יום שבת, 29 ביוני 2013

על ציונות וקריעת ניירות

על ציונות וקריעת ניירות 

דיון סוער, עמדות מקוטבות, הצבעה מתוחה – ובשיא המתח, עולה נואם על הדוכן, וקורע בזעם ובהפגנתיות את נוסח ההחלטה שזה עתה אושרה. 

כך זה היה לפני מספר ימים בכנסת ישראל, בהצבעה בקריאה ראשונה על מה שמכונה "החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב". אבל מתי ראינו משהו כזה מקודם? 

זה היה די מזמן, רגע שנחרת בזכרון הלאומי של מדינת ישראל. ה-10 בנובמבר 1975  בבנין האו"ם בניו יורק. בדיוק כמו ח"כ מוחמד ברקה וח"כ אחמד טיבי השבוע, עלה  אז שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג (לימים נשיא המדינה) על הדוכן וקרע לגזרים את החלטת עצרת האו"ם. ההחלטה שקבעה כי "הציונות היא צורה של גזענות ושל אפליה גזעית".

בנוסח ההחלטה שהתקבלה אז באו"ם נטען כי ממשלת ישראל – כמו ממשלת דרום אפריקה דאז, שהיתה בעלת ברית קרובה של ישראל – "אוכפת ביטויים של אפליה גזענית ע"י חקיקה או הליכים מנהליים", וכי אפליה זאת נובעת במישרין מן הציונות שהיא האידאולוגיה הרשמית של מדינת ישראל. 

בטרם קרע לגזרים את נוסח ההחלטה נשא השגריר הרצוג נאום מזהיר שבו הילל את הציונות כתנועת השחרור אצילה ונקייה מכל רבב, וטען כי יחסה של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים הוא דוגמא ומופת להגינות ושוויון מוחלט. 

בדרך אגב  התקבלו באותו יום בעצרת האו"ם גם החלטה שקבעה כי "יש להזמין את אש"ף להשתתף בכל הדיונים והוועידות, במעמד שווה עם הצדדים האחרים" ואחריה ההחלטה כי "יש להבטיח כי העם הפלסטיני ישיג מעמד של אומה בלתי תלויה". גם להחלטות אלה התנגדה ממשלת ישראל בתוקף, אבל אותן הרצוג לא קרע בהפגנתיות. 

בתל אביב, ירושלים וחיפה הוחלף אז שמן של "שדרות האו"ם" ל"שדרות הציונות". מדינת ישראל פתחה במאבק בן שני עשורים נגד האו"ם ונגד ההחלטה האנטי-ציונית שלו, ובסופו של דבר הצליחה להשיג את ביטול ההחלטה הזאת. לא במקרה, ביטול ההחלטה ארע בשנות התשעים, בהן מדינת ישראל קיבלה את אש"ף כשותף למשא ומתן  והסכימה (לפחות מילולית) כי העם הפלסטיני ישיג מעמד של אומה בלתי תלויה. זה היה זמן בו נראה כי מדינת ישראל, הרואה עצמה שחלק ממועדוןהדמוקרטיות המערביות, מתקרבת לעמידה בנורמות ההתנהגות המקובלות כיום במועדון הזה. .  

ובחזרה לכנסת ישראל, ולדיון הסוער שהתנהל שם השבוע, ולהצבעה המתוחה שפילגה בין אופוזיציה לקואליציה ובה עבר החוק בקריאה ראשונה ברוב דחוק של 43 נגד 40. את משמעותו של החוק הזה – אותו החוק שאת הטכסט שלו קרעו חברי הכנסת הערבים לגזרים – תיאר הפרשן הותיק שלום ירושלמי מעל דפי מעריב:

"תכנית ההסדרה של הממשלה מבוססת על העיקרון הבא: קרוב למאה אלף בדואים גרים בישובים בלתי חוקיים בנגב. חלק מהם יקבלו בעלות על הקרקעות שעליהן הגישו תביעות. כל השאר יקבלו פיצוי כספי. כולם יעברו לישובים מוכרים ומודרניים שיבנו בהמשך, ועל השטחים שיפנו יבנו ישובים יהודיים. בדואי שלא יכנס לתוכנית בתוך תשעה חודשים ישאר בלי קרקע ובלי פיצוי, ואם יתעקש להישאר במקומו הנוכחי יהיה צפוי לעונש של שנתיים מאסר." 

ולמה הפתרון צריך להיות בדרך כזאת? למה הבדואים צריכים לזוז ולעבור ל"ישובים מודרניים" שהממשלה תבנה להם אי פעם? ולמה התכניות שקובעות היכן בדיוק יוקמו הישובים המודרניים האלה הוכרזו כסוד מדינה וכל מי שיגלה מה שידוע לו עליהן צפוי לעונש לפי אותם סעיפי חוק כמו מי שיחשוף את כלי הנשק או תכניות המלחמה של צבא ההגנה לישראל? ומדוע מסרבת הממשלה בתוקף להודיע ולהסביר איזה כפרים בדואים קיימים יחרבו מכיון שהם "בלתי חוקיים" ו"בלתי מוכרים" וכמה מתושבי הכפרים האלה יצטרכו להעקר מביתם ומאדמתם – עשרים  אלף, שלושים אלף, ארבעים אלף?  ובכלל, מדוע מסרבת הממשלה להכיר בכפרים הבלתי מוכרים, אשר רבים מהם היו קיימים הרבה לפני שישראל עצמה הוקמה, לחבר אותם למים ולחשמל ולביוב ולכל התשתיות ולהפוך אותם עצמם לישובים מודרניים? מדוע להרוס כפרים בדואים ולהעביר את תושביהם למקום אחר ולהקים במקומם ישובים יהודים שיזכו כמובן לכל השירותים והתשתיות שמדינת ישראל מבטיחה לאזרחיה (היהודים)? מה היחס בין גודל השטח שהבדואים ידרשו לפנות לטובת ישובים יהודיים לבין השטח שעליו תקים הממשלה "ישובים מודרניים" לבדואים?

תשובה כלשהי לכל השאלות האלה נתן שר הרווחה מאיר כהן, חבר מפלגתו החדשה של יאיר לפיד, המפלגה המבטיחה לנו שיש עתיד ויש בישראל פוליטיקה חדשה. מאיר כהן, שהוא בעצמו תושב הנגב ועסק הרבה בעניני הבדואים, לקח על עצמו להציג את החוק הזה ולהביאו להצבעה בפני הכנסת. מאיר כהן אומר שהוא מכיר את הבדואים והוא יודע שהחוק הזה הוא לטובתם ולתועלתם וכל הצעקות נובעות רק מהסתה של איסלמיסטים קיצונים. 

שר הרווחה מאיר כהן ממש לא מבין מדוע האופוזיציה הצביעה נגד החוק, מה פתאום חברי כנסת יהודים ממרצ והעבודה ואפילו ש"ס התגייסו נגד החוק הזה וכמעט הפילו אותו? לא מבין את זה. "איך הם קוראים לעצמם ציונים ומצביעים נגד?" שואל וזועק שר הרווחה כנגד מפלגת העבודה.

אז כאן כנראה מסתתרת התשובה. החוק הזה הוא חוק ציוני, חוק אשר ציונים אמורים לתמוך בו מתוקף ציונותם. זוהי הפרשנות הרשמית והמוסמכת שנותנת לציונות ממשלתה של מדינת היהודים, שהוקמה על פי חזונו של בנימין זאב הרצל. ומה יהיה אם יעבור החוק הזה גם בקריאה השניה והשלישית וירשם כדת וכדין בספר החוקים של מדינת ישראל? מה יהיה אם שר האוצר יענה לבקשתו של השר לבטחון פנים ויפנה תקציבים לגיוס מאות שוטרים חדשים, והשוטרים החדשים יצאו לאכוף את החוק הציוני החדש ברחבי הנגב לעיני מצלמות הטלויזיה מכל העולם, יום יום במשך חודשים ואולי שנים? 

ומה אם אז תעלה בעצרת האו"ם ההצעה לחדש את תוקפה של אותה החלטה משנת 1975, ושוב להאשים כי ממשלת ישראל אוכפת ביטויים של אפליה גזענית ע"י חקיקה או הליכים מנהליים, וכי אפליה זאת נובעת במישרין מעקרונות  הציונות?

יום שבת, 22 ביוני 2013

על נכסים אסטרטגיים ובית שימוש מאיים

על נכסים אסטרטגיים ובית שימוש מאיים  

זה לא היה השבוע של לוחמי השייטת, הקומנדו הימי המהולל. 

כבר שלוש עשרה שנה לוחמי שייטת שחלו בסרטן נאבקים ודורשים פיצויים. עורך הדין משה קפלנסקי, העובד על התיק בהתנדבות וללא תמורה, הצליח להביא שורה ארוכה של עדויות על השנים הארוכות בהן נדרשו הלוחמים לצלול ולהתאמן במימי נחל הקישון, המים המזוהמים ביותר במדינת ישראל ובין המזוהמים ביותר בעולם כולו. לתוך הנחל הקטן הזה נשפכו במשך שנים מבחר מרשים של חומרים מסרטנים מבסיסים צבאיים, ממפעלי הזיקוק, מפעלים פטרוכימיים, מחברת החשמל ומבתי חרושת ובתי מלאכה גדולים וקטנים. 

אבל המדינה שכרה עורכי הדין ממולחים ומנוסים במשפטי נזיקין והם הטילו ספקות. ואכן, בית המשפט המחוזי קבע כי "לא הוכח קשר סיבתי". נכון, אין ספק שהיה במים האלה ריכוז אדיר של חומרים מסרטנים. אין ספק שחבורה של צעירים נלהבים וחדורי מוטיבציה עטו יום יום ציוד צלילה ובשמחה צייתו לפקודה לקפוץ לתוך המים האלה, בתחושה של סיפוק אדיר מהצלחתם להתקבל ליחידת עלית כה מהוללת ואגדית. אין גם ספק שבין אותם אנשים, שכיום כבר אינם כה צעירים ובודאי כבר לא כל כך נלהבים, מספר חולי סרטן עולה בהרבה על האחוז שלהם באוכלוסיה הכללית. אבל השופטים קבעו שלא הוכח קשר סיבתי בין התופעות האלה, וכך יוכל האוצר לחסוך כמה עשרות מליוני שקלים של תשלומי פיצויים. 

זה לא סוף פסוק, הם יערערו לבית המשפט העליון, ויתכן שבעוד כמה וכמה שנים הוא גם יפסוק לטובתם. יתכן אפילו שכמה מלוחמי השייטת עדיין יהיו אז בחיים ועוד יוכלו להנות מן הפיצויים בשנותיהם האחרונות.

כבר נשכחו הימים בהם התנוססו על מכוניות סטיקרים המשבחים את השייטת, והפגנות תמיכה בלוחמיה נערכו מול השגרירות הטורקית. מדינת ישראל אוהבת את לוחמי השייטת שלה כגברים חסונים ללא חת, גיבורים אשר משתלשלים ממסוקים בלב ים ועולים של סיפון של משט בדרכו לעזה ונלחמים בטרוריסטים טורקים מסוכנים ומחסלים תוך חמש דקות תשעה מהם. אבל לוחמי שייטת נרגזים וממורמרים, שהסרטן הפך את גופם לשבר כלי? במאבק הזה הם נשארו לבד.             

בכל מקרה, הנושא כולו נדחק מן הכותרות על ידי מסיבת יום ההולדת התשעים של נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, שהועברה בשידור חי מבניני האומה בירושלים על ידי כל ערוצי הטלויזיה. גם ברברה סטרייסנד וגם רוברט דה נירו וגם שרון סטון וגם טוני בלייר וגם מיכאיל גורבצ'וב וגם כמובן הנשיא ביל קלינטון, שכידוע קיבל חצי מליון דולר כדי שיואיל להגיע לכאן. רק סטיבן הוקינג קצת קלקל את השמחה ואחרי שדיבר עם ידידיו הפלסטינים החליט שלא לבוא לחלוק כבוד לנשיא מדינת ישראל. (פלסטינאים לא היו שם בכלל, מלבד ילד אחד בן חמש מחברון שפעם טופל בבית חולים ישראלי). 

גם כך, הרבה מאד שיבחו והללו את שמעון פרס איש השלום, והיתה גם להקת בנות ששרה לו "תנו צ'אנס לשלום". לפרס בהחלט לא אכפת לתת צ'אנס לשלום. במיוחד שכמה מהטייקונים וקברניטי המשק, שעימם פרס די מיודד, ציינו רק לפני כמה ימים כי העדר השלום מאיים על כלכלת ישראל. 

כמובן, גם הוזכר בהרחבה שזהו יום הולדתו של מי שזכה בפרס נובל לשלום. נכון, היה לו שותף לפרס הזה, איזה מנהיג פלסטיני ששם משפחתו מתחיל בע', וזה היה קשור עם איזה הסכם שנקרא על שם איזו עיר בירה בצפון אירופה, אבל חבל להיכנס לנקודות קטנוניות ביום של שמחה בינלאומית אדירה כזאת. וכמובן שהנשיא חתן השמחה נשא בשיא הערב נאום ובו בהחלט כן הביע במפורש  תקוה לעתיד טוב, לא רק לישראל אלא גם לפלסטין.

גם שר הכלכלה נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי, בא להשתתף בחגיגת פרס הגדולה. נפתלי בנט אינו רוצה עתיד טוב לפלסטין. הוא לא רוצה שבכלל תהיה פלסטין. רק השבוע, בדבריו בפני מועצת יש"ע, בנט השתמש במשל מאד ציורי לגבי יחסה של מדינת ישראל לפלסטינים: "יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה." 

הרסיס בישבן בהחלט לא הפריע לנפתלי בנט לבוא גם לחגיגה של פרס ולמחוא כפיים בנימוס ולספר למצלמות הטלויזיה כי אין ספק שהנשיא שמעון פרס מהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה. הרי ברור שבלעדי פרס היה הרבה יותר קשה להציג כלפי לעולם פנים יפות של מדינת ישראל, פנים כל כך חייכניות ושוחרות שלום. ובמיוחד בשבוע הזה שבו איבדה מדינת ישראל את הנכס האסטרטגי האחר שלה, מחמוד אחמדינג'אד, שלמרבה הצער כבר איננו נשיא איראן. 

אילו לא היה אחמדינג'אד קיים היתה ההסברה הישראלית צריכה להמציא אותו - עם התכנית הגרעינית, הנאומים המתלהמים, וגולת הכותרת: הכחשת השואה! אבל עכשיו הוא הלך מאיתנו לבלי שוב, וצריך יהיה להתמודד עם נשיא איראני שנראה ונשמע מתון, וגם עם המונים שצוהלים ורוקדים ברחובות טהראן על נצחון העם בתיבת הקלפי. ואיך לשכנע עכשיו שעדיין צריך לשלוח את מטוסי חיל האויר לדרך הארוכה והמסוכנת אל התקפה מכרעת על מתקני הגרעין האיראנים? בינתיים כבר הזיז נתניהו את מועד "שנת ההכרעה" עוד קצת קדימה - אל שנת 2014. 

בכותרות של עיתונים ישנים ומצהיבים אפשר לגלות שפעם 2012 היתה פעם שנת ההכרעה, וגם 2011 היתה בתפקיד הזה, וגם לפניה. האם בכלל נתניהו רוצה להגיע אל ההכרעה, או שבסך הכל הוא רוצה שהאיום האיראני ישאר תמיד תמיד על סדר היום וישיח את הדעת מכל מיני נושאים אחרים? הנה למשל השבוע הזה. בזמן שכותרות העיתונים עסקו בויכוח סוער על מה אומרת בחירתו של רוחאני לנשיאות איראן, עבר תקציב הגזרות החברתיות בהצבעה ראשונה בכנסת, כמעט בלי שמישהו ישים לב.

וזה היה גם השבוע שבו יצאו אנשי "תג מחיר" מן ההתנחלויות ונכנסו לתחומיה של מדינת ישראל והיכו בכפר אבו גוש. אבו גוש, המקום שבו יהודים מתקרבים לערבים יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ הזאת. גם אם זה דו קיום שטחי שמבוסס בעיקר על ניגוב חומוס במסעדות טובות. מתברר שישנם בינינו גזענים שזה מאד מפריע להם, והם באו בלילה לנקב צמיגים של 28 מכוניות – ניקוב מאד שיטתי ועקבי, כל ארבעת הצמיגים בכל אחת מהמכוניות. הם גם כתבו על הקירות "ערבים החוצה" ו"גזענות או התבוללות". כלומר, ניגוב החומוס נחשב  כ"התבוללות" ולמולו הגזענות היא הברירה העדיפה.

סיפור תג המחיר באבו גוש עלה לכותרות, ממש ביום חגו של הנשיא פרס. הרבה מאד אנשים חשו שבאמת מה שקורה בארצנו עובר וגולש מעבר לכל גבול שאפשר היה לתאר, אם אפילו אנשי אבו גוש נתונים למתקפה גזענית. והגינויים באו וזרמו מכל קצווי הקשת הפוליטית. גם ובמיוחד חברי כנסת ושרים מן הצד הימני של המפה השמיעו בקולי קולות את מחאתם וזעמם. כמובן, אותם אנשים באותו זמן עצמו חסמו את ההצעה להכריז על אנשי "תג מחיר" כעל ארגון טרור, וגם התנגדו למתן פיצויים מקופת המדינה ל-28 בעלי המכוניות שנפגעו באבו גוש לפי החוק הנוגע לנפגעי טרור. פיצויים? מה פתאום פיצויים? 

והיה ארוע אחר שאולי אפשר לקרוא גם לו אירוע של “תג מחיר” ואשר איכשהו עבר לגמרי מתחת לרדאר של אמצעי התקשורת הישראלית. ארוע קטן וצנוע הקשור לתא של שרותים, ואשר נודע רק תודות לגיא גיא בוטביה הבלתי נלאה שמדי יום מפיץ בפייסבוק ידיעות ותמונות מארועים עלומים המתרחשים אי שם במרחבי הרסיס התקוע באחוריה של מדינת ישראל.  

אום אל חייר הוא כפר פלסטיני קטן באזור דרום הר חברון, אחד הכפרים אשר לדעת המתנחלים באזור (וגם לדעת אנשי צבא באזור) בכלל אינם צריכים להיות קיימים. הכפר אום אל חייר אינו מחובר לחשמל וגם לא למים, וגם לא לביוב. אין בכפר הזה תאי שירותים, והתושבים נזקקים לגשת אל הואדי הסמוך. אבל הואדי הזה נמצא בטווח ראיה מן ההתנחלות כרמל השוכנת בראש גבעה.  זאת לא רק בעיה של פרטיות אלא גם בעיה של אבנים שנזרקות באופן קבוע מן ההתנחלות אל כל מי שנראה בוואדי למטה.

ארגון הומניטארי בינלאומי הנקרא אי.סי.אף. תרם לתושבי הכפר תא שירותים קטן עשוי מעץ, ותושב הכפר ששמו בילאל חפר בריכת ספיגה. באותו היום בו נערכה בירושלים החגיגה הגדולה לכבוד נשיא מדינת ישראל שמעון פרס עמדו תושבי אום אל חייר לקיים חגיגה צנועה לציון התקנתו של תא השירותים הראשון בכפרם. אבל החגיגה לא התקיימה, כי בהתנחלות כרמל (כמו בכל התנחלות) ישנו אדם הנושא בתואר ובתפקיד של רבש"ץ, כלומר רכז ביטחון שוטף צבאי – והוא לוקח את תפקידו ברצינות. 

הגדרת תפקידו של רבש"ץ קובעת כי הוא אחראי על השמירה ועל שלמות הגדר שסביב ההתנחלות, מקיים קשר עם גורמי הבטחון האזוריים ומדווח על כל מקרה גניבה או ארוע בטחוני. הרבש"ץ של התנחלות כרמל, ששמו הפרטי שמחה, ממלא באמונה ובמוטיבציה גבוהה את תפקידו. הוא הבחין כי לנגד עיניו מתרחש אירוע בטחוני חמור, כלומר שתושבי אום אל חייר מקימים תא שירותים בכפרם. מיהר הרבש"ץ שמחה להזעיק את כוחות הצבא והמינהל האזרחי שהוא חלק מהצבא אבל מקיים מערכת נפרדת משלו. חיש מהר הגיעו למקום סגן אסף שמעוני מטעם הצבא וסגן העונה לשם הפרטי משה מטעם המנהל.  

שני הקצינים הציגו "צו תפיסה", תקף כדת וכדין בהתאם לחוקים ולצוים שהוציא צבא ההגנה לישראל לניהול היום יומי של השטח הנמצא בשליטתו מזה ארבעים ושש שנה ועוד שבועיים. בצו נכתב "שינוע יביל (שירותים) ללא היתר", ובהתאם לכך מבנה השירותים הוחרם והועמס על משאית צבאית ונלקח מהמקום. כך הוסר עוד איום חמור על בטחונה של מדינת ישראל.

הקצינים האלה הם חלק משרשרת פיקוד שבראשה עומד אלוף פיקוד המרכז, האלוף ניצן אלון. במקרה, יצא שבדיוק באותו יום דיבר אותו אלוף פיקוד עם כתבים זרים. "אם בשבועות הקרובים המאמצים של האמריקאים יסתיימו ב'כלום', אני מעריך שנראה את ההסלמה בשטח גוברת" אמר האלוף ניצן אלון, בהתייחסו למאמציו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי. כמובן, הצהרתו של האלוף עוררה גל של מחאות זועמות של פוליטיקאים מהימין אשר ציינו כי האלוף הזה כבר ידוע לשמצה בדעותיו השמאלניות ושנאתו למתנחלים. והגינויים שהמטירו הפוליטיקאים האלה על אלוף פיקוד המרכז היו רמים אפילו יותר מן הגינויים שבהם גינו את פעולת תג המחיר באבו גוש. 

ומזכיר המדינה ג'ון קרי? אנחנו עדיין מחכים בסבלנות להכרזה על בואו במהרה בימינו.   
    

יום שבת, 15 ביוני 2013

הזכות להיות פסימי

הזכות להיות פסימי

אולי האירוע החשוב ביותר של השבוע הזה הוא מה שלא קרה. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי לא נחת בנמל התעופה בן גוריון, ולא טס במסוק הלוך ושוב בין ירושלים ורמאללה, והכתבים לא באו לכסות את מסיבות העיתונאים שלו, והפרשנים לא כתבו מאמרים מלומדים על סיכויי שליחות השלום החיונית שלו.

כל זה בהחלט היה צריך לקרות השבוע. לפני כמה שבועות, קרי אמר במפורש שהוא מתכוון לשוב למזרח התיכון בשבוע השני של יוני, ושלא כמו בביקורים קודמים "הפעם הוא מצפה לשמוע תשובות ברורות." אבל כשהתקרב המועד, הודיע קרי בשקט שביקורו "ידחה", מבלי להכריז על  תאריך חדש. כל כך בשקט נמסרה ההודעה, וכל כך מעט כבר היה מלכתחילה האמון במשימת התיווך שלו, שרוב כלי התקשורת בישראל אפילו לא טרחו לספר לקוראים ולמאזינים שאחרי הכל הוא לא יגיע. 

אי-הגעתו של קרי השאירה חלל ריק מסוים בסדר יומם של הכתבים המדיניים - אבל הוא התמלא במהרה. מכל האנשים, דווקא דני דנון מילא אותו. דני דנון אינו בשום פנים הכוכב הזוהר ביותר בשמי הפוליטיקה ישראלית. עסקן ליכוד, שעלה בחריצות בסולם הדרגות המפלגתי ונכנס לכנסת ובסופו של דבר קיבל שדרוג לסגן שר ביטחון (לא ששר הביטחון יעלון חש איזה צורך מיוחד בסגן, או נטייה כלשהי להעניק לדנון סמכויות ממשיות). דנון בנה לעצמו מעמד באגף הימני קיצוני של מפלגת הליכוד, ועזר להפוך את האגף הזה לכח רב עוצמה במפלגת השלטון. ועדיין, הציבור הישראלי בקושי הבחין בקיומו. 

דנון קיבל את הזדמנות לרגע של תהילה עם נאומו של נתניהו בשבוע שעבר, כאשר ראש הממשלה סיפר מעל דוכן הכנסת עד כמה הוא נכסף לחידוש המשא ומתן, והפציר מקרב לב באבו מאזן "תן צ'אנס לשלום!". דנון מיהר להנחית מכת נגד ובדרך אגב העניק סקופ ל"טיימס אוף ישראל", אתר חדשות בשפה האנגלית שבדרך כלל אינו זוכה להערכה רבה. "אנחנו ממשלה לאומית, לא אנחנו מי שנקים ממשלה פלסטינית בקווי 1967. מעולם לא היו בממשלת דיון, החלטה או הצבעה על פתרון של שתי מדינות. אילו היה מישהו מביא את זה להצבעה בממשלה - אף אחד לא יעשה  את זה, זה לא יהיה חכם - אבל אם תהיה הצבעה, רוב מוצק של שרים יהיו נגד. (...) הקהילה הבינלאומית מתנגדת לבנייה במזרח ירושלים? הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, ואנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. נתניהו רוצה לדבר עם הפלסטינים? בטוח שהוא רוצה, הרי הוא יודע שבכל מקרה שום דבר לא ייצא מזה".
  
הפצצה המילולית של דנון הגיעה חיש מהר לכותרות, ונתניהו מיהר להסיר אחריות מסגן השר השורר. שרת המשפטים ציפי לבני, שעם הרכבת הממשלה זכתה לתפקיד הנכסף של ניהול המשא ומתן עם הפלסטינים (אם וכאשר) אפילו איימה להתפטר (אך האם באמת תעשה זאת?). בסך הכל, דני דנון לא ממש חשף משהו שעוד לא ידענו. גם לג'ון קרי הוא ככל הנראה לא גילה שמשהו שהתחקירנים בוושינגטון עדיין לא ידעו. לכל היותר, זה אולי הוסיף ליטוש אחרון להערכת המצב החסויה שכבר הגיעה לשולחנו של מזכיר המדינה. 

ומה עכשיו? האם באמת הכל נגמר, בצורה כל כך שקטה ופרוזאית?

עדיין בהחלט יתכן שבתוך שבועיים או שלושה בכל זאת נראה את קרי נוחת כאן בהמולה רבה, פותח בכל כוחו דילוגים אינטנסיבי ועושה מאמץ אדיר להוציא איזה שפן  מהכובע שהוא לא חובש. ואולי אפילו זה יהיה שפן עם שיניים אמיתיות. אבל עם כל יום שחולף, מתגברת האפשרות השנייה: שאכן זהו הסוף, הסוף בהא הידיעה. סוף שבא  לא בתרועה רמה אלא בקול ענות חלושה. לא תהיה שום הודעה נוספת, קרי פשוט לא יבוא יותר, ובודאי לא אובמה. ולאחר כמה שבועות או חודשים פתאום נשים לב שג'ון קרי משקיע את כל האנרגיה שלו בנושא אחר, בצד השני של העולם.

ואם כך יהיה, יכול להיות שבלי לשים לב עברנו נקודת מפנה היסטורי גדולה. אולי יום אחד יצביעו ההיסטוריונים על השבוע השני של יוני 2013 בתור הרגע המדויק שבו ארצות הברית סוף סוף משכה בכתפיה וויתרה על התפקיד אליו מינתה את עצמה, התפקיד של מתווך (לא לגמרי הוגן) בין הישראלים והערבים. הרגע בו ברק אובמה וג'ון קרי סגרו את הדלת שנפתחה, לפני ארבעה עשורים בדיוק, על ידי ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר. ואם כן זה יהיה, יתכן אפילו שדני דנון יזכה לאזכור בהערת שוליים אחת או שתיים בספרי ההיסטוריה העתידיים... 

ואם אכן יתברר כי הדוד סם עזב אותנו לנפשנו, את הישראלים והפלסטינים והסכסוך המייגע והאינסופי שלנו, האם זה בהכרח לרעה? לפחות ראובן קמינר, חושב שזה יכול לפתוח בפנינו הזדמנות חדשה ונפלאה. קמינר עזב את עיר מולדתו שיקגו בשנות החמישים של המאה שעברה מולדתו על מנת להימנע משירות צבאי במלחמת קוריאה, ובעשורים הבאים קנה עצמו שם בשמאל הישראלי כיריב עיקש ובלתי מתפשר לשאיפות האימפריאליסטיות של מולדתו לשעבר. "רואים את השמש דרך הסדקים בהגמוניה האמריקאית" היא הכותרת של המאמר שפרסם השבוע באתר השמאל הרדיקלי "הגדה השמאלית".

"מחנה השלום ציין השבוע 46 שנים לכיבוש. בקרב המשתתפים הורגשה תחושה עמוקה של אכזבה ופסימיות. הרגשה זו נובעת מהתחושה של היעדר כל סיכוי של התקדמות, ולו הזעירה ביותר, במאבק לחיסול הכיבוש. מאין הפסימיות הזו? המקור הוא התפיסה האופיינית לרבים במחנה השלום הקובעת כי השגת שלום, ועימו ביטול הכיבוש, תלויים בעיקר ברצון של ארה"ב ובנכונותה להפעיל לחץ מסיבי על ישראל. אם היו למישהו אשליות שנס כזה עוד יכול להתקיים, באה השליחות האחרונה של שר החוץ האמריקאי קרי וסטרה על פניהם. כל הסימנים מצביעים על כישלון חרוץ. קשה לדעת מדוע קרי ואובמה השלו את עצמם שהפעם תהיה תוצאה שונה מבעבר. ישראל רואה את עצמה כשותפה בכירה בפוליטיקה האזורית כתוצאה ממעמדה הצבאי. במצב האיזורי הרגיש הקיים אין סיכוי שוושינגטון תרשה לעצמה קרע עם ממשלת נתניהו, וללא קרע כזה לא יהיה חידוש של המשא ומתן. קרי לא היה יכול להוציא מישראל ולו הוויתור הקל ביותר לפלסטינים, והם מצידם  לא יכלו להרשות לעצמם להיכנע כניעה מוחלטת לדרישות הישראליות". 

אולם קמינר אינו שותף לפסימיות הרווחת בשמאל: "הסוגיה הישראלית-פלסטינית מושפעת מאוד מההתפתחויות המכריעות במזרח התיכון, ובמרכזן הסדקים הנבעים בהגמוניה האמריקאית. נכון שגם לאחר שנאלצה לבצע נסיגות בעיראק ואפגניסטאן, ארה"ב נשארת כוח אדיר שאין להתעלם מהאינטרסים שלו – אולם האופציה לשלום ישראלי-פלסטיני המבוסס כולו על הגמוניה ואפוטרופוסות דיפלומטית אמריקאית מתפוגגת והולכת. האמריקאים לבדם אינם יכולים להביא לשלום באזורנו. אם פניהם לשלום, הם יצטרכו להישען על קונצנזוס אירופאי ועולמי רחב. דווקא התמורות האלה מבשרות סיכוי לאיזון בין הכוחות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואיזון כזה נחוץ כדי להניח יסודות לשלום אמת."  

בינתיים, זכתה ח"כ אורית סטרוק לראיון מקיף ואוהד ב"מעריב" של סוף השבוע. סטרוק הוא מנהיגה בולט במובלעת המתנחלים בחברון. בשנים האחרונות, היא נודעה כפעילת זכויות אדם - כלומר, פעילה למען זכויות האדם של המתנחלים, אשר לטענתה נרמסות באכזריות. מאז שנבחרה לכנסת לפני כמה חודשים, כחלק ממפלגת הבית היהודי של נפתלי בנט, היא כבר הוכיחה עצמה בקידום הצעת חוק שתאפשר למתנחלים ביהודה ושומרון "לפעול בהגנה עצמית ולירות למוות בכל פולש הנכנס לרכושם". אבל לא עלול חוק כזה לפשר גם לפלסטינים לירות במתנחלים הפולשים לרכושם? לו היה חוק כזה בתוקף לפני כשנה, אולי היתה יכולה להיות לו השפעה שלילית על מצבו של צביקי, בנה של אורית סטרוק המרצה עונש של שנתיים וצחצי מאסר על תקיפה חמורה של רועה צאן פלסטיני? "אה, כמובן שהחוק הזה לא יחול על פלסטינים" עונה פעילת זכויות האדם בלי למצמץ.

אורית סטרוק בהחלט מאמינה בשלום. "השלום יבוא כאשר הערבים ישלימו עם העובדה שזאת היא ארצנו והם כאן לא יותר מאורחים נסבלים". ועד שהם יגיעו להכרה הזאת? "טוב, עד אז אין מה לעשות חוץ מאשר לשבת על חרבנו, ולשבת טוב".היה זה נפוליאון בונפרטה, אשר ידע לא מעט בנושאים צבאיים, שאמר כי "אפשר לעשות כל דבר עם כידון, מלבד לשבת עליו"...

בשבוע הזה הלך מאיתנו יורם קניוק, לוחם במלחמה שבה נוסדה מדינת ישראל, סופר ופעיל ציבור שובר מוסכמות כל חייו. הפעולה הגדולה האחרונה שלו היתה מאבק ממושך כדי להסיר מהרישום  שלו במרשם האוכלוסין את הסעיף "דת: יהודי" ולהחליפו ב"דת : לא רשום". אבל זה לא התקבל  כתובענה ייצוגית, שתפתח את השער בפני אחרים. כל מי שפנו אל משרד הפנים בבקשה לבצע שינוי דומה יצטרכו, כל אחד ואחת בנפרד, לקחת עורך דין ולעבור בעצמם דרך חתחתים של מאבק ארוך שנים בבתי המשפט. 

בעשור האחרון קניוק הפך יותר ויותר מריר ומתוסכל. דפנה ברעם במאמרה ב"גרדיאן" הלונדוני  ציטט את דבריו – אולי לא האחרונים ממש, אבל המשקפים בהחלט את הלך רוחו בתקופה האחרונה לחייו: "המדינה שלקחתי חלק בהקמתה נגמרה לפני זמן רב, ולא מענין אותי מה שהיא הפכה להיות. היא מגוחכת, בוטה, מגעילה, חשוכה, חולה, היא לא יחזיק מעמד. פעם חשבנו שזה יהיה אחרת."

ובינתיים, שלום עכשיו פרסמה קריאה לכל מי שאכפת להם - לצאת לרחובות. באופן ספציפי,   לרחוב מול בית ראש הממשלה בירושלים. (בעצם, נתניהו לא יהיה שם הלילה, את סופי השבוע שלו הוא מבלה בביתו הפרטי המפואר בקיסריה העשירה - אבל הוא לא היה מקשיב, בכל מקרה).

במוצ"ש - מפגינים נגד ממשלת המחדל המדיני!
למרות הנסיונות חסרי התקדים של ג'ון קרי לחידוש התהליך המדיני. למרות יוזמת השלום של הליגה הערבית, הכוללת הכרה בגושי ההתנחלויות. למרות כל זאת, ממשלת ישראל אומרת לא!

הגיע הזמן לצאת לרחוב ולהבהיר לנתניהו, לפיד ובנט שהם האשמים הבלעדיים בקיפאון המדיני ובסרבנות השלום.

הם האשמים במחדל המדיני הפוגע באינטרסים הבטחוניים, המדיניים והכלכליים של מדינת ישראל.

אסור למדינת ישראל להחמיץ את ההזדמנות ההיסטוריות הניצבת בפינינו. רק אם נתניהו ולפיד ירגישו שהאצבע המאשימה של הציבור מופנית כלפיהם, יש סיכוי שמשהו יזוז!  

ההפגנה תתקיים במוצ"ש 15.6 בשעה 20:00 מול בית ראש הממשלה בירושלים..

לעדכונים והרשמה להסעה מת"א, צרו קשר עם ענבל:
inbal@peacenow.org.il


שלום עכשיו כבר אינה תנועת המונים, המסוגלת להוציא עשרות אלפים לרחובות, ואף אחד לא מצפה שיהיו הלילה מספרים כאלה. ובכל זאת, אלה שעדיין לא וויתרו יהיו שם.

נ.ב.: תוך כדי כתיבת המאמר הזה התחילו להגיע התוצאות מן הבחירות לנשיאות באיראן. עדיין אין תוצאות סופיות, ומוקדם להעריך למשל את השפעת הבחירות האלה על התכניות שנתניהו עדיין רוקם לתקוף את המתקנים הגרעיניים באיראן. דבר אחד כבר ברור: עם כל הדברים הרעים שאפשר להגיד על איראן (ויש הרבה כאלה) מסתבר שהיא מסוג המדינות בהן לא יודעים את תוצאות הבחירות עד אשר נגמרה ספירת הקולות בכל הקלפיות. 

יום שבת, 8 ביוני 2013

ג'ון לנון והדפיקה בדלת בשעות הקטנות של הלילה

ג'ון לנון והדפיקה בדלת בשעות הקטנות של הלילה

במוצאי שבת האחרונה הפגינו אלפי אנשים ברחובות תל אביב. שתי הפגנות התקיימו באותו הערב. האחת באה להזכיר כי מלאו ארבעים ושש שנה לכיבוש של השטחים הפלסטינים, ארבעים ושש שנים של משטר צבאי מדכא על מליוני אנשים וגזל נמשך של אדמתם. ההפגנה השניה באה למחות על העלאת מס ערך מוסף שנכנסה לתוקפה באותו לילה, מס רגרסיבי ובלתי צודק בעליל אשר מטיל את עומס כיסוי הבור בתקציב המדינה בעיקר על העניים והחלשים ומי שאין להם.

מאמץ גדול נעשה כדי לתאם בין שתי ההפגנות. נקבעו שעות שונות כדי שפעילים מלאי מרץ ומוטיבציה לא יצטרכו לבחור אלא יוכלו להשתתף בשתיהן, ונקודת הסיום של ההפגנה נגד הכיבוש מול מצודת זאב היתה במרחק הליכה קצר מנקודת הפתיחה של ההפגנה נגד המע"מ בכיכר הבימה. ואכן, לא מעט אנשים הלכו מההפגנה האחת לשניה, ונשאו שלטים המציינים שאין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש והדיכוי, וכי עוולות חברתיות ועוני משווע הם כר נוח לדמגוגים המסיתים למלחמות ולגזענות, וכי שתי הסוגיות כרוכות זו בזו לבלי הפרד. 

לבלי הפרד? כתבי עיתונות היו נוכחים בשתי ההפגנות, וגם הצלמים עשו את עבודתם וצלמו nמדגם מייצג של השלטים והכרזות וההמון הקורא ססמאות. אבל כשהגיע החומר למערכות כלי התקשורת, בהחלט היה מי שהפריד. ההפגנה נגד המע"מ זכתה לכתבות אוהדות ותמונות גדולות בכמה עיתונים בבוקר למחרת. וההפגנה השניה? מה, היתה עוד הפגנה? על הכיבוש? הכיבוש הוא לא חדשות, אלה חדשות מאד ישנות. חדשות בנות ארבעים ושש שנה בדיוק.  

בכל מקרה, לתקשורת הישראלית השבוע הזה היה בעיקר שבוע טורקי. "האביב הטורקי!" זעקו כותרות ענקיות בעיתוני ישראל, ויום יום נמסר דיווח חדש ומעודכן ממוקד המחאה בכיכר טקסים שבלב איסטנבול, מלווה בצילומי ענק של הטורקים הצעירים הגיבורים העומדים אל מול מטחי הגז המדמיע. וכמובן שהיו שפע של קריקטורות ומאמרים הלועגים ושמחים לאידו של ראש ממשלת טורקיה ארדואן, האיש שישראלים ממש ממש אוהבים לשנוא. 

ומה יהיה בעוד שבוע או שבועיים, כאשר טורקיה כבר תעלם מסדר היום הציבורי? סביר להניח שלפחות בחלק מהעיתונים יתמקמו, בדיוק באותו מקום בעמוד, התלונות החוזרות על אזלת ידו של הצבא אל מול הצעירים הפלסטינים החצופים והדרישות המתלהמות לשנות את הוראות הפתיחה באש ולא להסתפק עוד בגז מדמיע ולעבור לשימוש בתחמושת חיה.

בכל מקרה, יום השנה לתחילת הכיבוש – ה5 ביוני – עבר ללא תשומת לב רבה באמצעי התקשורת. זה כזכור לא תאריך עגול הדוחף לחשבון נפש היסטורי,  והכיבוש בכללו הוא נושא שגור לעוס ונדוש ואין הרבה מה לחדש בו. מזל שבתחילת חודש יוני חל גם שבוע הספר העברי, ולרגל שבוע הספר דאגו העיתונים לראיין סופרים עברים, ודוד גרוסמן הצליח לנצל את הבמה שניתנה לו כדי להשחיל כמה מלים גם על "הפיל הענק שעומד כבר 46 שנה באמצע החדר שלנו, והישראלים מוצאים כל מיני דרכים לנהל את חייהם מסביבו". 

פרופ' זאב צחור מאוניברסיטת בן גוריון מצא הזדמנות לספר זכרונות אישיים ולהראות שעדיין אנחנו לא יודעים כל מה שקרה אז, לפני 46 שנה, ובאיזו צורה התקבלו אז החלטות גורליות. 

"ביום השלישי למלחמת ששת הימיםכ חציתי עם חטיבה 5 את הקו הירוק. יצאנו בדרך לשכם, אבל הכניסה אליה נחסמה בשלדי טנקים ישראלים שנשרפו בטעות בירי של כוחותינו. חזרנו אחורה לצומת ענבתא שהפכה לשטח כינוס. חייל שבחייו האזרחיים היה מורה החליט שענבתא היא ענתות המקראית. התגובה לגילוי הזה הייתה מיידית: כונסנו לקבוצת פקודות באוהל שבפתחו הוצב השלט 'ענבתא'. הקריקטוריסט רס"ן רענן לוריא מונה למפקד ענבתא וקיבל בו במקום פקודה לגרש מיד את התושבים ולהחריב את בתיהם. לוריא סירב אך לא היתה בעיה למצוא מתנדב שיבצע את הפקודה בהתלהבות. 

שיירה ארוכה של פליטים ירדה מהעיירה לצומת, תחילה המכוניות, אחר כך העגלות, אחריהם בטור ארוך הולכי הרגל. אחרון ירד גבר נושא על גבו את אמו הנכה. בעודם חולפים לידנו הגיעה ממערב שיירה גדולה של מגורשי קלקיליה, שגם אותה הפקודה היתה להרוס. 

התבוננו בשיירות הפליטים בזעזוע, גם אלה שהצדיקו את המעשה הודו שהמראה קשה והשתתפו בהעברת מנות הקרב שנועדו לנו, לפליטים. בתוך כך הגיעה הבשורה "הר הבית בידינו". שרשרת החיילים שהעבירו את מנות הקרב לפליטים התפוררה לאלו שרקדו בצהלה ולאלו שהחליטו להעביר במכוניות הגדוד את הזקנים והחולים מקרב הפליטים לכפר ראמין הסמוך, מחוץ לטווח העיניים של מחריבי ענבתא. 

גיבורי הארוע הם אלה שהחליטו לספר. דן פרנק מגן שמואל הצליח להעביר ידיעה למנהיג מפ"ם מאיר יערי, וקצין אמיץ שלשמו הוצמד אחר כך התואר "בוגד" העביר במכשיר קשר צה"לי ידיעה לשגרירות ארצות הברית. לא ידוע מה בדיוק קרה בתל אביב, אך למחרת היום התקיימה ב"ענתות" קבוצת פקודות חוזרת. הפקודה הפעם היתה לבנות מיד את הבתים שאתמול הוחרבו. את המסע הרגלי של הפליטים חזרה הביתה לא ראינו. היינו בדרכנו לכותל." 

עד כאן דבריו של זאב צחור במאמר "על חורבות ענבתא" שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום שלישי השבוע. אכן, היה מזל גדול לתושבי ענבתא שבאותו רגע בא לעזרתם הבוגד האלמוני עם מכשיר הקשר שלו. אילו עברו עוד כמה ימים או כמה שבועות כבר היו הגירוש והחרבת העיירה נהפכים לעובדה קיימת, ולמדיניות רשמית ולענין של כבוד לאומי, ואחרי זמן לא רב בודאי היו מקימים שם התנחלות, והיום היו אומרים שזהו מצב בלתי הפיך. כמו בהרבה מקומות אחרים. כמו שקרה באותם הימים ממש בשלושת הכפרים עמואס, יאלו ובית-נובא שבאזור לטרון, ובשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים, וגם בכמה כפרים בבקעת הירדן (שם נמשך גם בימים אלה המאמץ של השלטונות להרוס את מה שהחמיצו לפני 46 שנה...) 



זה מה שקרה אז, בשבוע שבו התחיל הכיבוש. ומה קרה באותם השטחים בשבוע הזה? שום דבר דרמטי. רק מעצרים ומאסרים בלילה, כמו תמיד. בלילה בו מלאו 46 שנה לכיבוש בדיוק – בשעת לילה מאד מאוחרת, או אולי אפשר להגיד בשעת בוקר מאד מוקדמת – נכנסו חיילי צה"ל לרמאללה והגיעו לביתו של חבר הפרלמנט הפלסטיני עבדול ג'באר אל פוקהה שכבר ישב בכלא הישראלי בשנה שעברה ולקחו אותו לתקופת מעצר נוספת שאת אורכה איש לא ידע מלבד אולי כמה חוקרים בשב"כ. בשטחים הפלסטיניים, ישראל אינה מכירה בחסינות פרלמנטרית. 

ובמחנה הפליטים אל ערוב באו החיילים לעצור את מוחמד חסאן עדלי בן 21 שגם לו זה כבר לא היה המאסר הראשון. ובמחנה הפליטים אל פוואר בא כוח שלם בג'יפים לעצור נער אחד בן 14 ששמו מוחמד יוסף ג'וואברה, ולםני שהועלה לג'יפ הוא נכבד ועיניו כוסו בפלנלית כנהוג. ובכפר אום סלאמונה מדרום לבית לחם עצרו את עלי אחמד טקטה בן ה-19 ולבית משפחת טקטה נגרם  נזק במהלך החיפוש המאד אינטנסיבי. ורשימת העצורים שאותה אפשר למצוא באתרי החדשות הפלסטינים נמשכת עוד ועוד, אבל כמה ישראלים יטרחו להיכנס לשם ולקרוא? 


פעם נהג צה"ל למסור כל בוקר את מספר העצורים שנעצרו בלילה שחלף. רק את מספרם, לא את שמותיהם או פרטים מזהים כלשהם. המספר הזה של הפלסטינים שנעצרו בלילה שחלף שודר בחדשות הראשונות של הבוקר, אלה ששומעים אותן אנשים משכימי קום שפותחים רדיו ברגע שבו הם קופצים מהמטה. אבל כבר הרבה זמן שצה"ל כבר לא מפרסם את המספרים. כבר הרבה זמן אזרחי ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, באמת ובתמים אינם יודעים כלום על כך. באמת ובתמים אינם יודעים שפלסטינים תחת שלטון הכיבוש הישראלי, כמו תושבים תחת כל שלטון דיקטטורי אחר, חיים בפחד תמידי מן הדפיקה שתמיד עלולה להישמע בדלת בשעות הקטנות של הלילה. 



ולאחר שזרחה השמש בבוקר, בדיוק בזמן שהעצורים החדשים שנלקחו מבתיהם וממיטותיהם כבר הגיעו למרכזי החקירות של השב"כ ושם דנו בכירי החוקרים מי מהם יזכו לטיפול מיוחד ב"לחץ פיזי מתון", עלה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על דוכן הנואמים בכנסת. הוא הוזעק לבוא לשם כדי לענות לדרישתם התקיפה של חברי האופוזיציה לדעת מה עמדת הממשלה לגבי יוזמת השלום של הליגה הערבית, הידועה גם בשם "היוזמה הסעודית" ועל פיה יסכימו כל ארצות ערב לחתום הסכמי שלום עם ישראל בתנאי שישראל מצידה תסיים את הכיבוש בכל השטחים שנכבשו בידי צבאה לפני 46 שנים. 

כאשר שמו מדינות ערב לראשונה את ההצעה הזאת על השולחן, בועידת הפסגה בביירות בשנת 2002, היה הכיבוש רק בן 35. מאז אושרה יוזמת השלום הערבית בכל שנה מחדש בידי הליגה הערבית, והיא עדיין על הפרק למרות ששום ממשלה בישראל לא טרחה עד היום להתיחס אליה. גם בדיון שכונס במיוחד לצורך זה בכנסת לא אמר ראש הממשלה נתניהו שום דבר ברור על יוזמת השלום הערבית והאם הוא מוכן לראות בה בסיס למשא ומתן. וגם לא אמר אם הוא מוכן להפסיק בניה בהתנחלויות וקביעת עובדות בשטח בזמן שמתנהל משא ומתן על עתידו של השטח הזה. וגם לא אמר האם מוכנה ממשלתו לשחרר כמאה אסירים, רבים מהם קשישים וחולים, אשר כלואים עוד מלפני שנחתם הסכם אוסלו בשנת 1993 אשר על פיו היתה מדינת ישראל אמורה לשחרר אותם כבר מזמן.

אז מה כן אמר בנימין נתניהו בדיון המדיני המיוחד שקיימה הכנסת לפי דרישת האופוזיציה? ובכן, הוא קרא שוב לפלסטינים לחזור למשא ומתן ולסמוך על כך ששם בשולחן המו"מ יגלו ישראל אחרת ושונה לחלוטין מזו הנוקשת על דלתותיהם בשעות הקטנות של הלילה. וברוח טובה ציטט ראש ממשלת ישראל דברי שיר ידוע שהיה פעם המנונה הבלתי-רשמי של תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם: Give peace a Chance!  

האם לכך היתה כוונתו של ג'ון לנון?



בקרוב, אולי אפילו בשבוע הבא, עומד כנראה לחזור אלינו ג'ון קרי, שר החוץ של ארצות הברית. לפני כמה ימים הוא הזהיר בתקיפות את מדינת ישראל שאי אפשר להמשיך במצב הקיים. כנראה שגם הוא יפנה אל נתניהו סדרת שאלות מאותו סוג שהפנתה אליו האופוזיציה. ומה יעשה ג'ון קרי אם גם לו יענה ראש ממשלת ישראל בשירת שירי החיפושיות? האם רק ירים ידיים ויחזור לוושינגטון בבושת פנים? האם יטיל אשמה לכשלון, ועל מי יטיל את האשמה? 

אם ימשיך נתניהו וגם יגביר את הבניה ההתנחלותית ומאמציו של קרי יכשלו סופית, עשויים הפלסטינים להפעיל את האמצעי המדיני האחרון שנותר להם ולפנות אל בית הדין הבינלאומי בהאג. וכפי שפורסם השבוע בכותרות העיתונות שלנו, ראשי האיחוד האירופי שסבלנותם הולכת ואוזלת הזהירו את נתניהו כי הם עשויים לתמוך במהלך הפלסטיניט בהאג. בהחלט סיבה לדאגה למקבלי ההחלטות בממשלתנו,  אבל... דיה לצרה בשעתה. 

בינתיים צעד אתמול בבוקר בתל אביב מצעד הגאווה – גדול מאי פעם וססגוני מאי פעם ועם מספר שיא של חברות מסחריות הנותנות לו חסות. דרך ארוכה ארוכה עבר מצעד הגאווה התל אביבי מהתחלותיו הצנועות כארוע נועז ורדיקלי שבו העזו כמה מאות פעילים רדיקליים לצאת לרחובות עוינים, בימים בהם עוד היו יחסי מין הונמוסקסואליים אסורים על פי חוקי מדינת ישראל. כיום, מצעד הגאווה זוכה לחיבוק חם הממסד העירוני והממשלתי. זהו מרכיב מרכזי בהסברה הישראלית ברחבי העולם, המספרת בפרוטרוט בעשר שפות על תל אביב הליברלית והידידותית לקהילה הלהט"בית. 

כבר ימים רבים לפני הארוע הגדול מוצפים רחובות תל אביב בדגלי הגאווה עם ששת הצבעים ובכל פינה אפשר למצוא כרזות וחוברות בעברית ואנגלית המיועדות לקהל הצפוי של מבקרים ותיירים גאים. "שעה של צ'יל אאוט בשייט היחיד בעיר לקהילה הגאה. ההפלגה תצא מיפו העתיקה לעבר חופיה המרהיבים של תל אביב. ולמחרת, סיור של יום בירושלים. אל תפספסו את  ירושלים הבירה. בה נמצא את הכותל המערבי המפורסם, את השווקים המסורתיים ואת עיר דוד הקסומה". 

עיר דוד הקסומה? רגע, האם המארגנים של הסיור היפה הזה לקהילה הגאה הבינלאומית שכחו שניהול האתר הארכיאלוגי החשוב הידוע בשם "עיר דוד" נמסר בלעדית לידי עמותה של מתנחלים דתיים-לאומיים שנקראת אלע"ד. והאנשים האלה בהחלט לוקחים את התנ"ך מאד מאד ברצינות. במיוחד את ההבטחה שהבטיח אלוהים לצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, אצלם זאת כבר הרשאה וממש מצווה להשליך פלסטינים החוצה מבתים שנבנו במקום בו היה ארמונו של המלך דוד לפני 3000 שנה. ואם כך, מה עם הדברים המאד חמורים שאמר עלוהים על החטא שנקרא "משכב זכר"? 

טוב, אפשר רק לקוות שמתנחלי אלע"ד, שבידיהם הופקד ניהול עיר דוד הקסומה, לא יקלקלו את מסע ההסברה שמארגנים מיטב המומחים של ממשלת  ישראל.  

יום שבת, 1 ביוני 2013

ועידת הנשיא ויום השנה לכיבוש וכל מה שביניהם

ועידת הנשיא ויום השנה לכיבוש וכל מה שביניהם 


בעשורים הראשונים לקיום המדינה היה אבא אבן ראש וראשון לדיפלומטים הישראלים. לא היה מוכשר כמוהו לשאת בעצרת האו"ם נאומים באנגלית אוקספורדית משובחת שאיש לא יכול להשתוות לה, להסביר היטב את מדיניות ממשלת ישראל ולתרץ בתירוצים משכנעים את מעשיהם של חיילי צה"ל בשטח -  גם כאשר לא פעם לאבן עצמו היו באופן פרטי כמה הסתייגויות.  

בתקופה הקריטית לאחר המלחמה ההיא, שיצרה לפני 46 שנה בדיוק שלטון כיבוש ישראלי על מליוני פלסטינים, הרבתה העיתונות לקשור לאבא אבן כתרים של "יונה צחורה למהדרין”, אך ראשוני המוחים נגד הכיבוש לא ממש מצאו בו בעל ברית בשורות הממסד הפוליטי. בזמן ההוא כבר הונחו היסודות הראשונים למפעל ההתנחלות, ושר החוץ אבא אבן עשה כמיטב יכולתו ליצג ברחבי העולם גם את המדיניות הזאת. 

בנוסף לפעילותו המדינית היה אבא אבן אקדמאי מבריק, שהשאיר אחריו כמה וכמה ספרים והרבה מאד מאמרים עיוניים בתחומים רבים ושונים. אולם בימינו זוכרים את אבא אבן בעיקר בגלל אמירה אחת קצרה שמאד מרבים לצטט אותה: "גבולות 1967 הם גבולות אושוויץ".  התבטאות קצת משונה. האם באמת נמצאו אזרחי ישראל באושוויץ בין השנים 1948 עד 1967? (מוזר, דווקא יש לי זכרונות ילדות די טובים מהתקופה הזאת.)

השבוע שוב קיבלנו תזכורת על השוואת אושוויץ שערך אבא אבן. הפעם אמר לנו שר התיירות עוזי לנדאו כי "היה זה אבא אבן היונה אשר קרא לגבולות האלה גבולות אושוויץ".  לנדאו אמר את הדברים כדי לנגח את נשיא המדינה שמעון פרס. פעם היה פרס ידוע כנץ טורף ובר פלוגתא חריף של אבא אבן, אבל זה היה לפני הרבה זמן. ברבות השנים תפס שמעון פרס את מקומו של אבן כמדינאי ישראלי הזוכה להכרה והוקרה נרחבת מאד בעולם ואשר עושה כל שביכולתו להציג בחו"ל פנים ישראליות מתונות ושפויות – ותהיה מה שתהיה מדיניות הממשלה. 

עוזי לנדאו קפץ ממקומו בהפתעה וזעם לאחר שקרא בכותרות  העיתונים כי פרס מתכוון להביע תמיכה בגבולות 1967, במהלך נאומו המתוכנן בועידת הפורום הכלכלי העולמי בירדן. למעשה, בנאום שנשא בפועל לא הזכיר הנשיא את הגבולות במפורש, אם כי שיבח את יוזמת השלום של הליגה הערבית אשר מבוססת על גבולות אלה והגדיר אותה כ"שינוי מהותי והזדמנות אסטרטגית". 

לפי מה שפורסם בעיתונות, פרס התייעץ עם ראש הממשלה נתניהו  וערכן  אותו מראש על תוכן נאומו. האם זה אומר שנתניהו חושב גם הוא שיוזמת השלום הערבית  היא שינוי מהותי והזדמנות אסטרטגית? לא בהכרח. וכמה שווה ההתבטאות של פרס אם נתניהו אינו עומד מאחוריה? לא הרבה. אבל בינתיים, בזכות הנשיא המוכר כל כך והמכובד כל כך, זכתה מדינת ישראל לעוד תצוגה של פנים מחייכות ומתונות ושוחרות שלום כלפי העולם הרחב.

הנשיא שמעון פרס לא היה בכפר אל בקעה, מזרחית לחברון, שם מדינת ישראל הראתה פנים  קצת אחרות. כמה ימים לפני שהנשיא נשא את נאומו בפורום הכלכלי העולמי הגיעו חייליה של מדינת ישראל אל הכפר הזה, אל אדמותיו של  ג'אבר עטא. החיילים הביאו עמם דחפורים ויצאו לעבודה ובאופן שיטתי עקרו שתילי עגבניות, שעועית וקישואים בשטח של כארבעה דונם, וגם החריבו מערכות השקייה. 


למה בדיוק עשו את זה? סביר להניח כי בידי החיילים היה צו צבאי תקף כדת וכדין שהעניק להם הסמכה חוקית כדת וכדין למעשה ההרס, לפי אחד מהצווים שפרסם הממשל הצבאי אי פעם בארבעים ושש השנים האחרונות. אבל כל הארוע עבר הרבה מתחת לרדאר של אמצעי התקשורת הישראלית ושמע עליו רק מי שנוהג להיכנס לאתרי החדשות הפלסטינים. הרשויות הצבאיות לא ממש נדרשו לפרסם את גרסתן או לתת הצדקה כלשהי למעשיהן. 

האם יש קשר בין הפשיטה הצבאית הזאת לבין העובדה שבמרחק חצי קילומטר מהכפר הזה שוכנת התנחלות בשם גבעת החרסינה? והאם זה קשור לכך שיושבי ההתנחלות הזאת עושים מזה זמן רב מאמצים גדולים להרחיב ולהגדיל את שטח שלטונם וכבר כמה וכמה פעמים קיימו פשיטות על שכניהם הפלסטינים ועל שדותיהם של השכנים האלה ומערכות ההשקייה שלהם? אין לכך הוכחות שיוכלו לעמוד בבית המשפט. 

וגם בעיירה טובאס הנשיא פרס לא היה. אבל מדינת ישראל, שהנשיא פרס הוא ראש המדינה המייצגת אותה בעולם, דווקא הראתה נוכחות בולטת בטובאס. לא פחות מעשרים וחמישה ג'יפים של הצבא נכנסו לטובאס בשעת בוקר מוקדמת מאד. העיירה טובאס נמצאת בשטח A ועל פי הסכמי אוסלו צה"ל אינו אמור להכנס לשטחי A שנמסרו לשליטה מאלה של הרשות הפלסטינית. אבל כבר לפני יותר מעשר שנים מדינת ישראל ביטלה באופן חד צדדי את הסעיף הזה בהסכמי אוסלו. 

לאן נסעו עשרים וחמישה הג'יפים שנכנסו לטובאס? כולם לאותו מקום, אל בית אחד – ביתה של משפחת חודיירי. עשרים חיילים נכנסו אל הבית ועוד מאה נשארו לשמור בפינת הרחוב בחוץ. בני המשפחה - אב ואם ושלושה בנים מבוגרים ושני ילדים קטנים ועוד כמה קרובים ששהו בבית – הוצאו ממיטותיהם ורוכזו בחדר אחד קטן, שלא יפריעו בזמן שהחיילים עשו חיפוש יסודי מאד בכל חלקי הבית. מה חיפשו שם החיילים? הם חיפשו מחשבים. כל מחשב ומחשב שנמצא בבית נארז ונלקח באחד הג'יפים הממתינים. 

למה בדיוק הפריעו לצבא ההגנה לישראל ולשירותי הבטחון של מדינת ישראל המחשבים בבית הזה בטובאס? ובכן, בת המשפחה שירין, שהיא בת 24, למדה מדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה בטובאס ובמהלך הלימודים גם פתחה עמוד בפייסבוק. היא נעצרה ונלקחה לכלא  ג'למה שליד חיפה ונאסר עליה להיפגש עם עורך דין. עדיין לא הוגש נגדה כתב אישום כלשהו, אבל לתקשורת נמסרה טענת הצבא, כי דף הפייסבוק שאותו ניהלה שירין "פגע בביטחון". זהו ככל הידוע המקרה הראשון אי פעם בו הואשם מישהו בפגיעה בביטחון באמצעות הפייסבוק. 

פגיעה בביטחון באמצעות הפייסבוק? ובכן, שירין חודיירי כבר פעילה שלוש שנים בפעילות סוילדריות עם התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן. בעמוד הפייסבוק שלה היא תיעדה וחשפה את ההתנכלויות החוזרות ונשנות של כוחות הצבא לתושבים הפלסטינים בבקעת הירדן, כל מקרה ומקרה של הריסת בקתות דלות של תושבי כפרים קטנים, ושל הרס והחרמת ציוד ובעלי חיים ובאופן כללי הפיכת חיי התושבים בקהילות הקטנות האלה לגיהנום. האירועים האלה בכל מיני פינות שכוחות ונידחות של בקעת הירדן תועדו בפירוט בדף הפייסבוק של שירין חודיירי, וצורפו אליהם צילומים שצולמו בשטח, והכל הופץ ברחבי העולם במהירות הבזק באמצעות הרשתות החברתיות שיצר מארק צוקרברג. כנראה שבעיני מישהו כל זה פשוט לא מצא חן. 

האם הפגיעה שפוגע דף הפייסבוק הזה בביטחון קשורה באיזו צורה בתפיסת הביטחון שגיבשה מדינת ישראל עוד ב-1967 ? על פי התפיסה הזאת  צריכה מדינת ישראל לקיים שליטה צבאית לאורך זמן בבקעת הירדן, בכל התפתחות דיפלומטית או צבאית שתתרחש. שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל שהיה בעבר גם ראש ממשלה וגם שר ביטחון, בודאי יודע לא מעט על תפיסת הביטחון הזאת ואולי גם על המעשים הנעשים בשטח כדי לקדם אותה, אבל הוא לא מרבה להתבטא על כך. בודאי לא בפורום הכלכלי הבינלאומי. 

הנשיא פרס בודאי ובודאי שיהיה באירוע ועידת הנשיא, העומד להתכנס בירושלים בעוד מספר ימים. ועידת הנשיא היא ארוע מיוחד שהנשיא שוקד וטורח עליו מדי שנה. כפי שציין דובר באירוע הזהף השנה בוועידה ישתתפו כחמשת אלפים איש ואישה מכל העולם וביניהם עשרות דוברים טובי המוחות מכל העולם, מנהלי חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם, אקדמאים, זוכי פרס נובל, אמנים וראשי מדינות בעבר ובהווה וביניהם נשיא ארה״ב לשעבר ביל קלינטון שיקבל מהנשיא שמעון פרס את עיטור הנשיא, נשיא בריה"מ לשעבר מיכאיל גורבצ'וב, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, הנסיך אלברט ממונקו, הזמרת ברברה סטרייסנד ורבים אחרים. 

אין ספק שהאירוע הזה יוסיף יוקרה בינלאומית למדינת ישראל שכל האח"מים האלה יבואו בצל קורתה, וגם לנשיא מדינת ישראל שטרח ועמל ושכנע את כולם לבוא לכאן, לועידה שתתקיים בדיוק כאשר מדינת ישראל נכנסת לשנה ה-46 של שלטון הכיבוש על הפלסטינים (לא, יום השנה הזה לא הוזכר בהזמנות לועידה...). 

גם הפיזיקאי הנודע סטיבן הוקינג היה אמור להיות בין שורת האחמ"ים הבינלאומיים הנוצצים האלה. בתחילה הוא נענה להזמנתו של הנשיא ואחר כך נמלך בדעתו וביטל את השתתפותו, במיוחד לאחר ששוחח עם פלסטינים שהוא מכיר. ועל כך כזכור סערו הרוחות ונכתבו מאמרים זועמים המאשימים את הוקינג בצביעות ואפילו בגזענות (!). אבל האם באמת יכולים כל כותבי המאמרים ומטיחי הגינויים לטעון שמדינת ישראל של 2013 ראויה לתמיכה ציבורית בינלאומית  כפי שסטיבן הוקינג יכול היה להעניק לה?

בשבוע הבא ימלאו 46 שנים לכיבוש. ארבעים ושש שנה עברו מאז אותו בוקר של ה-5 ביוני 1967 בו נשמעו האזעקות ברחבי הארץ ובמהדורות החדשות נמסרה הודעת דובר צה"ל כי כוחות הקרקע והאויר יצאו להדוף מתקפה של כוחות האויב על מדינת ישראל (מה שלא היה בדיוק תיאור עובדתי מהימן...). ומאז ועד היום חיים מליוני פלסטינים תחת שלטון כיבוש צבאי, הנמשך כבר כשבעים אחוז מכלל תולדותיה של מדינת ישראל ועוד היד נטויה. 

מיד בשנת 1967, שבועות ספורים לאחר אותה מלחמה, יצאו צעירים נועזים בלילות אל רחובות תל אביב וירושלים לכתוב על הקירות ססמאות מחאה נגד הכיבוש שזה עתה החל. וכנראה שהם לא שיערו שהמאבק הזה ימשך ארבעים ושש שנה ואולי יותר. אבל גם הלילה הזה, 1 ביוני 2013, יתייצבו כמה מהצעירים ההם להפגין נגד הכיבוש, גם כשהיום שערם אפור או לבן ולצידם יצעדו גם נכדים. 

ב7.00 בערב יצא המצעד מהגן הציבורי שליד משרד הביטחון בתל אביב בדרך אל מטה מפלגת השלטון ברחוב המלך ג'ורג'. וגם השנה נשמיע שם את הקריאות לסיום הכיבוש ולפינוי ההתנחלויות ולשלום בין מדינות ישראל ופלסטין ולשתי בירות בירושלים. ובנוסף תושמע אזהרה והתראה חריפה על רוחות המלחמה שבשבועות האחרונים שוב הולכות ומתגברות. "מי שזקוק למלחמה שומר אותה בוערת". 


נתן בלנק לא ישתתף בהפגנה הזאת. הוא עדיין יושב בכלא 6 בעתלית, בהמשך לחצי השנה שכבר בילה מאחורי סורג ובריח בעוון סירובו להתגייס לצבא הכיבוש. אבל בשבוע הבא הוא ככל הנראה עומד להשתחרר סוף סוף מן הכלא ומן הצבא גם יחד. בשבועות האחרונים גבר והלך מסע התמיכה בנתן בלנק, ומן הרשתות החברתיות הגיע אל דפי "הארץ" ולעיתונות הבינלאומית ולעצומות של אישי ציבור ולהפגנות ברחובות תל אביב ועל ההר שמול הכלא. זה כנראה הפריע והטריד יותר ויותר את מנוחתם של ראשי הצבא. הם החליטו להיפטר סוף סוף מן המטרד המציק בדרך הקלה והנוחה העומדת לרשותם. ועדת אי ההתאמה הצבאית החליטה שנתן בלנק אינו מתאים לשירות בצה"ל. מה שנכון נכון. 


וכך אפשר לסיים את השבוע הזה בניצחון קטן שמחמם קצת את הלב.