבה סיבות טובות היו לבדואים למחות ולזעוק בכל כוחם נגד החוק הזה, אך עד השבוע זעקתם לא ממש הגיעה לאזני הציבור הרחב בישראל. בחוץ לארץ היא קיבלה קצת יותר הד, במקומות לא מעטים התקיימו הפגנות ופעולות מחאה מול שגרירויות ומוסדות ישראליים (כולל בידי לא מעט צעירים יהודים אמריקאים). היו הרבה צפיות ביוטוב ב"כנר ללא גג", הסרטון שהפיקו "הרבנים לזכויות האדם" ובו הופיע תיאודור ביקל, הידוע בגילום טוביה החולב ב"כנר על הגג". הדמיון בין גירוש היהודים מהעיירה אנטבקה ברוסיה הצארית, בו מסתיים המחזמר הידוע, לבין הגירוש הצפוי של הבדואים בנגב, פרט על הרבה נימים רגישות. גם בפרלמנט האירופי התקיים דיון מיוחד על חוק פראוור ותוצאותיו. זה דווקא זכה לכיסוי בתקשורת הישראלית, מתוך נימה של התמרמרות על ההתערבות האירופית בענינים ישראליים פנימיים, ורמזים שמדובר באנטישמיות. 


וכך התגלגל חוק פראוור קדימה במסלול מערכת התחיקה הישראלית – אישור בקריאה ראשונה לאחר דיון מתוח וסוער, ודיון בועדת הפנים של הכנסת לקראת אישורו הסופי וכניסתו לספר החוקים של מדינת ישראל ומימושו בשטח בידי מאות השוטרים שכבר גויסו. וכאן עשתה ממשלתו של בנימין נתניהו פרובוקציה אחת יותר מדי. לפני מספר שבועות הדרימו שרי הממשלה אל הנגב וקיימו ישיבה מיוחד בשדה בוקר שם קבור ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. לציון מורשת בן גוריון אימצה הממשלה תכנית "עם הפנים לנגב" ובמרכזה ההחלטה  למחוק מעל פני האדמה את הכפר הבדואי אום אל חירן ולהקים במקומו ישוב יהודי שיקרא – כמה מקורי – חירן, כמעין מתאבן לקראת הצפוי לאחר העברת חוק פראוור בכנסת. להקמת הישוב היהודי החדש חירן כבר נקבע גרעין התישבות, גרעין גרעין דתי-לאומי שלמרבה הענין מורכב ברובו ממתנחלים צעירים אשר יגיעו לשם ישר מן ההתנחלויות בגדה המערבית. "גם הנגב זה ארץ ישראל. אני לא מבין על מה הרעש" אמר הדובר שלהם ברדיו. "כשהלכנו ליהודה ושומרון, אנשי שלום עכשיו קראו לנו לרדת  לנגב. עכשיו אנחנו באמת הולכים לנגב. האם גם זה אסור?" (כן, אדוני המתנחל, גם בתוך הקו הירוק אסור לגזול את אדמתו 

יש דווקא מי שחושבים שגם זה אסור.  פרשת אום אל חיראן היתה הגפרור האחרון שהצית את מדורת "יום הזעם" בשבת שלפני שבוע, ה-30 בנובמבר 2013 – תאריך שכנראה יכנס להיסטוריה של הבדואים בישראל, ואולי לא רק שלהם. הפגנה גדולה של בדואים ותומכיהם נקבעה בעיירה הבדואית חורה שבנגב, ועוד הפגנות הזדהות בחיפה וביפו ובטייבה ובשער שכם של העיר העתיקה במזרח ירושלים. הפעם בהחלט לא התאכזבו העורכים באמצעי התקשורת, אלה היו הפגנות מאד מאד חמות עם הרבה מאד "אקשן". 

"שוטר אחז נערה בגרונה ממש לידי. כשניסיתי לשכנע אותו לעזוב אותה הוא הכה אותי עם אלה ברגל" כתבה הפעילה הותיקה אלמה ביבלש מתל אביב, כמה שעות לאחר שחזרה מחורה. "שוטר אחר תפס אותי בידיים וגרר אותי משם. רגע אחר כך השוטר השני תפס ילד קטן שעמד לידי והדביק את הפרצוף שלו לאדמה בכוח, צרח ואיים עליו שיהרוג אותו. אשה צעירה צעקה על שוטר שירגע ויפסיק להרביץ לכולם. הוא סטר לה חזק בפנים והיא נפלה. אני רצה, בורחת מזרם המים המצחינים, לידי רץ גבר. פתאום מגיעים שוטרים על סוסים, רומסים אותו ומעיפים אותו באוויר. אני מסתתרת מאחורי מכונית חונה כשרימוני הלם מתפוצצים מסביב.
אני מחליטה לחזור שוב לכיוון האוטובוסים, עכשיו שקט שם. בדרך אני רואה ילד בוכה על הרצפה, אני אומרת לו שמסוכן לשבת פה ככה אבל הוא לא שומע אותי או אולי לא מבין עברית.  בסוף הוא קם ורץ איתי. בדרך הוא מזהה קול קורא לו, עוזב לי את היד ונעלם. סוף סוף חזרה לאוטובוס, מקום מבטחים פחות או יותר. חברה אחת נכנסת עם פרצוף נפוח, אחרת מגיעה עם חתך עמוק בגבה, דם על הפנים והחולצה שלה. כמה שהיו בהפגנה לא חזרו, הם נשארו במעצר. חלק נלקחו למעתצר באמבולנסים".  

http://www.haokets.org/2013/12/02/%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94/ 

למחרת היום היו הבדואים בכותרות הראשיות בכל עיתוני ישראל. "מהומות". "הפרות סדר". "עימותים". "הבדואים יצאו לרחובות". "הבדואים ותומכיהם בהפגנות סוערות". "הבדואים התפרעו והשתוללו". "אלימות בנגב". "בדואים זרקו אבנים על שוטרים". "שוטרים הפעילו אלימות ברוטאלית נגד בדואים וגררו נערים וילדים על הכביש". "הנגב מתפוצץ". "האם האינתפיאדה השלישית החלה דווקא בנגב?". זוויות הכיסוי היו שונות ומנוגדות, אבל ללא ספק כמה שעות של התנגשויות לעיני המצלמות עשו מה שלא עשתה שנה של מחאות שקטות וציות לתנאי הרשיון המשטרתי. הבדואים והבעיה שלהם עם חוק פראוור עלו לראש סדר היום הציבורי. 

"זה רק מיעוט קיצוני ואלים של פורעי חוק, רוב הבדואים תומכים בהסדר שמציעה הממשלה. אנחנו לא ניכנע לאלימות" הצהיר ראש הממשלה נתניהו, וגם הנשיא שמעון פרס הצהיר כי "החוק הזה הוא עדיין הפתרון הטוב ביותר".  אבל דווקא לשותפיו של נתניהו מן הימין הקיצוני יש כנראה דעה אחרת. "בנט וליברמן סיכמו לטרפד את חוק הבדואים" הכריזה כותרת ענק ב"מעריב". כפי שהסביר הכתב, יש בכנסת רק פער קטן בין האופוזיציה משמאל המתנגדת לחוק פראוור לבין תומכי הממשלה, ואם שתי מפלגות ימניות חשובות יצביעו גם הן נגד החוק תונחת עליו מכת המוות. "החוק הזה הוא הפרויקט האישי של בני בגין. בגין הבטיח לנו שהבדואים יתמכו בו, עכשיו אנחנו רואים שהבדואים מתנגדים באלימות, אז למה שאנחנו נתמוך? למה שניתן להם משהו? נלמד את הבדואים לקח, נטרפד את החוק ואז נלך עד הסוף להגן על קרקעות הלאום היהודי, בלי שום ויתורים" אמר ח"כ רוברט אילטוב, נציגו של ליברמן.

הרב אריק אשרמן, פעיל ותיק לזכויות האדם, השווה את "הענשת" הבדואים על ידי טרפוד חוק פראוור לסיפורו של "האח ארנב" השובב מן הפולקלור העממי של השחורים בארצות הברית, אשר היתל באויבים שרצו להענישו וגרם להם להשליך אותו אל תוך סבך הקוצים - שהיה מקום מגוריו הקבוע. 

וברצינות – עם או בלי חוק פראוור, המאבק על זכויות הבדואים בנגב רק מתחיל. 



עוצרים את חוק פראוור-בגין

הפגנה בתל-אביב
היום, מוצ"ש, 7.12.13 , בשעה 19:00
שד' בן-ציון פינת המלך ג'ורג

אנו קוראים: 
לא לתוכנית פראוור-בגין! 
לא לעקירת 40,000 בדואים מבתיהם!
לא להריסת עשרות כפרים!

כן לתוכנית האלטרנטיבית של הקהילה הבדואית!!!
בואו להזדהות עם הקהילה הבדואית! בואו להפגין!

פורום הכרה 




יום שבת, 30 בנובמבר 2013

אור לגויים במהדורת נובמבר 2013

אור לגויים במהדורת נובמבר 2013 

ביום שבו נחתם בז'נבה ההסכם בין איראן לבין שש המעצמות הייתי בחופשה משפחתית בהולנד. לא היה צורך בידיעה מושלמת בשפה ההולנדית כדי לקלוט את המסר של הכותרות הראשיות ומאמרי המערכת – תחושת רווחה על כך שהתרחק צילה המאיים של מלחמה חדשה במזרח התיכון והשלכותיה הכלל עולמיות. רק בשולי הידיעה אפשר היה למצוא את השם "נתניהו".    

ביום בו חזרתי לארץ המשוגעת הזאת פתחתי את הטלויזיה וראיתי את ראש הממשלה שלי מדבר בטכס חנוכה, ליד הכותל המערבי. שם הוא אמר "באנו חושך לגרש, והחושך הוא איראן גרעינית. אם אפשר, עדיף לעשות זאת בדרכים דיפלומטיות - ואם לא, אנחנו נשמש אור לגויים".

הרבה גלגולים כבר עבר המונח "אור לגויים" מאז השתמשו בו לראשונה נביאי התנ"ך. בדרך כלל הפרשנים  נהגו לקשר אותו אל חזון השלום העולמי, "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". הימים של "אור לגויים" היו אמורים להיות תקופה של עתיד אוטופי בו יציבו  היהודים ליתר עמי העולם דוגמא ומופת של התנהגות מוסרית נעלה ושוחרת שלום. לא בדיוק מה שמתבטא בהתנהגותה של מדינת היהודים הקיימת במציאות... 

המונח קיבל עכשיו משמעות חדשה ושונה למדי ממה שהיתה לה למשל בפיו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. כיום, "אור לגויים" פירושו האש היוקדת של מלחמה גדולה, בה תפתח מדינת ישראל ואליה היא תגרור את יתר מדינות העולם. בהחלט פרשנות חדשנית למונח העתיק, וכל הזכויות עליה שמורות לבנימין נתניהו. 


אבל השבוע הזה ראינו גם בנימין נתניהו אחר, קצת פחות תקיף ומיליטנטי, מנהל משא ומתן עם האיחוד האירופי על הנושא הכאוב של ההתנחלויות. כבר לפני כמה חודשים הודיעו האירופים כי במסגרת תכנית שיתוף הפעולה המדעי הוריזון 2020 ינתן סיוע אירופי אך ורק למוסדות ישראליים הנמצאים ופועלים בשטחה הריבוני המוכר של מדינת ישראל. בהחלט לא למוסדות הנמצאים  בהתנחלויות בשטח כבוש. לא בגדה המערבית, גם לא במזרח ירושלים ורמת הגולן שסופחו לישראל בסיפוח חד צדדי ששום מדינה לא הכירה בו. השבוע כבר לא נוצר זמן לדחיה, וממשלת ישראל נדרשה פשוט לקבל החלטה האם להצטרף לתכנית בתנאים שהציבו האירופאים. 

לרגע אחד נראה היה כי נתניהו הולך אל עבר התנגשות חזיתית. הוא שקל לגונן בכל מחיר על ההתנחלויות שהוקמו בשטח בו חיו אבותינו לפני אלפיים שנה ואף לוותר למענן על מענקים בסך חצי מיליארד יורו לאוניברסיטאות ולמוסדות המחקר הישראליים וגם לנתק את הרשת העניפה של קשרים שלא יסולאו בפז אשר מדענים ישראלים טוו עם עמיתיהם האירופים. אך לנוכח זעקת השבר של ראשי האוניברסיטאות נכנע ראש הממשלה וחתם על ההסכם המקבע את מה שאמצעי התקשורת קראו "החרם האירופי".  

"זהו הסכם שהוא אסון מוסרי, מדיני ומשפטי" זעק ח"כ לשעבר אריה אלדד מן הימין הקיצוני. "בישיבת החרום של הממשלה שרי הימין גמגמו והתקפלו. תמורת כמה עשרות מיליוני יורו לשנה הם מוכנים לוותר על אמא שלהם, על ירושלים, על הריבונות, על הכבוד. הם רומסים את חוק החרם שהיה הישג חשוב של שדולת ארץ ישראל בכנסת הקודמת". וסיכם אלדד במרירות: "אלה פשוט סמרטוטים! כשילך נתניהו להקים  מדינה פלסטינית ביו"ש, איש מהם לא יעצור אותו". 

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

ניצוצות קטנים

ניצוצות קטנים


בגבול רצועת עזה מנהלים מומחי המנהרות של החמאס ומומחי האנטי-מנהרות של צה"ל קרב מוחות שרק חלקו הקטן מגיע אל פני השטח. לפני שבועיים הודיע צה"ל בקול תרועה רמה על חשיפת מנהרה שחפר החמאס מתחת הגבול וכמה מאות מטרים אל תוך שטח ישראל. שבוע אחר כך חדרו החיילים לשטח הרצועה כדי לקדוח ולהרוס את המנהרה מצידה הפלסטיני, אך אנשי החמאס כבר חזו מהלך זה ומלכדו את המנהרה. המקדח הישראלי פוצץ מטען חומר נפץ גדול. שישה ממומחי המנהרות של חיל ההנדסה הישראלי נפצעו בפיצוץ, אחד מהם – סג"ם אחיה קליין – נפצע קשה ומספר ימים פרפר בין חיים למוות. 

שלושה ימים אחר כך פרסם "ידיעות אחרונות" רב התפוצה כתבה גדולה ורגשנית עד מאד: "עיניים שלנו – הרופאים נאבקים כדי להציל את ראייתו של קצין ההנדסה – לאחר שלושה ימים ללא הכרה התעורר הקצין שנפצע מפיצוץ מנהרת הטרור – "אנו נורא שמחים ונרגשים" אמרה אמו, אך המלחמה על עיניו של אחיה עוד תהיה ארוכה." אל הכתבה נוסף תצלום של הסג"ם לפני פציעתו, בתנוחה קרבית מאד כאשר לוע תת מקלעו מכוון היישר אל הצופה. בסוף הכתבה, לאחר תיאור מפורט של מצבו הרפואי של הקצין, מצב רוחו עם יקיצתו וראיונות מפורטים עם רופאיו, עם בני משפחתו ועם חבריו ליחידה נמסר בשורה קצרה ויבשה "חיל האויר חיסל ארבעה מומחי מנהרות פלסטינים".   

ביום בו פורסמה הכתבה הזאת על סג"ם קליין נפטר האסיר הפלסטיני חסן אל-טוראבי בבית החולים העמק בעפולה. טוראבי, בן 23, נעצר בחודש ינואר השנה בחשד ליידוי בקבוקי תבערה ואבנים. במהלך מעצרו בכלא מגידו התפרצה מחלת הלאוקמיה ממנה כבר סבל. החובשים בכלא לא התיחסו ברצינות למצבו. גם כאשר התמוטט טוראבי והחל להקיא דם, נדרשו עשרה ימים בטרם החליטו השלטונות להעבירו למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים.

הידיעה על מותו עוררה פעולות מחאה בקרב כל האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים. בכלא מגידו נפצעו עשרים אסירים שקיימו פעולת מחאה בחצר הכלא ופוזרו בכח רב בידי השומרים. עיסא קרקא, שר האסירים ברשות הפלסטינית, הטיל את האחריות למותו על רשלנות של שירות בתי הסוהר. לקהל הישראלי כמעט לא נודע כל הסיפור הזה, היתה רק ידיעה קצרצקרה בשוליו של עמוד חדשות אחד באינטרנט. 

וזה היה גם בדיוק אותו היום בו הזהיר היועץ לבטחון לאומי יעקב עמידרור את ראש הממשלה נתניהו ושריו מפני התוצאות החמורות העלולות להיות לקריסת המשא ומתן עם הפלסטינים. שרים הגדירו את הערכת המצב שהציג עמידרור בישיבת הממשלה כ"כנה ומפוכחת". 

עמידרור הדגיש כי חידוש תהליך השלום עם הפלסטינים תרם בצורה משמעותית למעמדה הבינלאומי של ישראל. מנגד, הוא הזהיר כי "כישלון המשא ומתן יגביר את המגמה של חרמות ובידוד בינלאומי של ישראל". הוא הביא כדוגמה את הסנקציות שהטיל האיחוד האירופי לפני כמה חודשים נגד ההתנחלויות בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורמת הגולן. לדבריו, היתה זו  החלטה מודעת של האיחוד האירופי לצאת נגד ישראל, גם מדינית וגם כלכלית. הוא הדגיש כי על ישראל לקחת ברצינות את המהלך האירופי, אותו הגדיר סוג של חרם כלכלי. 

זאת היתה הסקירה המדינית האחרונה שהציג עמידרור לשרי הממשלה. עמידרור, שהחזיק שנתיים וחצי במשרה רבת העוצמה של יועץ לביטחון לאומי והיה אחד היועצים הקרובים ביותר לראש הממשלה בנימין נתניהו, הודיע על התפטרותו. 

עמידרור התחיל את תפקידו כנץ אידיאולוגי, אך לאחר זמן מה חל שיוני מהותי. דיפלומטים זרים החלו להחישב אותו כ"אחת הדמויות הפרגמאטיות והאחראיות בסביבתו של ראש הממשלה" ואילו בעיני המתנחלים ותומכיהם בממשלה הוא נתפס כ"שמאלני" של לשכת נתניהו. שר החוץ אביגדור ליברמן אף היה עוקץ אותו וטוען שהיה יכול להתפקד למרצ. 

אולם לפני מספר חודשים נפוצו שמועות על חיכוכים גוברים בינו לבין אחרים מאנשי לשכת ראש הממשלה ואח"כ גם עם ראש הממשלה בעצמו. בסופו של דבר "עמידרור סיפר למקורביו כי הוא מחפש תאריך יעד לסיום התפקיד. עבודה שוחקת ותנאים הלא אופטימליים בלשכת ראש הממשלה הביאו אותו לתחושה שהספיק לו והגיע הזמן לפרוש." לשכת ראש הממשלה מצידה הכחישה את כל השמועות וציינה כי עמידרור עזב בזמן שנקבע מראש עם כניסתו לתפקיד. 

עזיבתו של עמידרור ארעה ימים ספורים לפני חזרתו של אביגדור ליברמן אל משרד החוץ. המשפט הממושך שהטיל צל על מעמדו הפוליטי של ליברמן הסתיים בזיכוי. שופטי בית משפט השלום  בירושלים קבעו כי לא הוכחה קשר פלילי בין מעשהו של השגריר הישראלי בבלרוס שסיפק לשר החוץ מידע חסוי על חקירה פלילית שהתקיימה כנגד כבוד השר לבין פעולתו של השר מספר שנים אחר כך לקדם את הקריירה הדיפלומטית של השגריר. השופטים כותבים אמנם כי מעשיו של ליברמן "אינם ראויים, אינם מוסריים ואינם עומדים בסטנדרט המצופה מאיש ציבור, ודאי במעמד כה בכיר של שר בממשלת ישראל". ואולם את כל זה הדף ליברמן בבוז הצידה, לנוכח השורה התחתונה שקבעו השופטים: "לא ברור אם המעשים עולים כדי עבירה פלילית". מה שברור: ליברמן חוזר בתרועת ניצחון אל משרד החוץ,  שנשמר פנוי למענו במהלך השנה האחרונה. 

אביגדור ליברמן ידוע ביחסו המזלזל אל המשא ומתן,  ובהכרזות חוזרות ונשנות כי אי אפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים ואין טעם לנסות. בדיוק בזמן זיכויו של ליברמן פרסם "ידיעות אחרונות" את רשימת אבני הנגף עליהן מאיים המשא ומתן להתנפץ, וביניהן מתנוססת הדרישה לקיים מסדרון ישראלי שיחדור עמוק עמוק לתוך השטח הפלסטיני כדי לקיים שליטה בהתנחלות נוקדים שבשולי מדבר יהודה. במקרה, התנחלות נוקדים היא מקום מגוריו של שר החוץ הישן-חדש.

אבני הנגף אכן מצטברות והולכות בקצב מסחרר. בשבוע שעבר שיגר ראש הממשלה את סגן השר אופיר אקוניס, מן הניצים הבולטים בסיעת הליכוד, להציג בכנסת את רשימת הבניה בהתנחלויות – שנועדה "לאזן" את השחרור של 26 אסירים פלסטינים אשר כל כך הרגיז את האגף הימני בממשלה. 

המשימה היתה מאד לרוחו של אקוניס: "ממשלת ישראל רואה ביהודה ושומרון חבלי מולדת של עם ישראל, ולכן הבניה ביהודה ושומרון תימשך ותתעצם" הוא הסביר. "יותר   מ-3,500 יחידות נמצאות בתכנון כעת, בין השאר 255 יחידות דיור בעפרה, 509 יחידות דיור בגבעת זאב, 256 יחידות דיור בכפר אדומים ו-196 יחידות דיור בקרני שומרון. כמו כן בביתר עילית אושר קידום תכנית לבניית 398 יחידות דיור חדשות. בנוסף, יקודם תכנון של למעלה מ-2,000 יחידות דיור בהתנחלויות הבאות: גבעת זאב, קרני שומרון, אלמוג, עלי זהב, יקיר, כפר אדומים-נופי פרת, מחולה, טלמון, ברכה, עפרה, שילה ובית אל". גם בשכונות ההתנחלותיות שבמזרח ירושלים אושרו תכניות בניה נרחבות, ובמקביל אושר הגן הלאומי שלמרגלות הר הצופים, שמטרתו העיקרית לאסור בניה שם ועל ידי כך למנוע התרחבות של השכונות הערביות בירושלים.

למחרת היום פורסמה רשימת הרחבת התנחלויות כולה בעיתונות הפלסטינית וכצפוי עוררה זעם ומחאה. "המקל והגזר" היא שיטה ידועה ומוכרת מדורי דורות. אולם כאן היה מדובר בגזר ננסי, עשרות בודדות של אסירים מבין אלפים שבבתי הכלא הישראלים, ומולו מקל חובלים ארוך וכבד המפליא במכות כואבות. 

"עד שיגמרו תשעת חודשי המשא ומתן, האם עוד ישאר שטח להקים בו מדינה פלסטינית?" נאמר בהודעת המחאה שפרסמה הרשות הפלסטינית. סאיב עריקאת, הנושא ונותן הפלסטיני הותיק, איים להתפטר מתפקידו אך שוכנע להישאר. "נתניהו הצליח, על ידי חלוקת שחרור האסירים לארבעה שלבים במהלך תשעה חודשים, למלכד את הפלסטינים ולשלול מהם את נשקם הדיפלומטי היחיד כמעט – האיום להפסיק את המשא ומתן" כתב הפרשן הפלסטיני דאוד כותאב. 

כאשר הכותרות מבשרות על התמוטטות קרובה של השיחות ושל התהליך כולו נחת בנתב"ג מזכיר המדינה של ג'ון קרי. היה זה בדיוק יום השנה להרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, וג'ון קרי בא משדה התעופה להניח זר פרחים על המצבה במקום הרצח בטרם פנה למאמץ חרום להוריד את גודל הלהבות – בראש ובראשונה לנסות להרגיע את הפלסטינים ולנטוע בהם מידה מסוימת של תקווה. 

בהצהרות פומביות ובראשן ראיון משותף בפרופיל גבוה עם הטלוזיה הישראלית והפלסטינית אמר קרי: "מהי האלטרנטיבה לשלום? המשך הסכסוך הבלתי נגמר. האלטרנטיבה לשיחות היא כאוס. האם ישראל מעוניינת באינתיפאדה שלישית? אם לא נפתור את הסוגיות בין הישראלים לפלסטינים, הבידוד של ישראל יגבר ומסעות הדה־לגיטימציה נגדה יגברו. אם לא נפתור את סוגיית ההתנחלויות, אם לא נשים קץ לנוכחותם של חיילים ישראלים בגדה המערבית, אם לא נכונן שלום בימיה של הנהגה פלסטינית שמחויבת לאי־אלימות - נמצא עצמנו בסוף עם הנהגה שדוגלת באלימות". 
.
קרי הזהיר מפני המשך הסטטוס קוו: "אני יודע שיש ישראלים שאומרים 'יש לנו גדר הפרדה, אין חיכוכים יומיומיים, מצבנו הכלכלי טוב למדי'. ובכן, יש לי חדשות בשבילכם: הסטטוס קוו של היום לא יהיה הסטטוס קוו של מחר או של השנה הבאה. אם לא נפתור את העניין הזה העולם הערבי והפלסטינים יתחילו שוב לדחוף לכיוון אחר". 

ועם זאת הוסיף קרי "החדשות הטובות הן ששני המנהיגים מחויבים להמשיך הלאה, שניהם מודעים לקשיים, אבל אנחנו מתגברים עליהם", והוא גם הכחיש את הידיעות העקשניות כי ארה"ב מתכננת לכפות הסכם על הצדדים ואמר כי הוא מאמין שניתן להגיע להסכם עד תאריך היעד שנקבע, כלומר אפריל 2014.

בלילה בו עזב ג'ון קרי את ארצנו נהרגו שני פלסטינים במחסומי הדרכים שמציב צה"ל על הכבישים הפלסטינים. במחסום מצפון לבית לחם נהרג ענאס פואד אל אטרש, בן 23, לטענת החיילים כאשר ניסה לדקור אחד מהם. במחסום מדרום לשכם נהרג בשיר חננין, בן 28, ושם דיווחו החיילים כי הוא ירה עליהם באקדח זיקוקים. ככל הידוע, לא היה שום קשר או תיאום בין השניים, ואף אחד משניהם לא היה פעיל בארגון כלשהו. ניצוצות קטנים הם שיכולים להצית בערה גדולה.

יום שישי, 1 בנובמבר 2013

צעדים הורסי אמון

צעדים הורסי אמון

ראיון של פלסטיני באמצעי תקשורת ישראלי: אפילו כאשר הפלסטיני מדבר עברית ללא רבב, נדמה שהמראיין והמרואיין מדברים בשתי שפות שונות.

השבוע ראיינה אסתי פרז ביומן הצהריים של קול ישראל את אשרף אל עג'מי, שר האסירים לשעבר ברשות הפלסטינית. כך זה מופיע ברשימות שרשמתי באותו רגע :

פרז: אנחנו שחררנו רוצחים מתועבים מהכלא, וכמו שאתה יודע זה עורר הרבה ויכוח אצלנו. זה מטריד הרבה ישראלים לראות שאצלכם מקבלים את הרוצחים האלה בהתלהבות ובחגיגות שמחה. זה מעורר ספק לגבי הרצון שלכם בשלום.

אל עג'מי: אלה אסירים שישבו הרבה הרבה שנים בכלא אצלכם, עוד מלפני הסכם אוסלו. המשפחות שלהם התגעגעו אליהם  וחלמו לראות אותם בבית. הרבה פעמים מקודם הרשות הפלסטינית ביקשה את השחרור שלהם וישראל כל פעם סירבה. עכשיו שהם אחרי כל השנים משתחררים אז נכון, יש שמחה.

פרז:אבל אלה רוצחים שרצחו אזרחים!

אל עג'מי: הרבה מאד אנשים נהרגו, גם אצלכם וגם אצלנו. אני צריך להגיד שהמספר של הפלסטינים שנהרגו, הנשים והילדים שנהרגו, הרבה יותר גדול מאשר המספר של הישראלים שנהרגו. פי כמה יותר גדול. במיוחד כשהטייסים שלכם יצאו להפציץ בעזה.

פרז: זה דבר אחר, זה מלחמה. אנחנו מצטערים על זה אבל במלחמה כמו במלחמה. דברים כאלה קורים במלחמה. כאן מדובר ברוצחים, באנשים שהתנפלו עם גרזנים וקלשונים או פיצצו חומר נפץ!

אל עג'מי: אני מאד מקווה שנגיע לשלום ואז לא יהרגו יותר אנשים, לא ישראלים ולא פלסטינים.

פרז: כולנו מקווים. שלום רב לך, מר  אל עג'מי. תודה שבאת להתראיין בשידורנו (סיום השידור).

לחברה הנמצאת בעימות ומלחמה, רגיל וטבעי להאמין שהבחורים שלנו הם מיטב הנוער והבחורים שלהם הינם רוצחים מנוולים. לישראלים קשה מאד להבין מדוע הפלסטינים רואים את אלפי בני עמם הכלואים  כגיבורים לאומיים ולוחמי חופש, ומדוע דורשים כל המנהיגים הפלסטינים את שחרור "המחבלים האלה". ומאידך, מובן מאליו שמדינת ישראל מחויבת לעשות מאמץ על אנושי כדי להחזיר הביתה ולו חייל אחד של צה"ל הנמק בשבי האויב. "אבל איך אפשר להשוות? כידוע, צה"ל הוא הצבא ההומאני ביותר בעולם, ומי מעז להשוות את חיילי צה"ל למחבלים רוצחים?"

בתקופה שמיד לאחר חתימת הסכמי אוסלו נכנס נושא שחרור האסירים הפלסטינים למסגרת "צעדים בוני אמון", והופקדה עליו ועדה מיוחדת משותפת לישראלים ולפלסטינים. זה היה חלק מתפיסה של פתרון סכסוכים שמקובלת במיוחד באמריקה. אולי זה גם היה מצליח אם היו הולכים בגדול - לפתוח דף חדש ולרוקן לחלוטין את בתי הכלא, מיד לאחר לחיצת היד בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת. במיוחד שרבים מבין האסירים שישבו אז בכלא נשלחו למשימתם בפקודתם הישירה של האנשים שהתיישבו ליד השולחן מול נציגי ממשלת ישראל. מחווה כזאת היתה יכולה לעשות רושם חזק בחברה הפלסטינית, שבה כמעט בכל משפחה יש מי שיושב או ישב בעבר בכלא הישראלי.  

אבל זאת לא היתה הדרך בה הלכו, אחרי לחיצת הידיים. שירותי הבטחון הישראלים התנגדו בחריפות והטילו וטו על שחרור "אסירים עם דם על הידיים", ועל מי שנחשב ש"עודנו מסוכן". אנשי הימין (ביניהם ח"כ בנימין נתניהו) הקימו קול צעקה וזעקה על "שחרור הרוצחים". ב"ועדה לצעדים בוני אמון" התנהל מיקוח עקשני ומתיש על כל שם. השחרורים התבצעו במשורה וביד קפוצה ולא מעט מהאסירים של אז נשארו בכלא עוד עשרים שנה, עד הימים האלה ממש. הפלסטינים למדו שהכיבוש בהחלט לא הסתיים. מעבר לשולחן המשא ומתן הם לא פעם פגשו את אותם ישראלים שפגשו מקודם במשרד המושל הצבאי או בחדר החקירות של השב"כ.

מאז, המונח "צעדים בוני אמון" יצא משימוש. אם מתרחש שחרור של אסירים, ברור לכל כי הוא נובע ממערכות של שיקולים פוליטיים ומאבקי כוח משני צידי המתרס. החמאס הצליח ללכוד חייל ישראלי בשם גלעד שליט ובסופו של דבר הצליח להביא תמורתו לשחרור יותר מאלף אסירים פלסטינים. יוקרתם של מנהיגי החמאס עלתה ויוקרתו של הנשיא מחמוד עבאס נפגעה. עבאס דרש במפגיע לקבל גם הוא שחרור משמעותי של אסירים, כדי להראות שאפשר להשיג זאת גם בדרכים דיפלומטיות.  

נתניהו, מצידו, עומד בפני בידוד בינלאומי גובר של מדינת ישראל, למשל הצעדים האירופיים האחרונים נגד מפעל ההתנחלות. בכדי להתגונן מפני הלחץ הבינלאומי, היה חשוב לראש הממשלה להכנס למשא ומתן שאותו יזם שר החוץ קרי. לכן היה נתניהו מוכן להסכים לשחרור מאה וארבעה אסירים שישבו בכלא עוד מלפני הסכמי אוסלו, בכדי להמתיק לפלסטינים את הגלולה של ניהול מו"מ בעוד הבניה בהתנחלויות נמשכת. כדי שהפלסטינים לא יברחו מהמשא ומתן, גם אם יראה חסר כל תקוה ותוחלת, דאג נתניהו לחלק את השחרור לארבע פעימות במרחק של כמה חודשים זו מזו. כל אחת מהפעימות מלווה בקול צעקה וזעקה של הימין הקיצוני בישראל, וראיונות רגשיים ומלודרמטיים מאד של בני משפחות שכולות המתפרסמים בכותרות העיתונים.  

אמצעי התקשורת ההמוניים העבירו השבוע לציבור הישראלי מסר ברור: הפלסטינים הם טרוריסטים ורוצחים מתועבים, וממשלת ישראל החליטה לשלוח כמה מהם לחופשי בלי סיבה.  הציבור הפלסטיני קיבל מסר אחר לגמרי: במאמץ רב חולצו מציפורני הכיבוש כמה עשרות אסירים, אך הצבא  מיהר להשלים את החסר בפשיטות ומעצרים ליליים, ועל כך הוסיפה ממשלת ישראל  גם גל של אלפי יחידות דיור בבניה התנחלותית.

בסך הכל, מערכת אפקטיבית במיוחד של צעדים הורסי אמון. אם עוד היה מה להרוס.   






יום שישי, 25 באוקטובר 2013

על פילים וראשי ערים

על פילים וראשי ערים 

באופן מקרי, ביום שלאחר הבחירות המוניציפליות יצא לנו, פעילי שלום ופעילים חברתיים מכמה ערים, להיפגש באירוע לא פוליטי.ולהחליף חוויות.

התל אביבים בינינו הרגישו תסכול עמוק מכך שרון חולדאי שוב נבחר, האיש שמעדיף מגדלים יוקרתיים לעשירים על פני דיור בר השגה לאנשים רגילים, ושתנועת המחאה החברתית שהחלה בת"א לפני שנתיים התבטאה בעיקר בהצבעה ברגליים והעדרות מוחלטת מהקלפי (והצטופפות המונית בהופעה של ריחאנה). וכמה מהירושלמים שמו בקלפי פתק מחאה שנכתב בו "די לכיבוש". לא היתה הרבה ברירה אחרת כאשר היה צריך לבחור בין ראש העיר המכהן ניר ברקת שתומך תמיכה נמרצת בפעילות המתנחלים במזרח ירושלים לבין משה לאון, האיש של אביגדור ליברמן שבמערכת הבחירות קרא להקים גן לאומי במורדות הר הצופים "כדי למנוע בניה ערבית שתגביר את הפשע בשכונות היהודיות". בכרמיאל היתה רשימה משותפת ליהודים וערבים שלא זכתה ליצוג במועצת העיר אבל התייצבה נגד תופעות גזעניות ולהפוך אותן לנושא מהותי במסע הבחירות. ואנשי גבעתיים היו שמחים וטובי לב על מהפך מקומי וניצחון בלתי צפוי של אופוזיציונר בלתי תלוי על ראש עיר די לא סימפטי. 

די הרבה זמן דיברנו על הבחירות העירוניות ולשם שינוי לא צללנו מיד אל עניני הכיבוש.  אבל בסופו של דבר אי אפשר היה להמשיך להתעלם מהפיל שבאמצע החדר. ברשימת התוצאות הופיעו גם מקומות כמו אריאל, מעלה אדומים, קרני שומרון וקרית ארבע, התנחלויות במעמקי הגדה המערבית אשר נחשבות מבחינת חוק הבחירות כערים ישראליות לכל דבר. בקרית ארבע זכה בראשות העיר מלאכי לוינגר, בנו של הרב לוינגר הידוע, אשר כנראה זכה בנצחון דחוק מאד על יריב מקומי. לא שמאבק האיתנים הזה בין מנהיגי המתנחלים ממש ענין אותנו. אבל בהחלט נכנסנו לויכוח האם כבר עברו ההתנחלויות את נקודת האל-חזור ואיך לפרק אותן אם בכלל. 

הזכרתי בהיסוס את המשא ומתן ואת הבטחתו של קרי שהוא יסתיים בהסכם תוך תשעה חודשים. "מההריון הזה לא יצא תינוק" אמר פעיל ותיק מאד, אשר נאבק למען השלום עוד לפני 1967. "ואם יהיה, אנחנו נצטער שלא היתה הפלה". 

באותן השעות בהן הוזמנו אזרחי ישראל הוזמנו לבוא לקלפיות, התרחש מאבק לחיים ולמוות בשדות שליד הכפר בילעין בגדה המערבית. מאות רבות של חיילים ברגל ובג'יפים ובמסוקים משייטים מעל השתתפו במצוד אחר אדם אחד ויחיד, פלסטיני בן 28 ושמו מוחמד אסי. הוא סירב להיכנע והתחבא במערה ומשם השיב באש אל החיילים עד שהובאו למקום דחפורים והרסו את המערה עד שהחיילים יכלו לירות עליו טיל אנטי טנקי. 

לפי הודעת הצבא, מוחמד אסי היה פעיל בארגון הג'יהאד האיסלאמי, והיה אחד מאלה שתכננו התקפה על אוטובוס בתל אביב ב-21 לנובמבר 2012, בזמן שבו מטוסי חיל האויר הישראלי הפציצו את העיר עזה. מאז הפסקת האש בעזה, הוא ככל הנראה לא ניסה לארגן התקפות נוספות כאלה בתל אביב, אך לפי ההודעה "נשקפה ממנו בחודשים האחרונים סכנה חמורה לכוחות הצבא בשטחי יהודה ושומרון". בכותרות של הידיעות בעיתונים הנפוצים במדינת ישראל הובעה שביעות רצון מ"חיסולו" של המחבל המסוכן והצלחת הצבא לסגור חשבון. המלה "חיסול" מבטאת בדרך כלל מבצע בו הוחלט מראש שהאדם הנצוד מצוד לא יצא בחיים. ובהחלט, כאשר יורים על אדם בשר ודם טיל המיועד לחדור שריון פלדה של טנק, התוצאה אינה מוטלת בצל צילו של ספק. 

ובעקבות המאורעות האלה בשדותיהם, התעוררו צעירי בילעין, הרגילים בהתנגשויות עם הצבא, לשעות רבות של עימותים.  עליהם לא ירו החיילים טילים אנטי טנקיים, רק מטחים רבים מאד  של גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים אשר שיגרו צלמי טלוזיה לכמה ימי אשפוז בבתי החולים.  ורק לפנות ערב הסתיים המאבק בשדות בילעין – עד לפעם הבאה. 

ובאותו יום הבחירות התנהל גם עוד מאבק אחד בשדות אחרים בגדה המערבית. אירוע קטן יותר מהמצוד הגדול ההוא, בסך הכל מרדף אחר רועים. רועי צאן מן הכפר הפלסטיני הקטנטן עין אל חילווה בבקעת הירדן, שאינו מופיע בשום מפה, התקרבו עם עדריהם אל גדרות התנחלות משכיות. קציני בטחון מן ההתנחלות הופיעו ופתחו במרדף, והזעיקו כוחות צבא להצטרף אליהם. החיילים שהגיעו למקום חיש מהר לקחו למעצר שני רועים צעירים ששמותיהם יאסר קאדרי וג'ילאל עאדל. את הרועים האחרים הזהירו החיילים לבל יעזו להתקרב שוב אל גדרות ההתנחלות. "אם זה יקרה שוב, הצבא לא רק יעצור את הרועים אלא יפתחו באש על כבשיהם". 

עין אל חילווה, מקום קטן ושכוח אל שאינו מופיע בשום מפה. אני הייתי שם לפני קצת יותר משנה, בחודש יולי 2012, וכך כתבתי אז: 

"כאשר תושבי עין אל חילווה מטים את אוזניהם לקרקע, הם יכולים לשמוע את פכפוך המים העוברים בצינורות מתחת - צינורות שאליהם אין להם גישה. מי המעין הסמוך, מעיין אשר עמד במרכז חיי הקהילה במשך דורות ואף נתן לה את שמה - "עין אל חילווה" פירושו בערבית "המעיין המתוק". השם עדיין ישנו - אבל המעיין עצמו, כמו כמעט כל מקורות המים בעמק הירדן, נלקח על ידי "מקורות", חברת המים הממשלתית של מדינת ישראל. המעיין המתוק כבר סגור ומוקף גדרות, והותקנו משאבות יעילות לתעל עד לטיפה האחרונה אל תוך מערכת הצינורות."


מאז נכתבו הדברים לא השתנה דבר, חוץ מן העובדה שהלחץ שמפעיל הצבא על תושבי הכפרים הפלסטינים הקטנים והמבודדים בבקעת הירדן התגבר מאד בחודשים האחרונים, מאז עלה נושא בקעת הירדן למקום גבוה בשיחות השלום. בדרך מקרה, בדיוק עכשיו מתרכז המו"מ בנושא המים. ד"ר סאיב עריקאת, הנושא ונותן הפלסטיני הותיק, העלה (ולא בפעם הראשונה) את הטענה כי חלוקת המים בגדה המערבית הינה בלתי הוגנת בצורה קיצונית ביותר, וכי ישראל נוטלת לעצמה את הרוב הגדול של המים הנובעים בשטח הפלסטיני או אגורים מתחתיו. לא נמסר מה היתה תגובתה של שרת המשפטים ציפי לבני מטעמו של ראש הממשלה נתניהו. 

יום אחר כך, הזמין מזכיר המדינה קרי את נתניהו עצמו לפגוש אותו ברומא ולשאול לתפיסתו לגבי הגבולות העתידיים בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין ומה הוא מציע לעשות כדי להתגבר על המבוי הסתום בשיחות. שבע שעות נמשך הדיון בהשתתפותם של נתניהו וקרי ועוזריהם הבכירים ושגריר ארה"ב בישראל ושגריר ישראל בארה"ב. אבל הרבה תוצאות כנראה לא היו, לפחות אם לשפוט לפי דבריו של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים המסכמת. כמו בהרבה מקרים קודמים הצהיר נתניהו על רצונו ושאיפתו ודבקותו בשלום, ובמקביל חזר והודיע כי לא יוותר בשום אופן על "שטחים חיוניים לבטחון מדינת ישראל" (כלומר, בקעת הירדן). 

ומה יהיה הצעד הבא של מזכיר המדינה קרי, וכיצד בכוונתו להגיע להסכם בתוך תשעת החודשים שנקבעו? נראה שאת השאלה הזאת לא שאל אף אחד במסיבת העיתונאים ברומא.  

יום שישי, 18 באוקטובר 2013

מדינה בתוך כלוב נעול? לא, תודה.

מדינה בתוך כלוב נעול? לא, תודה.  


עד השבוע שעבר לא היה רב אלוף בני גנץ ידוע כדמגוג דווקא. קצין צבא מקצועי שעלה בסולם הדרגות והגיע עד לראש הפירמידה והופעותיו הפומביות היו די יבשות ועניניות. אבל בנאומו באוניברסיטת בר אילן הוא נכנס במיומנות רבה לתחום של תעמולת הזוועה ופרש שורה ארוכה של תסריטי אימה:  פגיעה קיברנטית בשירותים חיוניים לחיי היומיום בישראל, דם ואש ברמת הגולן, מטחי טילים הרסניים ומדויקים בכל רחבי המדינה, ועוד ועוד צרות ואסונות העומדים ליפול עלינו - אם לא יתעשתו שרי הממשלה ויבטלו מיד את הקיצוצים בתקצבי הביטחון...


בין הזוועות הצפויות הזכיר הרמטכ"ל גם את האפשרות של "פיצוץ מנהרת תופת שתוביל לקריסת גן ילדים בישוב ליד רצועת עזה". כאשר נשא הרמטכ"ל את נאומו הוא כבר ידע שיחידה של הצבא תחת פיקודו חשפה מנהרה ארוכה ובנויה היטב המתחילה ברצועת עזה וחודרת כמה מאות מטרים לשטח ישראל. הוא ידע היטב שהמנהרה מסתיימת תחת שדות חרושים ואינה מתקרבת לשום גן ילדים, ושאין כל סיבה ובסיס להניח שחופרי המנהרה התכוונו לפגוע דווקא בגן ילדים. בפעם האחרונה שנחפרה מנהרה כזאת מרצועת עזה השתמשו בה החופרים כדי להתקיף מחנה צבאי וללכוד חייל ישראלי כדי להחליפו באסירים פלסטינים שבידי ישראל. אבל "פיצוץ גן ילדים על ידי מנהרה מעזה" נשמע הרבה יותר דרמטי ומפחיד. 

כפי שהראו משאלי דעת קהל לאורך השנים וגם לאחרונה, אזרחי ישראל נותנים אמון בצה"ל ומפקדיו – הרבה יותר אמון ממה שהם נותנים בפוליטיקאים אזרחיים, אמצעי תקשורת, בתי משפט וכל מוסד אזרחי אחר. הרמטכ"ל אמר, ואין ספק שהרמטכ"ל יודע על מה הוא מדבר. כמה מאנשי הימין הנוהגים לכתוב לי כל שבוע כתבו השבוע "שמעת מה תכננו החברים שלך הפלסטינים? לפוצץ גן ילדים! עם אנשים כאלה אתה רוצה לעשות שלום?" 

בדיוק השבוע, חברי הכנסת של הימין הישראלי יצאו במתקפה גדולה כנגד "ההסתה שמשמעים ראשי הרשות הפלסטינית"... 

ובינתיים, מה קורה בשיחות השלום הישראליות-פלסטיניות? בינתיים כנראה שלא קורה הרבה. העיתונאי הותיק שלום ירושלמי הסיר השבוע הרבה מן האיפול מעל השיחות, בשתי כתבות נרחבות שזכו לכותרות ראשיות ב"מעריב". 

"המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים עומד בפני פיצוץ בגלל שאלת הגבולות. ישראל דורשת להציב את צה"ל בגבול עם ירדן באופן קבוע, לא מוכנה לשום חלופה, ומתנגדת גם להצבת כוחות בינלאומיים בשטח. אחת 'ההצעות היצירתיות' שהביאו הנושאים ונותנים הישראלים היתה שהפלסטינים יחכירו את בקעת הירדן לישראל בהסכם החכרה לטווח ארוך. הפלסטינים דחו הצעות אלה על הסף ודרשו כי כוחותיהם בלבד הם אלה שיוצבו בבקעה, על קו הגבול, כפי שכל מדינה שומרת על גבולותיה העצמאיים. הישראלים סירבו בתוקף. 

" 'אנחנו מוכנים לתת לכם מדינה מפורזת', אמרו הישראלים בדיון האחרון. 'מה זו מדינה מפורזת?', התעניינו הפלסטינים. 'מדינה מפורזת היא כזו שבה אנחנו שולטים על המרחב האווירי, התנועה הימית ועל מעברי הגבול', ענו הישראלים. 'מדינה עם מגבלות כאלה אינה מדינה. זו אפילו לא אוטונומיה', ענו הפלסטינים ואיימו לנטוש את אולם הדיונים. 'אנחנו תובעים שליטה על הגבולות שלנו, שדה תעופה משלנו ונמל מים עמוק משלנו, בלי פיקוח שלכם. אנחנו מעדיפים את המצב הקיים מאשר לקבל מדינה מפורזת בתוך כלוב סגור'". 


במוצאי שבת האחרונה התכנסו כשלושים וחמישה אלף אנשים בכיכר רבין בתל אביב, לציין את יום השנה השמונה עשר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רובם היו צעירים ובני נוער, חלק גדול מהם טרם נולדו  כאשר נרצח רבין. את הנאום המרכזי נשא נכדו של רבין, יונתן בן ארצי:   

"ראש הממשלה נתניהו! סבא שלי נרצח על השלום ואתה חייב לנו, לכולנו, את השלום. אדוני, יש לך הזדמנות ייחודית להביא לנו את השלום. לראשונה מזה שנים עומדת בפתחך הזדמנות מיוחדת במינה לנצל מצב מיוחד בעולם, לעשות שלום, ולהביא בו זמנית לפתרון בעיית איראן והפלסטינים, והכל במסגרת אחת, בתמיכה ועידוד של העולם כולו. זה לא יהיה קל ובטח גם לא תמיד פופולארי, אבל ההיסטוריה תוכיח כי מנהיגים נבחנים בשעות לא פופולאריות. נדמה לי כי זהו הזמן שלך. אני קורא לך מכאן לעשות שימוש בהזדמנות הזו, לסגור מעגל, ולהביא לנו שלום". 

"המילה 'שלום' הדליקה את הצעירים בכיכר עם סדרה ארוכה של מחיאות כפיים" דיווח אייל לוי באתר אן.אר.ג'י. כך גם דיווחו הפעילים מגוש שלום שהיו שם בקהל, כמו כל שנה, לחלק לצעירים את המדבקות עם שני הדגלים זה בצד זה, דגל ישראל ודגל פלסטין. 


כמה ימים אחר כך התקיימה בירושלים האזכרה הממלכתית. שם, אמרו ילדיו של רבין, דליה ויובל, דברים דומים בנוכחתו של נתניהו עצמו, וכמוהם גם הנשיא שמעון פרס שהיה יריבו ושותפו של רבין. לאחר מעט מס שפתיים של דברי הערכה ליצחק רבין האיש וגינוי כללי למעשי רצח פוליטי, התפנה ראש הממשלה לענות לכולם, תשובה ברורה ובוטה.  "שלום עושים עם אויבים, אך שלום עושים עם אויבים שרוצים בשלום. לא ניתן דריסת רגל לאויבים בשטחים שחיוניים למדינת ישראל". ובמלים אחרות – הפלסטינים נשארו אויבינו, איננו מאמינים ברצונם בשלום, ואת בקעת הירדן לא ניתן להם. 
אז מה יהיה? לפי כמה פרשנים יודעי דבר, איפה שהוא בתחילת השנה הבאה יביאו האמריקאים הצעות גישור משלהם. ואם בכל זאת המשא ומתן יסתיים בכישלון, נשאלת השאלה: על מי תוטל האשמה? "אנו עלולים להגיע למצב קשה" קונן אמנון לורד, הפרשן המקורב לנתניהו. "הפלסטינים עלולים להחזיר אותנו לשדה הקרב הדיפלומטי הקשה באו"ם, והפעם לא תיפרש עלינו מטרית ההגנה האמריקאית". 

כל זה יקרה אי שם בשנה הבאה. בינתיים, אתמול בבוקר ניסה פלסטיני רכוב על דחפור לפרוץ למחנה צבאי ישראלי בשטח הגדה המערבית שמצפון לירושלים, ונורה למוות בידי החיילים. הוא מצטרף לשורה מתארכת והולכת של פלסטינים אשר חברים בשום ארגון ואינם קשורים זה עם זה. לכולם נמאס לחיות תחת כיבוש, ואין להם ציפיות מן המשא ומתן הזה. הכתובת היא בהחלט על הקיר. 



יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

על ילדה ועל ילד ועל 120 שנה של היסטוריה

על ילדה ועל ילד ועל 120 שנה של היסטוריה

פסגות היא התנחלות ישראלית שהוקמה בשנת  1981 על פסגת הר החולש על הערים הפלסטיניות התאומות רמאללה ואל-בירה. המתנחלים באו וקבעו עובדות בשטח והציבו קרוואנים בראש ההר. בעלי הקרקע הפלסטינים פנו לבית המשפט העליון בירושלים, אך עתירתם נדחתה. מאז גדלה ההתנחלות והתפתחה, וחיות בה כיום כשלוש מאות משפחות. כולן משפחות דתיות לאומיות המאמינות כי ארץ ישראל כולה הובטחה לעם היהודי וכי זכותם וחובתם של היהודים להתנחל בכל מקום בה. 

פעמים רבות היתה התנחלות פסגות במוקד של עימותים אלימים, בזמן האינתיפאדה הראשונה והשניה, וגם בין האינתיפאדות, גם לאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. תושבי רמאללה, בירת הרשות הפלסטינית, יכולים לראות מרחוק את פסגות שבראש ההר, מוקפת בגדרות גבוהות ושמורה על ידי חיילים.

בסוף השבוע האחרון חתך פלסטיני עוטה מסיכה את הגדר וחדר אל תחומי פסגות. הוא נתקל בילדה בת תשע בשם נועם גליק, ששיחקה בחצר, ופצע אותה. הילדה צעקה והפלסטיני נמלט. אבי הילדה ישראל גליק, שהוא בין מייסדי ההתנחלות, אמר לאמצעי התקשורת שהגיעו מיד: "הבת שלי גיבורה! היא הצילה את כולנו". הילדה נלקחה לבית חולים והתברר למרבה המזל כי פציעתה קלה. 

על המקרה הזה יודע כל אחד בישראל, גם מי שרק מעיף מבט חטוף בחדשות. זאת היתה הכותרת הראשית בכל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" הוקדשו כל שלושת העמודים הראשונים לילדה נועם גליק ולפציעתה ולגבורתה ולזעמם של הוריה ושל יתר תושבי התנחלות פסגות ושל  המתנחלים בכלל ושל הפוליטיקאים מן הימין שמיהרו לדרוש מסקנות מרחיקות לכת נגד הפלסטינים וגם של ראש הממשלה נתניהו. גם אמצעי התקשורת העולמיים, במיוחד האמריקאים, גילו ענין בידיעה הזאת. 

בדיוק באותו סוף שבוע התרחש אירוע נוסף שגם במרכזו ילד, בכניסה למחנה הפליטים אל-פוואר שמדרום לחברון. 

מחנה אל-פוואר הוקם בשנת 1949, כדי להעניק מחסה לפליטים פלסטינים מבית ג'יברין ובאר שבע. היום גרים שם בצפיפות כשבעת אלפים תושבים, הפליטים המקוריים ןצאצאיהם. כמו מחנות פליטים אחרים, אל-פוואר היה תמיד מוקד של תסיסה ושל לאומיות פלסטינית מיליטנטית. לעיתים קרובות מתעמתים צעירי המחנה עם חיילים ישראלים העוברים בכביש הראשי שליד המחנה או חודרים לתוכו. כך גם בחודשים האחרונים. בהחלט מורגשת שם ההתחממות הכללית של המצב בשטחים הכבושים. אותה הסלמה לגביה חוזרים ומצהירים  המומחים בישראל כי "(עדיין) לא מדובר באינתיפאדה שלישית". 

גם בסוף השבוע הזה התפתח עימות בין חיילים לבין צעירים זורקי אבנים, בשערי מחנה אל פוואר. החיילים חסמו את השער ופתחו בירי של גז מדמיע, וגם של מה שנקרא כדורי גומי. בעצם, אלה הם כדורי מתכת מצופים בשכבת גומי, ובהחלט יכולים להיות קטלניים כאשר משתמשים בהם לטווח קרוב.   

במקרה הזה, הטווח אפילו לא היה ממש קרוב. כארבעים מטר הפרידו בין החיילים לבין בני הזוג סראחנה, שחזרו מביקור משפחתי אל ביתם באל-פוואר. מוסאב סראחנה, בן שש, אחז בידה של אמו כאשר פגע כדור הגומי ישר בעינו. הוא נלקח מיד לבית החולים, אבל את העין כבר אי אפשר היה להציל. "קשה לי להאמין. יצאתי מהבית עם ילד בריא ושלם ואני חוזר עם בני הקטן שיצטרך לחיות עם עין אחת בלבד עד יומו האחרון" אמר האב לסוכנות הידיעות הפלסטינית מען. אמצעי התקשורת הפלסטינים, והם בלבד, דיווחו על המקרה הזה. 

יומיים אחרי סוף השבוע שבו נפצעו והילדה הישראלית והילד הפלסטיני, נשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נאום באוניברסיטת בר אילן. הוא כבר פעם דיבר באותו מקום, לפני ארבע וחצי שנים. נאום בר אילן של 2009 היה הפעם הראשונה בה הוציא נתניהו מפיו את צמד המלים "מדינה פלסטינית" – אך מבלי לציין היכן בדיוק תקום המדינה הזאת ומה יהיו גבולותיה. גם בנאום בר אילן השני שנישא השבוע נתניהו לא הסיר את הערפל. לעומת זאת, הוא כן העמיד שורה ארוכה ונכבדה של תנאים מוקדמים שבהם יצטרכו הפלסטינים לעמוד לפני שתעלה האפשרות של הקמת מדינתם העצמאית. עליהם לוותר על זכות השיבה, ולהסכים שלמדינת ישראל יהיו סידורי ביטחון עמוקים ורחבים בשטח מדינתם, וכמובן "להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית".

נתניהו הביא נימוקים מן ההיסטוריה, כפי שהוא תופס אותה: "הסכסוך עם הפלסטינים החל בשנת 1921 כאשר התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו. זה לא היה בגלל כיבוש או שטחים אלא מפני שהם התנגדו לעלית יהודים לארץ". 

הפלסטינים בשנת 1921 התנגדו לעלית יהודים לארץ ותקפו את בית העולים. כיצד יתרגם נתניהו, שהאנגלית שגורה היטב בפיו, את המשפט הזה?  קשה מאד לתרגם את המונחים "עליה" ו"עולים" לאנגלית, או לכל שפה אחרת. 

המונח "עליה" פירושו שיהודי אשר מעביר את מגוריו מכל מקום אחר אל הארץ הזאת עלה כלפי מעלה, עשה מעשה טוב וחשוב הראוי לשבח. את המעשה הטוב הזה יכולים רק יהודים לבצע.  כך למשל, יהודים אשר הגיעו לכאן ממצרים הינם "עולים", כלומר: מי ששבו מן הגלות אל ארץ אבותיהם. לעומת זאת מוסלמים או נוצרים שעשו אותו מסלול ממצרים לכאן אינם נחשבים כ"עולים". באידאולוגיה הזאת הם נחשבים כ"פולשים ואורחים לא רצויים" בארץ אבותיהם של היהודים. 

את המונחים "עליה" ו"עולים" והאידאולוגיה העומדת מאחוריהם הפלסטינים סרבו ומוסיפים לסרב לקבל, משנת 1921 ועד כיום. גם בשנת 2013 הפלסטינים לא יסכימו לקבל כי המפעל הציוני היה מוצדק כולו, ולהכריז כי בצדק ובזכות באו היהודים לרשת את הארץ שבה גרו אבותיהם התנ"כיים – גם אם הפלסטינים כן מקבלים את העובדה הקיימת הנקראת מדינת ישראל ומוכנים לעשות עימה שלום בגבולותיה כפי שהיו עד יוני 1967. 

אנשי הימין, אשר קצת חששו מפני הנאום הזה, נאנחו אנחת רווחה לאחר ששמעו את נתניהו ומיהרו לברך את ראש הממשלה על "נאום ציוני חזק וטוב". רק יוסי ביילין, איש הסכמי אוסלו, בא לקלקל את שמחתם ולחדור עמוק יותר אל נבכי ההיסטוריה הציונית. 

בשנת 1891, בדיוק שלושים שנה לפני אותה התנפלות על בית העולים, הגיע לארץ אשר גינצבורג, הידוע בכינויו "אחד העם" - ממייסדי והוגי הדעות החשובים של התנועה הציונית. הוא ביקר במושבות הציוניות הראשונות ודי הוטרד ממה שראה. בשובו לרוסיה כתב מאמר שנקרא "אמת מארץ ישראל". את המאמר הזה בדרך כלל לא כוללים בתכנית הלימוד של בתי הספר בישראל, אשר מעדיפים ללמד ממנו מאמרים פחות שנויים במחלוקת. אבל יוסי ביילין דאג השבוע לפרסם ממנו קטעים נבחרים וניכרים:       

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו(...) 

"הן זאת בודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. הן אמנם צדקו אחינו באמרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט. אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו."


מאה ועשרים ושתיים שנה לאחר שכתב אחד העם את הדברים האלה יצא ליאור דיין לרמאללה. ליאור דיין, סופר ועיתונאי ישראלי,  נכדו של המצביא והפוליטיקאי משה דיין ובנו של השחקן והבמאי אסי דיין, הכין כתבה טלויזיונית נרחבת על מה שראה בקרב הפלסטינים – בעיר הנמצאת חצי שעה שעת נסיעה ממרכז ירושלים ואשר מרבית הישראלים לא ביקרו בה מעולם.   

בנוסף למראות ששודרו בטלוזיה כתב ליאור דיין על רשמיו גם במלים: "ברמאללה הרגשתי זעם  ברחובות. בכל מקום אתה מקבל את התחושה שאתה נמצא על סף התלקחות. ההרגשה שלי כשהייתי שם הייתה שזה רק עניין של זמן עד שתפרוץ האינתיפאדה הבאה ביום שחזרתי מרמאללה כבר החלו הפגנות סוערות בעקבות שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים בכלא עופר.

"לכן יש בעיניי חשיבות עליונה לחתירה להסכם עם הפלסטינים והתקדמות לכיוון פתרון שתי המדינות. זה מה שהבנתי שם ברמאללה, שאנחנו חיים על זמן שאול, שאנחנו שתי דקות לפני הפיצוץ הבא. ראיתי את זה במבטים של האנשים, בכתובות הגרפיטי על הקירות הלא מסוידים, בעיניהם של ערפאת ואבו מאזן שניבטו אליי מבעד לתמונות ממוסגרות בזהב בכל מקום שנכנסתי אליו, בייאוש של נהג המונית שסיפר לי ששני בניו לא מוצאים עבודה. 

"חשוב להודות שיש לזעם הזה סיבה טובה. לעבור במחסום קלנדיה זו חוויה מהנה בערך כמו לעבור במטחנת בשר, מיום ליום הנוף של רמאללה מתמלא בעוד מבנים חדשים בחסות מפעל ההתנחלויות הישראלי, ובדרך לרמאללה אתה חולף על פני מחנות פליטים שמסדרים לך מראות שהעין האנושית איננה יכולה לסבול."  


הדמיון לאזהרה שהשמיע אחד העם, ואשר בני דורו לא שמעו לה, אולי אינו מקרי לגמרי. 

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

על עמימות וצביעות

על עמימות וצביעות 

בעיצומו של הויכוח על התכנית הגרעינית האיראנית ו"הצנטריפוגות המעשירות אורניום המסתובבות במתקנים תת קרקעיים מוגנים בשכבות עבות של בטון" - לפתע פתאום,  חדשות גרעיניות מעברה של מדינת ישראל. בבת אחת בארצות הברית ובישראל פורסמה העדות המוקלטת שמסר ארנן עזריהו, שהיה יועץ מיניסטריאלי בכיר ושותף להרבה מאד סודות. הוא סיפר על מה שהתרחש ביום ה-7 לאוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים – כאשר שר הביטחון הנערץ משה דיין איבד את עשתונותיו לנוכח הצלחותיהם הראשוניות של צבאות מצרים וסוריה וביקש מראש הממשלה גולדה מאיר לאשר "הדגמה" של הנשק הגרעיני הישראלי, וגם הביא איתו לישיבת הקבינט המצומצם את ראש  הועדה לאנרגיה אטומית כדי שיפתח מיד בהכנות לביצוע ההדגמה הגרעינית הזאת.

ומה היה קורה אילו קיבל דיין את האישור לפוצץ בהפגנתיות ראש נפץ גרעיני – ככל הנראה באויר מעל שטח לא מיושב במצרים או בסוריה או בשתיהן גם יחד? הסובייטים כבר הציבו אז במצרים (שעדיין היתה אז בת בריתם) טילים משלהם חמושים בנשק גרעיני. ארצות הברית הכריזה אז כוננות גבוהה יותר מאשר בכל רגע אחר מלבד משבר הטילים בקובה ב-1962. משה דיין בהחלט שיחק באש. למרבה המזל ראש הממשלה גולדה מאיר ויועצה השר ללא תיק ישראל גלילי, יחד עם השר יגאל אלון שהיה יריבו הגדול של דיין, הוציאו מיד מידיו של דיין את הגפרורים. אין ספק שעל כך מגיעה מלה טובה היסטורית למי שזכורים בעיקר על טיפוח מדיניות של יוהרה לאומנית לאחר 1967 והנחת היסוד למפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים. 

בסופו של דבר, מדינת ישראל ניהלה בהצלחה את המלחמה באמצעים קונבנציונליים, והיא הסתיימה ללא ניצחון חד משמעי לאחד הצדדים –  ומלחמות כאלה הן לעיתים קרובות הבסיס הטוב ביותר להגיע אחר כך לשלום. אבל הנשק הגרעיני הישראלי נותר במקומו, כחרב מונפת מעל המזרח התיכון, גם אם לא נשלפה מהנדן. 

לא היה זה הגילוי הראשון על תולדות הנשק הגרעיני הישראלי, מה שפרופ' אבנר כהן כינה "הסוד הכי פחות שמור של מדינת ישראל". כבר לא מעט התפרסם בדרך זו או אחרת. ידוע כי במסגרת הברית הצבאית שנכרתה בין ישראל לבין צרפת ובריטניה במתקפה נגד מצרים ב-1956 השיג שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון, סיוע צרפתי בהקמת הכור הגרעיני בדימונה.  ידוע כי  ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון נקלע לעימות ממושך עם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי,  אשר דרש בתוקף לקיים פיקוח על הנעשה במה שכינתה אז מדינת ישראל "מפעל הטקסטיל בדימונה". ידוע על אמצעי הרמיה המתוכחמים שהופעלו, כולל בנית קומה שלמה מזויפת בכור בדימונה, במיוחד בכדי להציגה בפני הפקחים האמריקאים שהורשו בסופו של דבר להגיע לשם. (הדמיון לאמצעי הרמיה שנקטו ארבעים שנה אחר כך האיראנים כדי להסתיר תכנית גרעינית משלהם אולי אינו מקרי בלבד). ולמרות כל האמצעים המתוחכמים, נותר הנשיא קנדי חשדן כלפי הכור הישראלי בדימונה ממש עד לרגע בו השיגו כדור המתנקש בדאלאס שבטכסס. 


ואולם, בסופו של דבר נמצא הפתרון והמוצא מן הסבך. ראש הממשלה לוי אשכול שהחליף את בן גוריון הגיע להסכם עם הנשיא לינדון ג'ונסון שהחליף את קנדי, הסכם אשר יצר את "העמימות הגרעינית" אשר שרירה וקיימת עד היום. מדינת ישראל מעולם לא הודיעה רשמית על החזקתה בנשק גרעיני ולא קיימה שום ניסוי בנשק זה. (לפחות לא ניסוי שאפשר ליחס אותו אליה – השאלה מי הוא זה שפיצץ פעם מתקן גרעיני מעל מימי האוקינוס ההודי במרחק אלפי קילומטרים מחופי ישראל נותרה פתוחה וללא מענה.) 

כל עוד לא הודיעה מדינת ישראל על החזקתה בנשק גרעיני, אין סיבה להפעיל כלפיה את הסעיף בחוק האמריקאי אשר מחייב הפסקת כל סיוע למדינה שפיתחה נשק גרעיני. לכן כנראה ממשיכה ממשלת ישראל למנוע מן "המתריע הגרעיני" מרדכי וענונו לצאת מגבולות מדינת ישראל, גם שנים רבות לאחר שסיים לרצות את שמונה עשרה שנות המאסר שנגזרו עליו. אם יגיע וענונו לגבעת הקפיטול בוושינגטון ומסור לסנטורים וחברי בית הנבחרים הצהרה בשבועה כי היה נוכח ביצור נשק גרעיני בדימונה, האם יביא הדבר להפסקת כל סיוע אמריקאי לישראל? לא סביר, אבל זה יצור כאב ראש לא קטן לקובעי המדיניות בארצות הברית ובישראל, ויאלץ אותם לחפש  נוסחא יצירתית, כמו שנדרשו להסביר מדוע תפיסת השלטון על ידי צבא מצרים אינה בדיוק  הפיכה צבאית. הרבה יותר קל ופשוט להאריך מחדש בכל חודש אפריל את צו שר הפנים אשר אוסר על מרדכי וענונו לצאת מגבולות מדינת ישראל ואף להתקרב אל שעריה של שגרירות זרה כלשהי. 

פרופ' אבנר כהן, ישראלי השוכן בארצות הברית וחוקר משם את תכנית הגרעין הישראלית, הוא מתריע גרעיני מסוג אחר לגמרי  מאשר וענונו. לא לו ללכת בדרכו של וענונו, לצאת בהתנגשות ישירה עם המערכת הצבאית והפוליטית כולה, לחשוף בבת אחת את כל הידוע לו ולשלם את מלוא המחיר הכבד. אבנר כהן מלקט מסמכים כתובים ומראיין אנשים שהיו בצמתי הכרעות במדינת ישראל והסכימו בזקנתם לחשוף מעט ממה ששמעו וראו. הוא כותב מאמרים וספרים ומשחק כבר שנים רבות משחקי חתול ועכבר עם הרשויות השלטוניות והצנזורה הצבאית. אף אחד לא ישקול ברצינות לשלוח את סוכני המוסד לחטוף אותו ממכון המחקר על שם וודרו וילסון בוושינגטון ולהביאו למשפט ריגול בישראל. הוא ושותפו, העיתונאי רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות",  כרסמו לא מעט בעמימות הגרעינית של מדינת ישראל. כמוהם עשו עוד רבים אחרים. למעשה, לא נותר עוד הרבה מה לחשוף. 

מעל דפי "מקור ראשון" הצביע השבוע אמנון לורד על מה שנראה לו כסכנה חמורה חדשה ההולכת ומתפתחת: "אפשר כבר להבחין בקווי המתאר של האיסטרטגיה האיראנית המתוחכמת, שתהיה דומה לאיסטרטגיה של הפלסטינים.  נגד ישראל. כמו שהפלסטינים הצליחו לפעול לדה-לגיטימציה בינלאומית של ישראל באמצעות "הכיבוש" [מרכאות במקור], כך עלולה איראן לעשות בתחום הגרעין. (...) יש יסוד לחשוב שהאיראנים יתחילו לפעול לגיוס הקהילה הבינלאומית לפירוק ישראל מהאופציה הגרעינית שלה. זאת בהלט יכולה להיות המשימה שלהם לעשר השנים הבאות". 

 בינתיים, זוהי רק עננה קטנה בקצה האופק. בינתיים, מחויבת ארצות הברית רשמית ופומבית למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, בדרכים דיפלומטיות אם רק אפשר, ובו בזמן היא מקפידה לא להסתכל ולא לבדוק מה מסתתר מאחורי העמימות הגרעינית של מדינת ישראל. בינתיים יכולה מדינת ישראל לדרוש החרפה נוספת של הסנקציות הכלכליות שכבר הביאו את כלכלת איראן  אל סף התמוטטות ובאותו השבוע עצמו גם לתבוע במפגיע כי ממשלת הולנד תימנע מצעד מינימלי של סימון מוצרי ההתנחלויות, מה שעשוי להביא את הצרכנים באמסטרדם להחליט בעצמם אם לרכוש מוצרים כאלה. אפשר גם לדרוש שהאיראנים יקפיאו את העשרת האוראניום בעוד מתנהל משא ומתן על גורל תכנית הגרעין ולדחות  בתוקף את הדרישה שמדינת ישראל תקפיא הקמת התנחלויות בעוד היא מנהלת משא ומתן על גורל השטח בו מוקמות ההתנחלויות. 

ועם זאת, בסופו של דבר טענתה העיקרית של מדינת ישראל ליחס עדיף ולזכות הבלעדית להחזיק נשק גרעיני במזרח התיכון נשענת על היותה "הדמוקרטיה היחידה באזור", מי שאמורה להיות חברה מכובדת ואחראית במשפחת הדמוקרטיות המערביות. ככל שמשטר הכיבוש על מליוני פלסטינים נמשך ומעמיק, נשמע הטיעון הזה חלול יותר ויותר.    


יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

סוכות בשדרות ובחברון והרס שנדחה באופן זמני

סוכות בשדרות ובחברון והרס שנדחה באופן זמני 


אתמול בבוקר היה אירוע בלתי שגרתי בעיר שדרות שבגבול רצועת עזה. חמישה עשר פעילים של מס"ד, המחנה הסוציאל-דמוקרטי, וחגגו שם את חג הסוכות. הם הקימו במרכז העיר סוכת שלום שמטרתה המוצהרת "להביע תמיכה בשיחות השלום, שכן רק השלום יכול להביא קץ לשפיכות הדמים". והם גם באו להביע תמיכה בעובדי מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות, העומדים לאבד את מקום עבודתם. עובדים מהמפעל המאוים הגיעו למקום, בראשותה של המהנדסת הערביה רודינה מיסלח שהפכה למהיגת המאבק, ונשאו את השלט "מענקים למפעלים ולא למתנחלים". שר הכלכלה נפתלי בנט, המתגאה בתקציבי הענק שהשיג להתנחלויות וגם לישיבות, מסרב להעביר את המענק של שלושה מליון שקל הנדרש להצלת המפעל.   

ובכל זאת, פעילות ציבורית לתמיכה פומבית בשיחות השלום רחוקה מלהיות דבר קל ופשוט בחברה הישראלית כפי שהיא היום (וגם לא בחברה הפלסטינית של ימינו). רק אדם אופטימי מאד וממש בלתי נלאה ינסה זאת, אדם כמו הפעיל הותיק נפתלי רז, הרוח החיה בארגון מס"ד, החוזר תמיד על מלותיו של שיר השלום משנות השבעים של המאה שעברה - "אל תגידו 'יום יבוא' – הביאו את היום!". 

בינתיים, שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים לא זכו לסיקור תקשורתי רב, ומה שמדי פעם דלף מהן לא ממש עורר התלהבות. השיחות מתנהלות בשקט ובפרופיל נמוך בכוונת מכוון, ואת קדמת הבמה תופסים אירועים שאינם ממש ברוח של שלום. 

כבר כמה וכמה שבועות, מאז שהצליח מזכיר המדינה קרי לחדש את המשא ומתן, שומעים קולות של מרמור בצד הפלסטיני "איזה שיחות שלום אלה, כאשר בו בזמן הישראלים בונים ומרחיבים התנחלויות, והחיילים שלהם פושטים ונכנסים כל לילה לערים ולכפרים ולמחנות הפליטים ועוצרים אנשים ויורים ופוצעים וגם הורגים?" וגם השבוע נשמעו הקולות האלה מהצד הפלסטיני, אבל מהצד הישראלי נשמעו קולות המרמור המקבילים: "איזה שיחות שלום אלה כאשר הם הרגו לנו שני חיילים?". שני חיילים הרוגים, בתוך ארבעים ושמונה שעות. התקשורת הישראלית נטתה לצרף ולחבר את שני המקרים, אבל בעצם היו אלה אירועים שונים מאד אחד מהשני. 

סמל תומר חזן מת רחוק מאד ממקום שירותו ותפקידו הצבאי. כאשר עבד בזמן חופשה במסעדה בבת ים פיתה אותו חבר לעבודה פלסטיני לבוא לכפר בגדה המערבית ושם הרג אותו. מעשה שפל לפי כל קנה מידה, שנראה כאילו תוכנן בכוונה כדי להרוס כל יחסי אמון שעוד נותרו בין ישראלים ופלסטינים.  

סמ"ר גל (גבריאל) קובי נהרג במהלך מילוי תפקידו הצבאי בצבא הכיבוש. מפקדיו שיגרו אותו 
  לשמור על מובלעת המתנחלים בלב חברון, משימה קשה במיוחד בחג הסוכות. בחג הזה מגיעים כל שנה המוני לקראת חגיגת חג הסוכות בדרכם.  מדי שנה מתקיים בחג הזה ביקור המוני של תומכיה המתנחלים מכל רחבי הארץ, המגיעים לריקודים תוקפניים המיועדים להראות לפלסטינים שחברון שייכת ליהודים ורק להם. סמ"ר קובי התגייס לפני שנתיים במוטיבציה גבוהה לשורות שנתיים בצבא ההגנה לישראל. כמה ימים לפני שנהרג בירי של צלף בחברון הוא כתב בדף הפייסבוק שלו "שוב אני מוצא את עצמי בלב הלילה בכפרים של ערבים. מה יהיה הסוף?" 

"האם זהו גל חדש? האם זאת דרך הפעולה החדשה של הפלסטינים?" תהו הפרשנים באמצעי התקשורת. "אין שום אינדיקציה לתכנון או תיאום,זה צירוף מקרים טראגי" הצהיר הרמטכ"ל גנץ.  האם הצליח להרגיע את כל ההורים לחיילים? ומצידו, ראש הממשלה נתניהו הבטיח להחיש את העברתו של בית נוסף לידי המתנחלים בחברון, ובאופן כללי הודיע כי "ידנו האחת נלחמת בטרור והשניה מחזקת את ההתיישבות בארץ". במשא ומתן עם הפלסטינים עוסקות כנראה רגליו של ראש הממשלה. 

האם יש קשר בין העובדה שפלסטינים מדי פעם הורגים חיילים ישראלים לבין העובדה שכוחות הצבא הישראלים מדי פעם הורסים ומחריבים כפרים פלסטינים? קרוב לודאי כי הישראלי הממוצע אליו תופנה שאלה כזאת ידחה על הסף וגם בזעם כל קשר כזה. ואכן, לפחות באופן ישיר אין שום סיבה להניח שיש קשר בין הריגת שני חיילים בתוך 48 שעות בתחילת השבוע הזה לבין החרבת הכפר ח'אלת מכחול בתחילת השבוע שעבר. חוץ מן העובדה שהכל קשור עם אותו כיבוש.

מעט מאד אנשים שמעו על הכפר הזה עד לשבוע שעבר, אפילו רק מעט מבין הפעילים; היה גם ויכוח איך בכלל צריך לאיית את שמו. מקום קטן, ביתם של כמאה ועשרים מבוגרים וילדים החיים בדלות ממרעה. כמו כפרים אחרים בבקעת הירדן, שלטונות הכיבוש רואים בח'אלת מכחול שצריך להיפטר ממנו – דווקא ובמיוחד כאשר מתנהל משא ומתן בו דורשת ישראלית להמשיך להחזיק לאורך זמן בבקעת הירדן. לפני שבועיים בית המשפט העליון, בפסיקה לא נאורה שלא זכתה לתשומת לב רבה, אישר את הריסת הכפר – ותוך מספר ימים הגיעו החיילים והדחפורים ומחקו אותו מעל פני האדמה. 

היה זה גדעון לוי המתמחה בהטלת אור על נקודות חשוכות ואפלות שהגיע למקום ופגש את התושבים שנותרו בחוסר כל תחת כיפת השמיים. לוי כתב דיווח נרחב בגליון חג הסוכות של "הארץ". ואנשי הצלב האדום הגיעו לחלק לתושבים אוהלים – אך הצבא חזר לאחר יומיים והחרים גם את האוהלים – וזה לא נחשב כחדשות בולטות במיוחד. 

ואז קרתה התקרית שהגיעה לכותרות – דיפלומטים מהאיחוד האירופי ומצרפת, בריטניה, אירלנד, ספרד ואוסטרליה גילו מעורבות ישירה מעל ומעבר למה שהיה נהוג במקרים דומים בעבר. הם יצאו אל ח'אלת מכחול עם משלוח חדש של אוהלים וציוד, ונתקלו בכוחות צבא שקיבלו אותם במטחים של רימוני הלם, כפי שנהוג כבר שנים לנהוג בזרים טרדנים מארגוני זכויות אדם. האוהלים והציוד הוחרמו בידי החיילים, והתמונה שזכתה לפרסום עולמי על ידי סוכנות רויטרס הראתה את מריון קסטיין, נספחית התרבות בקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים, מוטלת על הארץ כשחייל מכוון אליה את רובהו. 

קרוב לודאי שהחיילים לא ידעו שמדובר בנציגה רשמית של ממשלת צרפת וכי הם מפרים את אמנת וינה המחייבת מדינות לכבד את החסינות הדיפלומטית של הנציגים הזרים בתחומה. ממשלת צרפת הגישה מחאה, וכך גם האיחוד האירופי. נציגי ממשלת ישראל לא הראו נכונות  להתנצל, אלא איימו לגרש את קסטיין: "תפקידם של דיפלומטים לבנות גשרים ולא לעשות פרובוקציות". ואולם, הקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים אינה מואמנת למדינת ישראל, ומשמשת למעשה כשגרירות הצרפתית דה-פקטו למדינת פלסטין העתידית. אפשר להגיד שאת התפקיד לבנות גשרים עם הפלסטינים מילאה הגברת קסטיין בהצלחה לא מעטה. 

הבוקר הזה היתה צריכה לצאת הפגנת סולידריות גדולה של פעילי שלום ישראלים אל ח'אלת מכחול, שיירת אוטובוסים באותו הנתיב בו נחסמו הדיפלומטים. אילנה המרמן פרסמה אתמול ב"הארץ" מאמר בנושא בכותרת "יש חוקים שחייבים להפר". אבל אתמול אחר הצהרים נמסר כי עורך הדין תאופיק ג'בארין הצליח להביא את אותו בית המשפט העליון להוציא הפעם צו ביניים האוסר על הצבא לעת עתה להרוס את בתי הכפר או לגרש את תושביו. החרב הוסרה מן הצוואר – לפחות עד להמשך הדיון המשפטי בנושא.




יום שבת, 14 בספטמבר 2013

מה זוכרים ומה לא זוכרים ביום כיפור

מה זוכרים ומה לא זוכרים ביום כיפור 

אחר הצהרים, יום שישי, 13 לספטמבר 2013. ערב יום הכיפורים. ברחובות משתתקים קולות המכוניות האחרונות ובעוד כמה שעות נשמע את צהלות הילדים הדוהרים באופניים במרכז הכביש. זהו יום הכיפורים הישראלי החילוני שאין לו קשר עם שום מסורת יהודית ואין דומה לו בשום קהילה יהודית מחוץ למדינה הזאת, ואשר נוצר במקרה מתוך פשרה מוזרה.  הישראלים החילונים והמסורתיים היו נכונים להסכים לתביעת הדתיים "לוותר לפחות ליום אחד על  המכוניות". וכך בלי תכנון מראש הגיעה מדינת ישראל אל מה שפעילי איכות הסביבה באירופה ואמריקה חולמים עליו. יום בלי מכוניות בו מולכים האופניים ללא מצרים גם על הכבישים הבינעירוניים המהירים. האופניים, וגם הסקטים והגלגיליות, וגם עגלות התינוקות שדוחפות אמהות וסבתות וזוגות צעירים, וגם הנשים הזקנות המטיילות בשלווה עם כלביהן באמצע הכביש. גם מכוניות נוסעות שם, אבל אך ורק מכוניות צעצוע קטנטנות המונעות בכח רגליהם המסתובבות של הזאטוטים. הרבנים ממש לא אהבו את כל זה, והצהירו חזור והצהר שגם נסיעה באופניים היא חילול היום הקדוש, וגם הסקטים. אבל זה היה מאוחר מדי, והישראלים אטמו אוזניהם מלשמוע.

וכל היום הזה היה יכול להראות אחרת לגמרי. היינו יכולים להתעורר הבוקר לגל פתוח ברדיו של דיווחים אינטיסיביים על טילי טומהוק אמריקאים הנוחתים על מטרות בסוריה, ודיון בלתי פוסק בין מומחים באולפן בשאלה האם יגיב אסאד בירי טילים על ישראל. ברגע הזה ממש היינו יכולים להיות עם אוזן כרויה לקול האזעקה העלול להישמע בכל שניה, והאמהות היו מזהירות את ילדיהן שלא יעזו לצאת מן הבית, והאופניים הקטנים היו נשארים מבויישים בפינה. במצב הזה בודאי היינו נמצאים אילו עדיין ישב ג'ורג' וו. בוש בבית הלבן. 

אבל הנשיא אובמה לא רצה באמת לתקוף, ובכוונת מכוון השאיר זמן ופתח לפתרון דיפלומטי. ובעוד הביקור הנשיאותי ברוסיה נראה כעימות חזיתי בסגנון המלחמה הקרה, בעצם נשארה לולדימיר פוטין האפשרות להציע מוצא של כבוד ולמנוע את התקיפה שאף אחד באמריקה לא רצה בה. את אנחת הרווחה אפשר היה לשמוע מן הבית הלבן ומן הקונגרס ומהציבור האמריקאי ולמעשה מרוב ארצות העולם. כמעט רק אצלנו בישראל השמיעו הממשלה וחלק גדול מהפרשנים קולות אכזבה וביקורת על הנשיא אובמה שלא מילא כיאות את תפקידו כשוטר של העולם.  

"אם אין אני לי – מי לי?" ציטט ראש הממשלה נתניהו את הילל הזקן (ויש אומרים שבכך סילף את כוונתו של אחד מגדולי אנשי הרוח בתולדות העם היהודי). אז האם חושש נתניהו כי מי מי שלא הפציץ בדמשק כעונש על שימוש בגז כנראה גם אינו עומד לשלוח מטוסים אמריקאים להרוס את פרויקט הגרעין האיראני? האם מתכוון נתניהו ליטול את המשימה על עצמו ועל חיל האויר הישראלי? בינתיים, בטווח הקרוב מתכונן ראש הממשלה לדו-קרב מילולי בעצרת האו"ם עם נשיא איראן החדש, כאשר רוחאני יעשה מאמץ גדול להציג פנים מתונות ופשרניות כלפי כל העולם. נתניהו ינסה לשכנע שהכל רמאות, אבל זה יהיה הרבה יותר קשה. איפה אחמידנג'אד כאשר צריכים אותו? 

בינתיים, סוריה ירדה מהכותרות ואיראן טרם עלתה אליהן, וכלי התקשורת מתמקדים במלחמה הטראומטית ההיא מ-1973 שעכשיו מלאו לה ארבעים שנה בדיוק. סיפורי קרב ישנים עולים ומתפרסמים שוב, וגם כמה גילויים חדשים. למשל על שר הביטחון משה דיין שביום השני למלחמה נמלא פאניקה וחש שהכל אבוד ושקל להשתמש באמצעים בלתי קובנציונליים (איזה אמצעים בדיוק? ביומני בר לב שעכשיו ראו אור לראשונה אין פירוט).  וביום האחרון למלחמה, לאחר שכבר הוכרזה הפסקת אש, שלח דיין חיילים לכבוש את העיר סואץ בלי תכנון והכנה מוקדמת "כדי להשיג הישג יוקרתי". הישג יוקרתי לא הושג ושמונים חיילים לא חזרו חיים מן המארב שלתוכו דהרו. משה דיין אשר זכה לתהילה והערצה ללא תקדים בשישה ימים של מלחמה ב-1967 איבד הכל בשלושה שבועות של 1973. גם אחריו היו גנרלים ישראלים שעברו בהצלחה לפוליטיקה, אבל תודה לאל איש מהם כבר לא זכה לכל כך הרבה תמיכה נלהבת ועיוורת כמו שניתנה לדיין בין 1967 ל-1973. 

הרבה הרבה מאמרים ופרסומים ופרשנויות על יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. ומעט מאד מאמרים על יום השנה האחר אשר חל היום הזה בדיוק, יום השנה העשרים לחתימת הסכמי אוסלו. יום השנה העשרים לרגע בו התיצבו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויושב ראש ארגון השחרור הפלסטיני יאסר ערפאת ולחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן ואני ישבתי כאן בחדר הזה ליד השולחן הזה וכתבתי מאמר שכותרתו היתה "התקוה נולדה מחדש".  התקוה אכן נולדה אז מחדש, והיתה אווירה של איפוריה והתלהבות בקרב ישראלים ופלסטינים כאחד.  השלום נראה בהישג יד ומתנגדיו נדחקו לשוליים. אווירה שנמחקה ונעלמה ונקברה תחת גל אדיר של אכזבות ותסכולים והאשמות והאשמות שכנגד. והרבה הרבה שפיכות דמים – שלושה כדורי אקדח שנורו בכיכר בלב תל אביב בליל ה-4 בנובמבר 1995, ואוטובוסים מתפוצצים בערי ישראל, ומטר של פצצות נופל מן השמיים על עזה, והרבה מאד מקרי הרג קטנים יותר שרק משפחות ההרוגים הישראלים והפלסטינים עוד זוכרים אותם. ובשני הצדדים אומרים אותו דבר "שלום? זה בלתי אפשרי, הם לא רוצים שלום". הם - הפלסטינים, אומרים הישראלים. הם – הישראלים, אומרים הפלסטינים.

במקרה, בדיוק בשבוע הזה של יום השנה העשרים לאוסלו שרק מעטים טרחו להזכיר אותו, היו לי שתי שיחות מאד דומות עם שני אנשים שמעולם לא פגשו זה את זו, אם כי אני מכיר היטב את שניהם. 

"מהמשא ומתן הזה שהאמריקאים התחילו לא יצא כלום" אמר לי ג', בעל חנות קטנה למכשירי חשמל במרכז חולון. "ואם ניצא מהשטחים, מה יהיה? הם יתחילו לירות טילים, כמו אחרי שיצאנו מעזה. טילים על תל אביב, על חיפה, בכל מקום. למה לתת להם סיכוי לעשות את זה? שלום? איזה שלום? הם לא יקיימו שום הסכם, כבר ראינו אותם".  ואילו נ', תושבת רמאללה שבעלה היה מעורב באינתיפאדה הראשונה וגם היא השתתפה בהרבה הפגנות נגד הכיבוש, אמרה לי: "מה אם יהיה הסכם? זה רק יעשה את המצב שלנו יותר גרוע, תאמין לי. הם לא יתנו לנו מדינה עם רצף טריטוריאלי. בחיים לא! מה שיכול לקרות זה שיציירו לנו גבולות נוראים שחונקים אותנו. יהיו עוד יותר מחסומים, עוד יותר לחץ, יטילו עלינו מצור כמו בעזה. אני לא רוצה שהילדות שלי יגדלו באותה זוועה כמו הילדים בעזה! להסכם כזה אני אמורה לקוות?" 

השבוע הצהיר מזכיר המדינה ג'ון קרי, בפגישתו עם שרי החוץ הערבים בפאריז, כי מטרת המשא ומתן היא להגיע להסכם מלא בין ישראל לפלסטינים תוך תשעה חודשים. לא הסכם חלקי, לא הסכם ביניים, לא "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים", אלא הסכם שלום מלא ומפורט שיטפל בכל היבטי הסכסוך וישביע את רצונם של ישראלים ופלסטינים כאחד. כדי להגיע לזה, הוא יצטרך להוציא שפן גדול ממדים מהכובע...  

ובינתיים ב-13 לספטמבר, יום השנה להסכמי אוסלו, ליוו כוחות צבא מאות מתנחלים ואנשי דת אל לב מחנה הפליטים בלטה בשכם, כדי שיתפללו באתר הקדוש הידוע בשם קבר יוסף. כניסת המתנחלים והצבא למחנה הפליטים עוררה מהומות והתנגשויות וזריקת אבנים וירי וכמה וכמה פצועים. "צה"ל מחויב לקיים את חופש הפולחן הדתי" הסביר הדובר הצבאי. רב סרן אבי אוחיון שפיקד על הכח הצבאי המלווה הוסיף בראיון לעיתון "מקור ראשון": "ליהודים יש כאן חוויה רוחנית עמוקה בקבר של אחד מאבות האומה, ולצה"ל זה נותן הזדמנות להגביר את הנוכחות הצבאית בשומרון. יותר מגדוד שלם מעורב בליווי המתפללים – פלוגות סדירות, פלס"ר, תצפית, כוחות עתודה ומודיעין. יותר חיילים בשטח זה טוב לבטחון ההתנחלויות". 

ועוד בשבוע הזה נודע כי הצבא סגר את תיק החקירה בנושא באסם אבו רחמה, תושב הכפר בילעין שנהרג באפריל 2009 מפגיעת רימון גז בחזהו במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה. שלושה סרטוני וידאו שצולמו בהפגנה הוכיחו כי אבו רחמה לא נהג באלימות ולא סיכן את החיילים בכל דרך, אך לא היה די בהם לזהות חייל כלשהו האחראי למותו ואשר ניתן להעמידו לדין. 

סגן אלוף שלום אייזנר, שהיכה בקת רובהו מפגין מדנמרק ואשר הצילומים מהאירוע לא השאירו כל מקום לספק על אשמתו, נדון בעסקת טיעון לחודשיים עבודות שירות וסוכם כי לא יקודם עוד ויפרוש מהצבא בעוד שנה וחצי. אנשי הימין הקימו מחאה קולנית על המשפט וטענו כי זוהי כניעה מחפירה לאנרכיסטים והיא עלולה להרתיע אנשי צבא מלמלא את תפקידם. 

והשבוע גם ניתן פסק הדין בתביעת דיבה שהגישה תנועת "אם תרצו". אנשי התנועה הזאת ניהלו מסע ציבורי רב ממדים נגד ארגוני זכויות אדם ונגד תיאטראות ומוסדות תרבות ונגד כל מי שבעיניהם לא היה די ציוני או לא פטריוט ישראל. אנשי אם תרצו דרשו מהאונברסיטאות בישראל להטיל פיקוח ברוח ציונית ופטריוטית ישראלית על חומר הלימוד ועל ההרצאות בחוגים שונים, במיוחד במדעי הרוח, ולפטר מרצים שאותם הגדירו כבלתי ציונים או בלתי פטריוטים או מסייעים לאויבי ישראל. כאשר נכתב בויקיפדיה העברית כי אם תרצו הוא ארגון ימני, איימו אנשי הארגון להגיש תביעת דיבה נגד עורכי ויקיפדיה. וכאשר התארגנו שמונה צעירים לקבוצה בפייסבוק שנקראה "אם תרצו תנועה פאשיסטית – אז יש" הגישו אנשי אם תרצו תביעת דיבה. בתום הליכים ארוכים ומסובכים דחה בית המשפט שבעה משמונת סעיפי התביעה וקבע כי אכן התגלו קווים משותפים מסוימים בין האידאולוגיה והמעשים של "אם תרצו" לבין אלה של תנועות פאשיסטיות. רק בסעיף אחד קיבל השופט את התביעה, וקבע כי לא נמצא קשר בין אם תרצו לבין תורת הגזע הנאצית, והאשמה כזאת נגדה היא אכן הוצאת דיבה. מה שנכון נכון. 


ובבית משפט אחר הסתיים השבוע הדיון באירוע אשר התרחש בעיצומן של הפצצות "עופרת יצוקה"ברצועת עזה. ליתר דיוק, בתאריך 2.1.09, בשעות הבוקר המוקדמות, החל משעה 6:34, סמוך לכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב שבצפון תל אביב. כפי שציין כתב האישום "היתה במקום התקהלות של קרוב ל-20 צעירים במקום, ביניהם הנאשמים, להבעת מחאה על פעילות צה"ל בעזה. רוב המתקהלים היו לבושים חלוקים לבנים מוכתמים בצבע אדום ועוטים מסכות על פניהם, כשבידי חלקם שלטים בגנות המבצע. רוב המשתתפים נשכבו על הכביש או זרקו לעבר חיילי הבסיס שעמדו בשער החיצוני, פליירים עליהם נרשם מספיק לפשעי מלחמה". 

לדעת המשטרה, גם אם היה מדובר בפעולה שנמשכה דקות ספורות, הרי הם "נשאו שלטים ובהם אמירות קשות אודות התנהלות צה"ל בפעילות בעזה, לבשו תלבושות פרובוקטיביות שנועדו לשלוח מסר לפיו צה"ל מבצע טבח בלתי ראוי בעזה ובכך ניסו לעורר אחרים להגיב ולהפר את השלום במקום". על כן, היתה למשטרה הצדקה לעצור מיד את כולם, להחזיקם מספר ימים במעצר ולהגיש נגדם כתבי אישום.  בית המשפט בהחלטה שניתנה השבוע החליט אחרת, לא מצא כל בסיס להאשמות ושלח את כל הנאשמים הביתה, חפים מכל אשמה. 

מעט עידוד למי שיצאו למחות נגד המלחמה הבאה...