יום שבת, 23 בפברואר 2013

דילמת מפצח האגוזים

דילמת מפצח האגוזים

[חלק ראשון - מאת ביאטה זילוורסמיט]

אחרי הכל, הבחירות היו רעידת אדמה. הגושים פורקו.

המערכת הרב-מפלגתית הישראלית התפתחה יותר ויותר למצב דו מפלגתי דה פקטו, עם גושים  קבועים של מרכז-שמאל ומרכז-ימין. עד שנת2000   המפלגות  החרדיות נהגו מדי פעם לעבור מצד לצד ובכך צברו כוח רב כ"ממליכי מלכים”, אך נראה שבסופו של דבר הן התקבעו כחלק מגוש הימין. מפלגות חדשות שניסו לזכות בהכרה כ"מפלגות מרכז" התרסקו או שבסופו של דבר תויגו כ"שמאל". קדימה, המפלגה שנוצרה על ידי שרון מעט לפני האירוע המוחי שממנו לא התאושש, הייתה אמורה להיות מפלגת מרכז. השריד שנותר ממנה נחשב בבחירות 2013 כשייך לגוש השמאל.

אולם עתה הגושים חדלו להתקיים. הברית האנטי חרדית בין "הבית היהודי" מן הימין הקיצוני ו"יש עתיד" מן המרכז-שמאל התגברה על נאמנויות אחרות.  המשותף ללאומנים הדתיים  ולחילונים - שניהם במנהיגות של כוכבים פוליטיים חדשים – הוא הסלידה מכוחם הגובר של החרדים ומהפטורים שהם מקבלים. ליאיר לפיד החילוני יספיק אם יגויסו החרדים לצבא. לנפתלי בנט יש יעד נוסף: להוציא את הרבנות הראשית מידי החרדים. (אם יצליחו בנט ולפיד להכנס יחד לממשלה ולשלול מהחרדים את כוחם, הם יחדלו עד מהירה להיות בעלי ברית, מכיון שיש להם עמדות שונות לחלוטין לגבי הפיל שבמרכז החדר, כלומר היחסים בין ישראל לפלסטינים).

בלי  הגושים הקבועים ועל אף שמפלגתו הפסידה בגדול, נתניהו עדיין נראה כיחיד שעליו יכולה להיות מוטלת הרכבת ממשלת קואליציה. עכשיו הוא עושה כל מאמץ כדי לא להימחץ במפצח האגוזים, הלחץ המתואם של שני הטירונים הפוליטיים, מימין ומשמאל בו זמנית . לכן הוא זקוק לתמיכה של כל אחד אחר.

מבחינה אריתמטית טהורה זה לא היה צריך להיות קשה כל כך,כאשר לפיד ובנט מחזיקים יחד לא יותר מ-31 מבין 120 מושבי הכנסת. אבל נתניהו והליכוד נתקלים בכמה מכשולים אחרים. למרות שבמקור היה מפלגה "עממית", תחת הנהגת נתניהו הפך הליכוד מזוהה עם ליברליזם כלכלי קשוח. ובדיוק עכשיו,  מפלגת העבודה עם 15 המנדטים שלה, בראשות שלי יחימוביץ, לוקחת את שמה ברצינות ודורשת מדיניות כלכלית הפוכה לחלוטין.

ובכל זאת, נתניהו יכול כנראה לאסוף 57 מתוך 120, עם ציפי לבני שכבר נכנסה ואשר עבור ששת המושבים שלה היה נתניהו  מוכן להדגיש את החשיבות של פתרון שתי המדינות; קדימה, שלרשותה רק  שני  מושבים ובכל זאת מגלה קשיחות משא ומתן; והחרדים (שתי מפלגות, ביחד 18 מושבים) הנמצאים "בכיסו של נתניהו".  אם מוסיפים את שלושים ואחד המושבים של ברית הליכוד ביתנו, עדיין אין לנתניהו רוב בכנסת, אבל לא נראה סביר שמישהו אחר יוכל לגייס יותר קולות בלי קיום בחירות חדשות.

אילו היתה מדינת ישראל מקום שונה לגמרי, היתה פתוחה בפני נתניהו דרך להפוך את 57 המושבים ל-61, בלי כל צורך להתפשר על עניינים רגישים כגון הפריבילגיות של החרדים והכיוון הכלכלי.  בישראל שונה מזו הקיימת במציאות אפשר היה לפחות לשקול את שיתופם של המוסלמים בישראל. למפלגת רע"מ-תע"ל (4 מושבים) לא יהיו שום בעיות בתחומים שאותם סימן נתניהו כמכריעים.

אבל, הכנסת מפלגה ערבית לקואליציה ומינוי שר ערבי, וכך יצירת איזו תקווה חדשה לישראל מתוך החורבות – זהו כמובן מעשה שנתניהו לעולם לא יעשה, אפילו לא מתוך ייאוש.

דילמת מפצח האגוזים

[חלק שני - מאת אדם קלר]


אורי אליצור, לשעבר מזכ"ל מועצת יש"ע וראש לשכתו של בנימין נתניהו וכיום אחד הבכירים בבעלי הטור של הימין הישראלי, מתלהב מאד מן הברית הפוליטית שנכרתה בין יאיר לפיד לבין נפתלי בנט. כך הוא כותב: "יש משהו מלהיב בכך ששני אנשים חדשים לגמרי בפוליטיקה, בשנות הארבעים לחייהם, עומדים בראש שתי מפלגות גדולות. מעבר לגיל ולהתלהבות של דבר חדש שמתחיל יש עוד דברים משמעותיים שמשותפים לשתי המפלגות שמאחורי לפיד ובנט. למשל, לא הכל קם ונופל על הוויכוח הישן בין השמאל והימין על עתיד השטחים. יש דור חדש שהחלוקה הזאת נמאסה עליו והוא רואה המון ענינים חשובים ודחופים שבהם שמאל וימין יכולים לעבוד ביחד".

ככל הנראה, לדור החדש הזה השאלה האם החרדים יאולצו להתגייס לשורות צה"ל חשובה ודחופה הרבה יותר מן השאלה מה הם התפקידים והמשימות שמטילה מדינת ישראל על צבאה. ועובדה - משאלי דעת הקהל שעלו לכותרות בעיתוני סוף השבוע מנבאים הצלחה רבתי ללפיד ובנט ומפלגותיהם, אם יערכו בחירות חוזרות בעתיד הקרוב.

ורק ששם מעבר לגדרות ולחומות, קרוב מאד גיאוגרפית והרחק מליבם ומחשבתם של מרבית אזרחי ישראל חיים מיליוני אנשים שעליהם לגמרי לא נמאס הויכוח האם הכיבוש הישראלי ימשך או יסתיים. לא ממש אכפת להם אם חרדים אדוקים או אתיאיסטים כופרים יהיו אלה שילבשו את מדי צה"ל ויצאו להטריד נהגים במחסומי הדרכים על הכבישים הפלסטינים, לשמור על ההתנחלויות הממשיכות להתרחב על חשבון קרקע פלסטינית ולירות גז מדמיע לעבר מפגינים.

השבוע ראינו גל הולך וגדל של הפגנות ומחאות ברחבי השטחים הפלסטינים, שהגיעו גם אל הנקודה הרגישה ביותר, המסגדים בהר הבית שבמזרח ירושלים. סוף סוף נאלצה התקשורת המודפסת והאלקטרונית בישראל להקדיש קצת תשומת לב למה שמתרחש בין האסירים הפלסטינים הכלואים בבתי הכלא בישראל. כבר זמן קצר לאחר חילופי האסירים בשנה שעברה, שירותי הביטחון מצאו תירוצים שונים כדי להתחיל לעצור מחדש פלסטינים אשר שוחררו בתמורה לגלעד שליט. ארבעה מבין אלה שנאסרו מחדש פנו כמוצא אחרון לשביתת רעב ממושכת המסכנת את חייהם - מה שהופך אותם לגיבורים בעיני פלסטינים מכל המחנות הפוליטיים.

סמיר עיסאווי, שכבר יותר ממאתיים יום לא אכל אוכל מוצק, הגיע ביום חמישי האחרון בכיסא גלגלים אל בית המשפט. הוא הואשם כי "הפר את תנאי השחרור שלו בכך שיצא מתחומי ירושלים" – כלומר, הלך למוסך בפרוור ירושלמי שלא סופח לישראל ולכן נחשב חוקית כחלק מהגדה המערבית. על כך הוא נדון לשמונה חודשי מאסר, אשר יחשבו כמתחילים מיום מעצרו
ב-7 ביולי 2012.

לפי פסק הדין הזה, הוא יוכל להשתחרר תוך כמה שבועות מהיום - אבל זה לא בהכרח סוף פסוק. באמצעות תקנות שהותקנו בחופזה, כל עבירה שנעברת על ידי פלסטיני ששוחרר בעסקת שליט עלולה להוביל לביצוע מחודש של פסק הדין המקורי - שנים ארוכות. במקרה של עיסאווי, הנחוש להמשיך בשביתת הרעב שלו עד שישתחרר, זה יהיה שווה ערך לגזר דין מוות.

בכמה מקרים קודמים, הרשויות הישראליות גילו מספיק תבונה וגמישות ומצאו דרך לשחרר אסירים שובתי רעב לפני שמישהו מהם ימות בכלא. יש לקוות שמקבלי ההחלטות יפעלו כחוכמה גם הפעם. אבל לא בטוח שזה יספיק כדי למנוע את התפרצות האינתיפאדה השלישית שכל כך הרבה מדברים עליה וחוזים אותה.
הפלסטינים חשים שהעולם שכח אותם והפקיר אותם לכיבוש ישראלי מתמשך והתרחבות ללא גבול של ההתנחלויות הישראליות הם לא ממש התרשמו כאשר נתניהו חזר על מחויבותו המילולית לפתרון של שתי המדינות ומינה את ציפי לבני המפורסמות לייצג אותו במשא ומתן, אם וכאשר יהיה כזה. בהעדר סיבה אמיתית לתקווה, כל ניצוץ יכול להצית את מצבורי החומר הדליק. לפני 25 שנים בדיוק, תאונת דרכים שבה נהג ישראלי פגע בהולכי הרגל פלסטינים הספיקה כדי להצית את אש האינתיפאדה הראשונה.

האם הנשיא אובמה, בביקורו המתוכנן לחודש הבא, יוכל לספק תקווה אמיתית כלשהיא - או שהביקור רק יוסיף עוד אכזבה לתערובת הדליקה?

בינתיים, יש לפחות ישראלי צעיר אחד שאינו "עייף מהוויכוח הישן בין השמאל והימין על עתיד השטחים". נתן בלנק, ישראלי בן 19 מחיפה, כבר יוצא ונכנס מהכלא במשך חודשים רבים בגלל עמדתו החד משמעית בוויכוח הישן הזה.

כבר שש פעמים חזר הסיפור. בלנק מגיע לבקו"ם, מקבל פקודה להתחייל, עונה "אני לא מוכן לשרת בצבא כיבוש" ונשלח לעוד חודש בכלא 6. יוצא מהכלא - ושוב ישר לבקו"ם, שוב מסרב ושוב חזרה בדלת המסתובבת לכלא. כך כבר כמה וכמה חודשים ועוד היד נטויה. לצבא יש סבלנות, הרשויות הצבאיות מתעקשות בתוקף שהצעיר הזה חייב להיכנע ולשרת בצבא. גם לנתן בלנק יש סבלנות ויש התמדה, והוא בהחלט לא מתכוון להישבר. עוד חודש בכלא ועוד חודש, והסיפור נמשך.

הבוקר עלו מאות פעילים של תנועת יש גבול על ההר מול כלא 6, לחגוג עם נתן בלנק וחבריו לכלא את חג הפורים. אמנים הופיעו בהתנדבות, שרו ועשו שמח, ורמקולים חזקים נשאו את הקולות אל תוך הכלא. ובינתיים שמו של נתן בלנק נודע יותר ויותר ברחבי העולם: בשוויצריה הוציאו פוסטר עם תמונתו, בעיתוני סטודנטים בארצות הברית נכתבו כתבות המהללות אותו כגיבור. גם כשהייתי לפני חודש בהירושימה שביפאן מצאתי שפעילי השלום שם כבר שמעו היטב את השם נתן בלנק.


נתן בלנק כבר דחה את האפשרות לקבל שחרור פסיכיאטרי. אם יעברו עוד חודשים מצטברים של מאסר, מה שעשוי לצפות לו הוא להגיע לבית דין צבאי שבו הוא יכול להיות נידון לתקופת מאסר של שנים, בתנאים הלא סימפטיים שבבתי הכלא הצבאיים. ואז, גם הוא יכול להגיע לכותרות ולמהדורות החדשות של אמצעי התקשורת המרכזיים ברחבי העולם - קורבן נוסף של הכיבוש.

יום שבת, 16 בפברואר 2013

מהאסיר איקס עד לורד מונטגו

מהאסיר איקס עד לורד מונטגו  

שום בית משפט לא הוציא צו איסור פרסום על מעצרו של סאמר אל עיסאווי. המידע היה גלוי חופשי לחלוטין לפרסום. כל מי שרצה יכול היה לפרסם את העובדות: סאמר אל-עיסאווי, תושב עיסאוויה שבמזרח ירושלים, הושם בחודש יולי בשנה שעברה במעצר מנהלי ללא משפט והוכנס לכלא רמלה (כן, אותו כלא רמלה שעלה השבוע לכותרות מסיבות אחרות). הוא פתח בשביתת רעב שבימים אלה כבר עברה את היום המאתיים ואיבד שלושים וחמישה קילוגרם ממשקלו ונגרמו נזקים חמורים לכליותיו. לפני מספר ימים הוא הפסיק גם ולשתות וליטול את הויטמינים ותוספי המזון המעטים שהחזיקו אותו בחיים עד עכשיו. כל המידע היה גלוי וחופשי לפרסום - הכל חוץ מאשר ההאשמות בהן הואשם עיסאווי, אשר נמסרו רק כ"עדויות סודיות" לשופט שהאריך את מעצרו ולעיסאווי עצמו שכחו לספר עליהם.

את הכל לא היתה בעיה לפרסם – אבל הכתבים והעורכים בעיתונים ובאמצעי התקשורת האלקטרוניים במדינת ישראל פשוט לא חשבו שזה מענין את הקוראים והמאזינים. רק כאשר התדרדרות מצבו של סאמר אל עיסאווי הביאה בסוף השבוע הזה לשורה של הפגנות ברחבי הגדה המערבית ועימותים בין מפגינים פלסטינים לחיילים ישראלים, הופיעו אזכורים בודדים באמצעי התקשורת – וגם אז, לא ממש בהרחבה.

אילו היה בן זיגייר פלסטיני, יתכן שגם עכשיו אף אחד לא היה שומע עליו.

***                                     

אז מה באמת קרה שם, באותה פרשה עלומה שלפני מספר ימים רק מעט יודעי סוד שמעו עליה ועכשיו היא בראש הכותרות בישראל ובאוסטרליה ובכל העולם?

איך זה התחיל ידוע היטב: צעיר יהודי גדל במשפחה מכובדת במלבורן, לוקח את הציונות שלו ברצינות ועושה עליה וחי בישראל ומתחתן בה ונכנס לשירות מוסד הריגול שלה  ומקבל על עצמו שורה של משימות עלומות, ובהחלט לא ויתר על אזרחותו האוסטרלית. למוסד היתה חשובה מאד יכולתו של האיש לשאת (או להשאיל לאחרים) דרכון אוסטרלי אמיתי שיעמוד בבדיקה המדוקדקת ביותר, ולהיכנס לארצות שחסומות בפני נושאי דרכון ישראלי. ובכלל, הוא לא ניתק את קשריו עם אוסטרליה, שם חיו בני משפחתו, ולשם בא לבקר וגם ללמוד באוניברסיטה.

ובאמצע, הנסתר עודנו עולה על הגלוי: בתחילת 2010 ביצעו סוכנים עלומים מעשה התנקשות בפלסטיני בכיר בנסיכות דובאי. המתנקשים לא הצליחו להעלם בלי עקבות, אלא השאירו אחריהם שובל אדיר ומרהיב של עקבות – תצלומיהם במצלמות האבטחה ושמותיהם בדרכונים אוסטרליים שהתגלו כמזויפים, ושורה של רמזים שהובילו אל מדינת ישראל ואל המוסד. אבל מה בדיוק היה הקשר אל בן זגייר, היהודי האוסטרלי שעשה עליה לישראל והעמיד את דרכונו האוסטלרי לרשות מבצעי הריגול הנועזים שלה?

והסוף – רובו כבר ברור וידוע. ומשפט חשאי ומאסר חשאי בתא בידוד שמור היטב בכלא רמלה וצווי איסור פרסום להסתיר כל שביב מידע מהציבור.  אישומים חמורים  שהיו עלולים להשאיר אותו בתא השמור והחשאי למשך שנים רבות מאד, ועסקת טיעון מקילה קצת יותר שהוצעה לו ואשר גם היא היתה כרוכה בשנות מאסר לא מעטות, ברירה קשה בין שתי אפשרויות קשות. ואז ההתאבדות בתא השמור עם ארבע מצלמות מעקב. אם אכן זאת היתה התאבדות.

אבל מה בדיוק קרה שם באמצע? מה בדיוק הוא עשה או תכנן לעשות? שלום ירושלמי ב"מעריב" העביר מה שנראה כמסר ישיר מתוככי המוסד: "זיגייר, כך אומרים, החזיק אקדח מעשן. אלמלא נעצר היה גורם נזק אדיר. איש במוסד לא רצה שיתאבד בכלא, אבל אחרי שתלה את עצמו איש גם לא ישב עליו שבעה". ובטלויזיה הפנה רון בן ישי הותיק אצבע מאשימה אל שירותי הביטחון האוסטרלים: "הם אלה שסיבכו את זיגייר!". איך בדיוק?

השערה שאינה מבוססת על שום מידע ממקור ראשון: אי שם בסוף ינואר או תחילת פברואר 2010 פנו שירותי הבטחון של אוסטרליה אל בן זיגייר, אזרח אוסטרלי שהסתובב הרבה בעולם בדרכונו האוסטרלי, ודרשו ממנו למסור להם את הידוע לו על השימוש שעושה מדינת ישראל בדרכונים אוסטרלים בצורה העלולה לגרום נזק לאינטרסים הלאומיים של אוסטרליה, להטיל חשד בתיירים אוסטרלים ובאנשי עסקים אוסטרלים בארצות רבות ולהחשיד אותם כמרגלים ישראלים פוטנציאלים.

אם זה מה שקרה, בן זיגייר לא יכול היה לצאת מזה טוב, יעשה מה שיעשה: אם ימסור את המידע הוא עלול  להיחשב על פי חוקי מדינת ישראל כבוגד שמעל בנאמנותו לישראל. אם יסרב למסור את המידע הוא עלול  להיחשב על פי חוקי אוסטרליה כבוגד שמעל בנאמנותו לאוסטרליה. בקיצור – חלום הבלהות של יהודים באוסטרליה, כמו בארה"ב ובארצות רבות אחרות – ההאשמה ב"נאמנות כפולה".

האם היתה למדינת ישראל הזכות המוסרית להעמיד יהודי אוסטרלי במצב הבלתי אפשרי הזה? האם היתה לה לפני שלושים  שנה הזכות המוסרית לפנות אל יהודי אמריקאי בשם ג'ונתן פולארד ולשכנע אותו שכיהודי הוא חייב לישראל נאמנות הגוברת על נאמנות לארצות הברית?
כמה יהודים בכמה מדינות שלמו במישרין או בעקיפין מחיר על מעשיה ומדינויותה של מדינת ישראל?

בחודש יולי 1994 בוצע מטען נפץ גדול בבנין הקהילה היהודית בבואנוס איירס בירת ארגנטינה, ושמונים וחמישה אנשים נהרגו בו. למרות שלא פוענח עד תום, האירוע נחשב כפעולת נקמה על התנקשות של מדינת ישראל במנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי. היהודים הארגנטינים, שבודאי לא היו שותפים למחמותיה של מדינת ישראל בדרום לבנון, נבחרו כקרבנות זמינים לנקמה נגד "מדינת העם היהודי".
הפרשה הזאת ממשיכה לעורר גלים בפוליטיקה של ארגנטינה ולעלות לדיון חוזר שוב ושוב. לפני כמה שבועות בחרה ממשלת ארגנטינה ליזום חקירה בינלאומית בנסיבות המקרה בה משתתפת גם ממשלת איראן, וממשלת ישראל הביעה על כך מחאה חריפה בפני ממשלת ארגנטינה. שר החוץ הארגנטיני הקטור טימרמן  - שהוא, אולי לא במקרה, יהודי בעצמו – הזמין אלין את שגרירת  ישראל בכדי למחות על המחאה הישראלי ועל התערבות ממשלת ישראל בדרך בה מטפלת ממשלת ארגטינה ברצח של אזרחים ארגנטינים בליבה של בירת ארגנטינה. כפי שדווח באותו זמן, "שר החוץ הארגנטיני היה כה נסער עד שכמעט ולא נתן לשגרירה הישראלית להוציא מלה מפיה וקטע אותה שוב ושוב. 'אין לישראל כל זכות לבקש הסברים, אנחנו מדינה ריבונית' אמר טימרמן לשביט. 'ישראל אינה דוברת בשם העם היהודי ולא מייצגת אותו. יהודים שרצו ורוצים לחיות בישראל היגרו אליה והם אזרחיה ומי שגר בארגנטינה הוא אזרח ארגנטיני. הפיגוע היה נגד ארגנטינה והרצון של ישראל להיות מעורבת בעניין רק נותן תחמושת לאנטישמים שמאשימים יהודים בנאמנות כפולה'”.

***                                                     

בשנת 1917 פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, בה הודיעה כי תראה בעין יפה "הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל". בדיונים הממושכים שקיים הקבינט הבריטי בטרם פורסמה ההצהרה, הביע הלורד אדווין מונטגו – השר היהודי היחיד בממשלת בריטניה באותו זמן – הסתייגות והתנגדות חריפה מן ההצהרה המתוכננת:  "... אני מניח שפירוש הדבר כי מוסלמים ונוצרים יצטרכו לפנות את מקומם ליהודים, וכי היהודים  יקבלו מעמד עדיף ויהיו קשורים לפלסטינה כמו שהאנגלים קשורים לאנגליה והצרפתים לצרפת ושהמוסלמים בפלסטינה יחשבו שם לזרים כמו שהיהודים יחשבו מעתה כזרים בכל אחרת מלבד פלסטינה." מונטגו חשש שההצהרה הזאת תגרום ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם - נאמנות לממשלות במדינות מגוריהם לעומת נאמנות לבית הלאומי – ובסופו של דבר תיתן פתחון פה לאנטישמים לערער את מעמדם של היהודים בבריטניה ובארצות אחרות ולגרש אותם גם נגד רצונם אל "הבית הלאומי" שלהם.

כדי לפייס את הלורד מונטגו ומתנגדים אחרים נוספו לנוסח הצהרת בלפור כפי שפורסמה בסופו של דבר מלות הסתייגות ברורות. הקמת "הבית הלאומי" תהיה "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

תשעים ושש שנים עברו מאז, ובהן קם הבית הלאומי והפך לעובדה והקים את הצבא החזק ביותר וגם יסד שירותי ריגול שרשתם פרושה על העולם כולו. לאור הנסיון הזה, קשה מאד יהיה לטעון כי "התנאי הברור" שהוצב בשנת 1917 התקיים במלואו וכי לא היה בסיס לחששותיו של הלורד אדווין מונטגו.



יום שבת, 9 בפברואר 2013

חיי הלילה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון

חיי הלילה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון

זה קורה כל לילה, בקיץ וגם בחורף, בימות השבוע וגם בשבתות ומועדי ישראל. רחוב שקט בעיר או כפר או מחנה פליטים אי שם בגדה המערבית. ולפתע שלוות השעות הקטנות של הלילה מופרת בהגעתו של כוח גדול של חיילים ישראלים. הם מקיפים בית שסומן מראש, וסוכני השב"כ נכנסים פנימה ואחרי דקות ספורות יוצאים ועמם בעל הבית, כבול באזיקים ועיניו מכוסות בפלנלית. והם נכנסים לרכבים המשוריינים ונוסעים משם מהר.

לפעמים מספיקים שכניו של העצור להתעורר ולצאת לרחוב ולנסות לחסום את דרכם של החיילים. החיילים שנשלחים למשימה מאומנים ומתודרכים היטב מראש למקרים כאלה, ומיד פותחים בירי רימוני גז מדמיע – לעיתים גם ירי חי, ומפלסים דרך בין ההמון, ודוהרים להביא את העצור הטרי ישר אל חקירה ב"לחץ פיזי מתון" באחד המרתפים אי שם.

כך זה חוזר על עצמו כל לילה, לפעמים בחמישה בתים בחמישה מקומות שונים, לפעמים בעשרה, לפעמים יותר. בהסכמי אוסלו נקבעה חלוקה של השטח לשלושה אזורים. אזור סי נמצא בשליטה ישראלית מלאה, ואזור בי בשליטה חלקית של הרשות הפלסטינית, ואזור איי בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית. לפחות, בהסכמים עליהם חתמה פעם ממשלת ישראל ואשר מעולם לא בוטלו רשמית נכתב "שליטה מלאה של הרשות הפלסטינית". אז נכתב. את אנשי השב"כ והחיילים המלווים ומאבטחים אותם זה לא ממש מעניין, המעצרים מתבצעים בכל מקום שיעלה על דעתם, לעיתים גם בליבה של רמאללה, העיר האמורה להיות בירתה של הרשות הפלסטינית, לפעמים גם מעבר לפינה מבניני הממשל בהם יושבים אבו מאזן ושריו.                                             

בדרך כלל, המעצרים האלה אינם זוכים לפרסום באמצעי התקשורת במדינת ישראל. כדי לעקוב אחר המתרחש צריך להיכנס לאחד מאתרי החדשות הפלסטינים, שם מופיע מדי בוקר דיווח מדויק על המקומות אליהם הגיעו החיילים בלילה הקודם ועל הפלסטינים שנחטפו שם (באתרים פלסטינים לא משתמשים בהקשר זה במונח "מעצרים"...)

בשבוע החולף היה מקרה יוצא דופן. לשם שינוי, מעצרים ליליים של פלסטינים זכו לפרסום בתקשורת הישראלית (אם כי לא ממש בכותרות הראשיות). אור ליום שלישי פרסמו דוברי הצבא על "מבצע מעצרים נרחב נגד מבוקשים פלסטינים", כחלק ממה שמגדירים בשב"כ ובצה"ל כ"מדיניות כיסוח הדשא". כפי שפורסם "נעצרו 25 מבוקשים, רובם פעילי חמאס". למה בדיוק נעצרו? על מה הם מבוקשים? במה הם נאשמים? כרגיל, הצבא והשב"כ אינם מספקים פרטים. 'מבוקשים זה מבוקשים'. נמסר רק כי ההחלטה לבצע את  המעצרים נובעת מן "בגלל הניסיונות של ארגון חמאס לחדש את תשתיותיו בגדה המערבית אחרי מבצע עמוד ענן".

איזה תשתיות? לפי זהות העצורים – אנשים שעסקו בפעילות פוליטית גלויה ובארגוני צדקה - לא נראה שמדובר בניסיון לארגן פעילות חמושה. בעיקר מדובר כנראה במי שהחלו לחדש את פעילות החמאס כמפלגה פוליטית לקראת האפשרות של התפייסות בין הפלגים הפלסטינים ואולי גם בחירות חדשות לפרלמנט הפלסטיני. בחודשים האחרונים שמענו, לראשונה לאחר זמן רב, על פעילות גלויה של תנועת הפת"ח ברצועת עזה שבשלטון החמאס ועל עצרת ענקית שקיימו תומכיה במרכז העיר עזה. ובמקביל, נודע על פעילות פוליטית מתרחבת של תנועת החמאס בערים ובכפרים של הגדה המערבית, עצרות והפגנות ונוכחות גוברת ברחובות. כנראה שבעיני מישהו אצלנו בישראל לא מצאה חן  החגיגה הזאת של דמוקרטיה פלסטינית.

בין השאר, נעצרו באותו לילה של "כיסוח דשא" שלושה מחברי הפרלמנט הפלסטיני. כמו בכנסת הישראלית וברוב הפרלמנטים בעולם, לחברי הפרלמנט הפלסטיני יש חסינות פרלמנטרית – אבל את צה"ל והשב"כ זה לא ממש מעניין. רבים מחברי הפרלמנט הפלסטיני, שזכו לאמון בוחריהם בבחירות שנערכו בשנת 2006, בילו את מרבית תקופת כהונתם מאחורי סורג ובריח בכלא הישראלי. השבוע הצטרפו אליהם חברי הפרלמנט חאתם קפישה בחברון, מוחמד אל-טאל בדהריה ואחמד אטון באל-בירה. בסך הכל, כרגע שוהים במעצר חמישה עשר מבין שמונים ושמונה חברי הפרלמנט הפלסטיני.

את אחמד אטון פגשתי לפני כמה שנים, במפגש בביתו של מוחמד אבו-טיר, שיחד עם אטון נבחר לפרלמנט הפלסטיני בבחירות של 2006. בפגישה ההיא אמרו לנו שני חברי הפרלמנט כי "יאסר ערפאת חתם על כל הניירות עם ישראל אך לא קיבל שום דבר בתמורה" והוסיפו "אנחנו נדבר עם ישראל רק כאשר יהיה ברור שממשלת ישראל מתכוונת באמת לנהל משא-ומתן רציני שיביא לתוצאות תוך זמן קצר". הם הצהירו אז כי חמאס מוכן להפסיק את כל האלימות במסגרת הודנה לעשרים-שלושים שנה, וזאת בתנאי שישראל תפסיק גם היא את כל מעשה אלים מצידה. 

http://zope.gush-shalom.org/home/he/events/1154434022/

בהסכמתם של השניים, שיגרנו מיד אחרי הפגישה מכתב אל ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט וציינו כי לעניות דעתנו דבריהם עשויים לשמש בסיס לתחילתו של משא ומתן. זמן קצר אחר כך נעצרו אבו-טיר ואטון ורבים אחרים מחברי הפרלמנט הפלסטיני, ומאז הם נכנסים ויוצאים בבתי הכלא ומתקני המעצר של מדינת ישראל.

בבוקר יום שלישי השבוע – אותו הבוקר בדיוק בו אכלו חברי הפרלמנט קפישה, אל-טאל ואטון את ארוחת הבוקר הראשונה בכלא – התכנסו חברי הפרלמנט הישראלי, היא הכנסת, לישיבת הפתיחה החגיגית שלהם בעקבות הבחירות. חגיגה לדמוקרטיה, במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. נשיא מדינת ישראל שמעון פרס התקבל בקול חצוצרות, ועשרות חברי הכנסת החדשים נשבעו אמונים ואמרו בזה אחר זה "מתחייב אני" לעיני בני משפחותיהם הנפעמים. הם שוחחו על המשא ומתן הקואליציוני המסובך וקצת ריכלו על שמלתה השערוריתית החדשה של אשת ראש הממשלה, ובסוף יצאו שמחים וטובי לב אל בתיהם.

איש מחברי הכנסת שלנו לא העלה בדעתו שמץ של קמצוץ של חשש שמא בשעות הקטנות של הלילה יקיפו את בתיהם אנשי שירותי הביטחון הפלסטינים ויפרצו פנימה ויובילו אותם לחקירה ומעצר בידיים אזוקות ופלנלית על העיניים. איזה רעיון משוגע!

יום שישי, 1 בפברואר 2013

רוחות מלחמה

רוחות מלחמה

לפתע פתאום השתנה סדר היום. הבחירות וחלוקת המנדטים ומאבקי הרכבת הקואליציה והתככים המפלגתיים נדחקו לעמודים האחוריים. את הכותרות תפסו תקיפה אווירית בסוריה וכוננות בגבול לבנון ואיומים מטהראן ומתקפה על שגרירות בטורקיה. רוחות המלחמה שוב החלו לנשוב בחוזקה, והמוני בית ישראל שיצאו מן הקלפיות הלכו הישר אל התורים הארוכים בעמדות החלוקה של ערכות המגן. 

מה בדיוק קרה כאן? על מה ולמה? ולמה דווקא עכשיו? במשך שנתיים ארוכות צפתה מדינת ישראל מהצד במרחץ הדמים הסורי  ולא התערבה. בשמך שנתיים עקבו כוחות צה"ל בגבול רמת הגולן תשומת לב רבה אחר מלחמת האזרחים המתנהלת מצידו השני של הגבול וציינו במפותיהם איזה כפרים נפלו בידי המורדים ובאיזה עדיין מחזיקים נאמניו של בשאר אסאד – ובעצמם נצרו אש והקפידו לא להתערב. ופתאום, השבוע, התקפה אווירית בשטח סוריה, בפרופיל גבוה גם אם בלי לקחת אחריות רשמית.

יותר מאי פעם, נשמעה מגוכחת ההקפדה של אמצעי התקשורת הישראלית להוסיף "לפי מקורות זרים: "אדוני האלוף (מיל.) מה יש לך להגיד על ההתקפה שביצע חיל האויר שלנו בסוריה לפי מקורות זרים?" "טוב, אין לי מה להוסיף על מה שאמרו המקורות הזרים, חוץ מאשר להגיד שהאלמונים הלא ידועים שביצעו את ההתקפה הזאת עשו עבודה טובה, כל הכבוד". 

הפרשן הותיק עמוס הראל סיפק הסבר ממצה מעל דפי "הארץ": " ישראל כבר סימנה בעבר קווים אדומים לסוריה ולחיזבאללה. כבר בתקופת כהונתה של ממשלת אולמרט והרבה לפני שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה, הזהירה כי לא תשלים עם העברת מערכות לחימה מתקדמות, 'שוברות שוויון' לידי חיזבאללה וכי במקרה הצורך תפעיל כוח כדי למנוע אותן. בכמה הזדמנויות ניתן פירוט רחב יותר לעמדה הישראלית: לא להעברת מערכות מתקדמות של טילי נ"מ, טילי קרקע-קרקע מדויקים לטווח ארוך או טילי חוף-ים.(...) חיל האוויר מוטרד מהעברת מערכות טילי קרקע אוויר מתוצרת רוסיה, משום שאלו עלולות להגביל באופן ניכר את חופש הפעולה של מטוסיו, הנהנים כיום מעליונות אווירית מוחלטת ואינם נתקלים בסיכון ממשי מעל שמי לבנון. הטיסות בלבנון קריטיות לצורך איסוף מודיעין. הכנסת סוללות טילי קרקע אוויר SA-17 לזירה הלבנונית, צעד שישראל הזהירה מפניו את רוסיה כבר כשמכרה את המערכות הללו לסוריה, היא התפתחות בעייתית." ככל הנראה, התפתחות בעיתית מספיק כדי שמטוסי חיל האוויר של ישראל ישלחו להשמיד את הטילים האלה עוד בהיותם בדרך, בטרם יגיעו ויוצבו על אדמת לבנון.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1919016

זה קצת מעניין למי שמכיר כמה עקרונות יסודיים בחוק הבינלאומי. למשל, ידוע ומקובל כי למדינה ריבונית (למשל, המדינה שנקראת לבנון) יש בעלות על המרחב האווירי שלה, ויש לה זכות להגן על המרחב האווירי הזה ולהציב בשטחה תותחים או טילים אנטי אוויריים ולירות על מטוסים זרים החודרים אליו בלי רשותה. ומאידך, אין בחוק הבינלאומי שום היתר למדינה (למשל, המדינה הנקראת ישראל) לשלוח את מטוסיה בדרך קבע למרחב האווירי של מדינה אחרת ולאסוף שם מודיעין. בודאי שאין בחוק הבינלאומי שום התיחסות למדינה המציבה לשכנתה "קווים אדומים" ואוסרת עליה במפגיע להצטייד בהגנה אוירית יעילה. אבל כמו בנושא בנית ההתנחלויות בגדה המערבית, ממשלות ישראל לדורותיהן נוהגות גם בנושא הזה לקבוע חוק בינלאומי נפרד ומיוחד משלהן ולהתעלם מן ההבדלים הבולטים בינו לבין הנוהג ביתר חלקי העולם.

הסיפור הזה לא מתחיל היום וגם לא אתמול. זכור לי היטב ערב אחד בשנת 1981, לפני יותר משלושים שנה, שבו עלה כבר אז הנושא הזה בדיוק לראש סדר היום הציבורי. לפתע פתאום יצאה אז ממשלת ישראל בקול צעקה וזעקה על אשר הציבה סוריה טילים אנטי-אוויריים על אדמת לבנון, וריח המלחמה עלה באוויר. ראש הממשלה דאז מנחם בגין נאם בכיכר העיר והסביר להמונים (אז עוד יכול הליכוד להביא המונים נלהבים לכיכר) על מה נזעקה הממשלה: "הטילים האלה הם סכנה חמורה לביטחוננו. הם מסכנים את המטוסים שלנו שטסים מעל לבנון, ומונעים מאיתנו לעקוב אחר מה שקורה שם, לדעת איזה מזימות זוממים נגדנו. אנחנו דורשים בכל תוקף שהטילים האלה יצאו מיד משטח לבנון". ובהמשך אותו נאום התייחס ראש הממשלה בגין לנושא אחר שגם הוא עמד אז על סדר היום: "אנחנו מתנגדים בכל תוקף לכך שארצות הברית תמכור לסעודיה את מטוסי הביון מסוג אוואקס. המטוס הזה הוא סכנה חמורה לביטחוננו. יש בו מערכות ביון משוכללות ביותר, אפילו כאשר הוא טס מעל שטח סעודיה הוא יכול לעקוב אחר מה שקורה בשטח ישראל, אנחנו נהיה שקופים לגביו ולא נוכל לשמור על סודותינו החיוניים. אנחנו דורשים בתוקף לא למסור את המטוס הזה לידיים ערביות". מנחם בגין לא חש באיזו סתירה בין שני חלקי נאומו, גם קהל שומעיו לא.

באותו זמן, בקיץ  1981, המתיחות התפוגגה לאחר כשבוע, אבל רק באופן זמני. שנה אחר כך, בקיץ 1982, פרצה המלחמה הגדולה שנודעה בתחילתה בשם "מבצע שלום הגליל" וחיילי ישראל פרצו צפונה עד לביירות. כבר עם פרוץ המלחמה הזאת יצא חיל האוויר לתקיפה גדולה על אותם טילי קרקע אוויר הידועים לשמצה, ואמצעי התקשורת בישראל קשרו כתרים ליכולתו הטכנית והמבצעית של חיל האוויר שהשמידו את הטילים במכת מחץ שתוכננה בקפדנות במשך שנים. (אז עוד שררה האשליה שמדובר במלחמה קצרה ומהירה וניצחון מוחץ, וטרם הפכה להיות "מלחמת שולל", הארוכה והטראומטית ביותר במלחמות ישראל עד כה).

אחרי ההישג הזה שלטו מטוסי חיל האוויר שלטון ללא מצרים בשמי לבנון, והפציצו את ביירות יום אחר יום, ובמשך שנים אחר כך כללו מהדורות החדשות כמעט יום יום את ההודעה "מטוסי חיל האוויר הפציצו מטרות מחבלים באזור ... בדרום לבנון". ועל הקרקע הוקם בלבנון "אזור ביטחון", והחיילים נלחמו במלחמת גרילה בלתי נגמרת ובלתי ניתנת לניצחון וספגו אבדות כבדות יותר ויותר. עברו כמעט עשרים שנה עד שמפלס המחאה הציבורית על ההתשה הבלתי נגמרת בלבנון הביא להחזרת החיילים משם  (אז עוד לא התמקדה שלי יחימוביץ רק בבעיות חברה וכלכלה...). אבל גם אחר כך המשיכו מטוסי חיל האוויר לשייט יום יום בשמי לבנון כבתוך שלהם.

והאם עכשיו חוזר הגלגל שוב? כבר כמה שבועות חוזר ומפרסם נחום ברנע תחזיות קודרות ומרחיקות לכת בטורו השבועי בגליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות: "בצמרת צה"ל משוכנעים שסוריה עתידה להפוך בתוך חודשים לבעיה הבטחונית הדוחקת ביותר של מדינת ישראל. לא את כל השיירות תוכל ישראל לעצור. חיזבאללה הוא בעיה, אבל הגורמים הג'יהדיסטים שעלולים להשתלט על אזור הגולן לא פחות מסוכנים. יהיו להם אותם טילים, אותה תחמושת ופחות אחריות. נדמה, בראיה פסימית, שאנחנו בדרך לעימות צבאי בלפחות אחת משתי החזיתות בצפון. בצה"ל מדברים על פעולה קרקעית שתידרש מיד לאחר שהצד השני יתחיל לשגר רקטות, ואולי קודם. בלבנון מדובר על פעולה בהיקף גדול, מלחמה ממש. בגולן מדובר על השתלטות לשנים על אזור החייץ, במתכונת שהיתה פעם בדרום לבנון. החדשות מסוריה לא ישארו לעולם על מסך הטלויזיה, סופן שיזלגו לכל בית בישראל" (ידיעות אחרונות, 1.2.2013).

במטכ"ל כנראה מתכננים את התכניות האלה כבר כמה חודשים, אבל האם העיתוי שבו הן עולות לסדר היום לגמרי מקרי? בדיוק שבוע אחר הבחירות מהן יצא בנימין נתניהו מוכה וחבול, גם אם ירכיב את הממשלה הבאה. שבוע אחר הבחירות בהן דרך כוכבו של יאיר לפיד והוא הפך לשותף הכרחי כמעט לגמרי בהקמת הממשלה הבאה ומעלה דרישות תקיפות ובלתי מתפשרת בשורה שלמה של נושאים עקרוניים, ביניהם גם חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים. וגם השבוע בו עומד ג'ון קרי להיכנס אל משרד החוץ של ארצות הברית, וכבר הודיע כי בכוונתו להגיע לכאן וגם הוא רוצה בכל הרצינות לחדש את המשא ומתן הזה. וגם הבריטים והצרפתים המתכננים לצאת ביוזמה דיפלומטית חדשה במזרח התיכון ולמשך אליה את אירופה כולה, מיד כאשר תקום ממשלה חדשה בישראל. מי יחשוב על כל זה ומי יעלה יוזמות כאלה על סדר היום אם תבוא עלינו  כאן מלחמת סוריה 2013 במתכונת מלחמת לבנון 1982, או מלחמת סוריה הראשונה בו זמנית עם מלחמת לבנון השלישית?

וההסתבכות אחר כך? על זה נחשוב אחר כך.

ובקיצור: מי שלא לומד מן ההיסטוריה נדון לחזור עליה.