יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

סוכות בשדרות ובחברון והרס שנדחה באופן זמני

סוכות בשדרות ובחברון והרס שנדחה באופן זמני 


אתמול בבוקר היה אירוע בלתי שגרתי בעיר שדרות שבגבול רצועת עזה. חמישה עשר פעילים של מס"ד, המחנה הסוציאל-דמוקרטי, וחגגו שם את חג הסוכות. הם הקימו במרכז העיר סוכת שלום שמטרתה המוצהרת "להביע תמיכה בשיחות השלום, שכן רק השלום יכול להביא קץ לשפיכות הדמים". והם גם באו להביע תמיכה בעובדי מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות, העומדים לאבד את מקום עבודתם. עובדים מהמפעל המאוים הגיעו למקום, בראשותה של המהנדסת הערביה רודינה מיסלח שהפכה למהיגת המאבק, ונשאו את השלט "מענקים למפעלים ולא למתנחלים". שר הכלכלה נפתלי בנט, המתגאה בתקציבי הענק שהשיג להתנחלויות וגם לישיבות, מסרב להעביר את המענק של שלושה מליון שקל הנדרש להצלת המפעל.   

ובכל זאת, פעילות ציבורית לתמיכה פומבית בשיחות השלום רחוקה מלהיות דבר קל ופשוט בחברה הישראלית כפי שהיא היום (וגם לא בחברה הפלסטינית של ימינו). רק אדם אופטימי מאד וממש בלתי נלאה ינסה זאת, אדם כמו הפעיל הותיק נפתלי רז, הרוח החיה בארגון מס"ד, החוזר תמיד על מלותיו של שיר השלום משנות השבעים של המאה שעברה - "אל תגידו 'יום יבוא' – הביאו את היום!". 

בינתיים, שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים לא זכו לסיקור תקשורתי רב, ומה שמדי פעם דלף מהן לא ממש עורר התלהבות. השיחות מתנהלות בשקט ובפרופיל נמוך בכוונת מכוון, ואת קדמת הבמה תופסים אירועים שאינם ממש ברוח של שלום. 

כבר כמה וכמה שבועות, מאז שהצליח מזכיר המדינה קרי לחדש את המשא ומתן, שומעים קולות של מרמור בצד הפלסטיני "איזה שיחות שלום אלה, כאשר בו בזמן הישראלים בונים ומרחיבים התנחלויות, והחיילים שלהם פושטים ונכנסים כל לילה לערים ולכפרים ולמחנות הפליטים ועוצרים אנשים ויורים ופוצעים וגם הורגים?" וגם השבוע נשמעו הקולות האלה מהצד הפלסטיני, אבל מהצד הישראלי נשמעו קולות המרמור המקבילים: "איזה שיחות שלום אלה כאשר הם הרגו לנו שני חיילים?". שני חיילים הרוגים, בתוך ארבעים ושמונה שעות. התקשורת הישראלית נטתה לצרף ולחבר את שני המקרים, אבל בעצם היו אלה אירועים שונים מאד אחד מהשני. 

סמל תומר חזן מת רחוק מאד ממקום שירותו ותפקידו הצבאי. כאשר עבד בזמן חופשה במסעדה בבת ים פיתה אותו חבר לעבודה פלסטיני לבוא לכפר בגדה המערבית ושם הרג אותו. מעשה שפל לפי כל קנה מידה, שנראה כאילו תוכנן בכוונה כדי להרוס כל יחסי אמון שעוד נותרו בין ישראלים ופלסטינים.  

סמ"ר גל (גבריאל) קובי נהרג במהלך מילוי תפקידו הצבאי בצבא הכיבוש. מפקדיו שיגרו אותו 
  לשמור על מובלעת המתנחלים בלב חברון, משימה קשה במיוחד בחג הסוכות. בחג הזה מגיעים כל שנה המוני לקראת חגיגת חג הסוכות בדרכם.  מדי שנה מתקיים בחג הזה ביקור המוני של תומכיה המתנחלים מכל רחבי הארץ, המגיעים לריקודים תוקפניים המיועדים להראות לפלסטינים שחברון שייכת ליהודים ורק להם. סמ"ר קובי התגייס לפני שנתיים במוטיבציה גבוהה לשורות שנתיים בצבא ההגנה לישראל. כמה ימים לפני שנהרג בירי של צלף בחברון הוא כתב בדף הפייסבוק שלו "שוב אני מוצא את עצמי בלב הלילה בכפרים של ערבים. מה יהיה הסוף?" 

"האם זהו גל חדש? האם זאת דרך הפעולה החדשה של הפלסטינים?" תהו הפרשנים באמצעי התקשורת. "אין שום אינדיקציה לתכנון או תיאום,זה צירוף מקרים טראגי" הצהיר הרמטכ"ל גנץ.  האם הצליח להרגיע את כל ההורים לחיילים? ומצידו, ראש הממשלה נתניהו הבטיח להחיש את העברתו של בית נוסף לידי המתנחלים בחברון, ובאופן כללי הודיע כי "ידנו האחת נלחמת בטרור והשניה מחזקת את ההתיישבות בארץ". במשא ומתן עם הפלסטינים עוסקות כנראה רגליו של ראש הממשלה. 

האם יש קשר בין העובדה שפלסטינים מדי פעם הורגים חיילים ישראלים לבין העובדה שכוחות הצבא הישראלים מדי פעם הורסים ומחריבים כפרים פלסטינים? קרוב לודאי כי הישראלי הממוצע אליו תופנה שאלה כזאת ידחה על הסף וגם בזעם כל קשר כזה. ואכן, לפחות באופן ישיר אין שום סיבה להניח שיש קשר בין הריגת שני חיילים בתוך 48 שעות בתחילת השבוע הזה לבין החרבת הכפר ח'אלת מכחול בתחילת השבוע שעבר. חוץ מן העובדה שהכל קשור עם אותו כיבוש.

מעט מאד אנשים שמעו על הכפר הזה עד לשבוע שעבר, אפילו רק מעט מבין הפעילים; היה גם ויכוח איך בכלל צריך לאיית את שמו. מקום קטן, ביתם של כמאה ועשרים מבוגרים וילדים החיים בדלות ממרעה. כמו כפרים אחרים בבקעת הירדן, שלטונות הכיבוש רואים בח'אלת מכחול שצריך להיפטר ממנו – דווקא ובמיוחד כאשר מתנהל משא ומתן בו דורשת ישראלית להמשיך להחזיק לאורך זמן בבקעת הירדן. לפני שבועיים בית המשפט העליון, בפסיקה לא נאורה שלא זכתה לתשומת לב רבה, אישר את הריסת הכפר – ותוך מספר ימים הגיעו החיילים והדחפורים ומחקו אותו מעל פני האדמה. 

היה זה גדעון לוי המתמחה בהטלת אור על נקודות חשוכות ואפלות שהגיע למקום ופגש את התושבים שנותרו בחוסר כל תחת כיפת השמיים. לוי כתב דיווח נרחב בגליון חג הסוכות של "הארץ". ואנשי הצלב האדום הגיעו לחלק לתושבים אוהלים – אך הצבא חזר לאחר יומיים והחרים גם את האוהלים – וזה לא נחשב כחדשות בולטות במיוחד. 

ואז קרתה התקרית שהגיעה לכותרות – דיפלומטים מהאיחוד האירופי ומצרפת, בריטניה, אירלנד, ספרד ואוסטרליה גילו מעורבות ישירה מעל ומעבר למה שהיה נהוג במקרים דומים בעבר. הם יצאו אל ח'אלת מכחול עם משלוח חדש של אוהלים וציוד, ונתקלו בכוחות צבא שקיבלו אותם במטחים של רימוני הלם, כפי שנהוג כבר שנים לנהוג בזרים טרדנים מארגוני זכויות אדם. האוהלים והציוד הוחרמו בידי החיילים, והתמונה שזכתה לפרסום עולמי על ידי סוכנות רויטרס הראתה את מריון קסטיין, נספחית התרבות בקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים, מוטלת על הארץ כשחייל מכוון אליה את רובהו. 

קרוב לודאי שהחיילים לא ידעו שמדובר בנציגה רשמית של ממשלת צרפת וכי הם מפרים את אמנת וינה המחייבת מדינות לכבד את החסינות הדיפלומטית של הנציגים הזרים בתחומה. ממשלת צרפת הגישה מחאה, וכך גם האיחוד האירופי. נציגי ממשלת ישראל לא הראו נכונות  להתנצל, אלא איימו לגרש את קסטיין: "תפקידם של דיפלומטים לבנות גשרים ולא לעשות פרובוקציות". ואולם, הקונסוליה הצרפתית במזרח ירושלים אינה מואמנת למדינת ישראל, ומשמשת למעשה כשגרירות הצרפתית דה-פקטו למדינת פלסטין העתידית. אפשר להגיד שאת התפקיד לבנות גשרים עם הפלסטינים מילאה הגברת קסטיין בהצלחה לא מעטה. 

הבוקר הזה היתה צריכה לצאת הפגנת סולידריות גדולה של פעילי שלום ישראלים אל ח'אלת מכחול, שיירת אוטובוסים באותו הנתיב בו נחסמו הדיפלומטים. אילנה המרמן פרסמה אתמול ב"הארץ" מאמר בנושא בכותרת "יש חוקים שחייבים להפר". אבל אתמול אחר הצהרים נמסר כי עורך הדין תאופיק ג'בארין הצליח להביא את אותו בית המשפט העליון להוציא הפעם צו ביניים האוסר על הצבא לעת עתה להרוס את בתי הכפר או לגרש את תושביו. החרב הוסרה מן הצוואר – לפחות עד להמשך הדיון המשפטי בנושא.




יום שבת, 14 בספטמבר 2013

מה זוכרים ומה לא זוכרים ביום כיפור

מה זוכרים ומה לא זוכרים ביום כיפור 

אחר הצהרים, יום שישי, 13 לספטמבר 2013. ערב יום הכיפורים. ברחובות משתתקים קולות המכוניות האחרונות ובעוד כמה שעות נשמע את צהלות הילדים הדוהרים באופניים במרכז הכביש. זהו יום הכיפורים הישראלי החילוני שאין לו קשר עם שום מסורת יהודית ואין דומה לו בשום קהילה יהודית מחוץ למדינה הזאת, ואשר נוצר במקרה מתוך פשרה מוזרה.  הישראלים החילונים והמסורתיים היו נכונים להסכים לתביעת הדתיים "לוותר לפחות ליום אחד על  המכוניות". וכך בלי תכנון מראש הגיעה מדינת ישראל אל מה שפעילי איכות הסביבה באירופה ואמריקה חולמים עליו. יום בלי מכוניות בו מולכים האופניים ללא מצרים גם על הכבישים הבינעירוניים המהירים. האופניים, וגם הסקטים והגלגיליות, וגם עגלות התינוקות שדוחפות אמהות וסבתות וזוגות צעירים, וגם הנשים הזקנות המטיילות בשלווה עם כלביהן באמצע הכביש. גם מכוניות נוסעות שם, אבל אך ורק מכוניות צעצוע קטנטנות המונעות בכח רגליהם המסתובבות של הזאטוטים. הרבנים ממש לא אהבו את כל זה, והצהירו חזור והצהר שגם נסיעה באופניים היא חילול היום הקדוש, וגם הסקטים. אבל זה היה מאוחר מדי, והישראלים אטמו אוזניהם מלשמוע.

וכל היום הזה היה יכול להראות אחרת לגמרי. היינו יכולים להתעורר הבוקר לגל פתוח ברדיו של דיווחים אינטיסיביים על טילי טומהוק אמריקאים הנוחתים על מטרות בסוריה, ודיון בלתי פוסק בין מומחים באולפן בשאלה האם יגיב אסאד בירי טילים על ישראל. ברגע הזה ממש היינו יכולים להיות עם אוזן כרויה לקול האזעקה העלול להישמע בכל שניה, והאמהות היו מזהירות את ילדיהן שלא יעזו לצאת מן הבית, והאופניים הקטנים היו נשארים מבויישים בפינה. במצב הזה בודאי היינו נמצאים אילו עדיין ישב ג'ורג' וו. בוש בבית הלבן. 

אבל הנשיא אובמה לא רצה באמת לתקוף, ובכוונת מכוון השאיר זמן ופתח לפתרון דיפלומטי. ובעוד הביקור הנשיאותי ברוסיה נראה כעימות חזיתי בסגנון המלחמה הקרה, בעצם נשארה לולדימיר פוטין האפשרות להציע מוצא של כבוד ולמנוע את התקיפה שאף אחד באמריקה לא רצה בה. את אנחת הרווחה אפשר היה לשמוע מן הבית הלבן ומן הקונגרס ומהציבור האמריקאי ולמעשה מרוב ארצות העולם. כמעט רק אצלנו בישראל השמיעו הממשלה וחלק גדול מהפרשנים קולות אכזבה וביקורת על הנשיא אובמה שלא מילא כיאות את תפקידו כשוטר של העולם.  

"אם אין אני לי – מי לי?" ציטט ראש הממשלה נתניהו את הילל הזקן (ויש אומרים שבכך סילף את כוונתו של אחד מגדולי אנשי הרוח בתולדות העם היהודי). אז האם חושש נתניהו כי מי מי שלא הפציץ בדמשק כעונש על שימוש בגז כנראה גם אינו עומד לשלוח מטוסים אמריקאים להרוס את פרויקט הגרעין האיראני? האם מתכוון נתניהו ליטול את המשימה על עצמו ועל חיל האויר הישראלי? בינתיים, בטווח הקרוב מתכונן ראש הממשלה לדו-קרב מילולי בעצרת האו"ם עם נשיא איראן החדש, כאשר רוחאני יעשה מאמץ גדול להציג פנים מתונות ופשרניות כלפי כל העולם. נתניהו ינסה לשכנע שהכל רמאות, אבל זה יהיה הרבה יותר קשה. איפה אחמידנג'אד כאשר צריכים אותו? 

בינתיים, סוריה ירדה מהכותרות ואיראן טרם עלתה אליהן, וכלי התקשורת מתמקדים במלחמה הטראומטית ההיא מ-1973 שעכשיו מלאו לה ארבעים שנה בדיוק. סיפורי קרב ישנים עולים ומתפרסמים שוב, וגם כמה גילויים חדשים. למשל על שר הביטחון משה דיין שביום השני למלחמה נמלא פאניקה וחש שהכל אבוד ושקל להשתמש באמצעים בלתי קובנציונליים (איזה אמצעים בדיוק? ביומני בר לב שעכשיו ראו אור לראשונה אין פירוט).  וביום האחרון למלחמה, לאחר שכבר הוכרזה הפסקת אש, שלח דיין חיילים לכבוש את העיר סואץ בלי תכנון והכנה מוקדמת "כדי להשיג הישג יוקרתי". הישג יוקרתי לא הושג ושמונים חיילים לא חזרו חיים מן המארב שלתוכו דהרו. משה דיין אשר זכה לתהילה והערצה ללא תקדים בשישה ימים של מלחמה ב-1967 איבד הכל בשלושה שבועות של 1973. גם אחריו היו גנרלים ישראלים שעברו בהצלחה לפוליטיקה, אבל תודה לאל איש מהם כבר לא זכה לכל כך הרבה תמיכה נלהבת ועיוורת כמו שניתנה לדיין בין 1967 ל-1973. 

הרבה הרבה מאמרים ופרסומים ופרשנויות על יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. ומעט מאד מאמרים על יום השנה האחר אשר חל היום הזה בדיוק, יום השנה העשרים לחתימת הסכמי אוסלו. יום השנה העשרים לרגע בו התיצבו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויושב ראש ארגון השחרור הפלסטיני יאסר ערפאת ולחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן ואני ישבתי כאן בחדר הזה ליד השולחן הזה וכתבתי מאמר שכותרתו היתה "התקוה נולדה מחדש".  התקוה אכן נולדה אז מחדש, והיתה אווירה של איפוריה והתלהבות בקרב ישראלים ופלסטינים כאחד.  השלום נראה בהישג יד ומתנגדיו נדחקו לשוליים. אווירה שנמחקה ונעלמה ונקברה תחת גל אדיר של אכזבות ותסכולים והאשמות והאשמות שכנגד. והרבה הרבה שפיכות דמים – שלושה כדורי אקדח שנורו בכיכר בלב תל אביב בליל ה-4 בנובמבר 1995, ואוטובוסים מתפוצצים בערי ישראל, ומטר של פצצות נופל מן השמיים על עזה, והרבה מאד מקרי הרג קטנים יותר שרק משפחות ההרוגים הישראלים והפלסטינים עוד זוכרים אותם. ובשני הצדדים אומרים אותו דבר "שלום? זה בלתי אפשרי, הם לא רוצים שלום". הם - הפלסטינים, אומרים הישראלים. הם – הישראלים, אומרים הפלסטינים.

במקרה, בדיוק בשבוע הזה של יום השנה העשרים לאוסלו שרק מעטים טרחו להזכיר אותו, היו לי שתי שיחות מאד דומות עם שני אנשים שמעולם לא פגשו זה את זו, אם כי אני מכיר היטב את שניהם. 

"מהמשא ומתן הזה שהאמריקאים התחילו לא יצא כלום" אמר לי ג', בעל חנות קטנה למכשירי חשמל במרכז חולון. "ואם ניצא מהשטחים, מה יהיה? הם יתחילו לירות טילים, כמו אחרי שיצאנו מעזה. טילים על תל אביב, על חיפה, בכל מקום. למה לתת להם סיכוי לעשות את זה? שלום? איזה שלום? הם לא יקיימו שום הסכם, כבר ראינו אותם".  ואילו נ', תושבת רמאללה שבעלה היה מעורב באינתיפאדה הראשונה וגם היא השתתפה בהרבה הפגנות נגד הכיבוש, אמרה לי: "מה אם יהיה הסכם? זה רק יעשה את המצב שלנו יותר גרוע, תאמין לי. הם לא יתנו לנו מדינה עם רצף טריטוריאלי. בחיים לא! מה שיכול לקרות זה שיציירו לנו גבולות נוראים שחונקים אותנו. יהיו עוד יותר מחסומים, עוד יותר לחץ, יטילו עלינו מצור כמו בעזה. אני לא רוצה שהילדות שלי יגדלו באותה זוועה כמו הילדים בעזה! להסכם כזה אני אמורה לקוות?" 

השבוע הצהיר מזכיר המדינה ג'ון קרי, בפגישתו עם שרי החוץ הערבים בפאריז, כי מטרת המשא ומתן היא להגיע להסכם מלא בין ישראל לפלסטינים תוך תשעה חודשים. לא הסכם חלקי, לא הסכם ביניים, לא "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים", אלא הסכם שלום מלא ומפורט שיטפל בכל היבטי הסכסוך וישביע את רצונם של ישראלים ופלסטינים כאחד. כדי להגיע לזה, הוא יצטרך להוציא שפן גדול ממדים מהכובע...  

ובינתיים ב-13 לספטמבר, יום השנה להסכמי אוסלו, ליוו כוחות צבא מאות מתנחלים ואנשי דת אל לב מחנה הפליטים בלטה בשכם, כדי שיתפללו באתר הקדוש הידוע בשם קבר יוסף. כניסת המתנחלים והצבא למחנה הפליטים עוררה מהומות והתנגשויות וזריקת אבנים וירי וכמה וכמה פצועים. "צה"ל מחויב לקיים את חופש הפולחן הדתי" הסביר הדובר הצבאי. רב סרן אבי אוחיון שפיקד על הכח הצבאי המלווה הוסיף בראיון לעיתון "מקור ראשון": "ליהודים יש כאן חוויה רוחנית עמוקה בקבר של אחד מאבות האומה, ולצה"ל זה נותן הזדמנות להגביר את הנוכחות הצבאית בשומרון. יותר מגדוד שלם מעורב בליווי המתפללים – פלוגות סדירות, פלס"ר, תצפית, כוחות עתודה ומודיעין. יותר חיילים בשטח זה טוב לבטחון ההתנחלויות". 

ועוד בשבוע הזה נודע כי הצבא סגר את תיק החקירה בנושא באסם אבו רחמה, תושב הכפר בילעין שנהרג באפריל 2009 מפגיעת רימון גז בחזהו במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה. שלושה סרטוני וידאו שצולמו בהפגנה הוכיחו כי אבו רחמה לא נהג באלימות ולא סיכן את החיילים בכל דרך, אך לא היה די בהם לזהות חייל כלשהו האחראי למותו ואשר ניתן להעמידו לדין. 

סגן אלוף שלום אייזנר, שהיכה בקת רובהו מפגין מדנמרק ואשר הצילומים מהאירוע לא השאירו כל מקום לספק על אשמתו, נדון בעסקת טיעון לחודשיים עבודות שירות וסוכם כי לא יקודם עוד ויפרוש מהצבא בעוד שנה וחצי. אנשי הימין הקימו מחאה קולנית על המשפט וטענו כי זוהי כניעה מחפירה לאנרכיסטים והיא עלולה להרתיע אנשי צבא מלמלא את תפקידם. 

והשבוע גם ניתן פסק הדין בתביעת דיבה שהגישה תנועת "אם תרצו". אנשי התנועה הזאת ניהלו מסע ציבורי רב ממדים נגד ארגוני זכויות אדם ונגד תיאטראות ומוסדות תרבות ונגד כל מי שבעיניהם לא היה די ציוני או לא פטריוט ישראל. אנשי אם תרצו דרשו מהאונברסיטאות בישראל להטיל פיקוח ברוח ציונית ופטריוטית ישראלית על חומר הלימוד ועל ההרצאות בחוגים שונים, במיוחד במדעי הרוח, ולפטר מרצים שאותם הגדירו כבלתי ציונים או בלתי פטריוטים או מסייעים לאויבי ישראל. כאשר נכתב בויקיפדיה העברית כי אם תרצו הוא ארגון ימני, איימו אנשי הארגון להגיש תביעת דיבה נגד עורכי ויקיפדיה. וכאשר התארגנו שמונה צעירים לקבוצה בפייסבוק שנקראה "אם תרצו תנועה פאשיסטית – אז יש" הגישו אנשי אם תרצו תביעת דיבה. בתום הליכים ארוכים ומסובכים דחה בית המשפט שבעה משמונת סעיפי התביעה וקבע כי אכן התגלו קווים משותפים מסוימים בין האידאולוגיה והמעשים של "אם תרצו" לבין אלה של תנועות פאשיסטיות. רק בסעיף אחד קיבל השופט את התביעה, וקבע כי לא נמצא קשר בין אם תרצו לבין תורת הגזע הנאצית, והאשמה כזאת נגדה היא אכן הוצאת דיבה. מה שנכון נכון. 


ובבית משפט אחר הסתיים השבוע הדיון באירוע אשר התרחש בעיצומן של הפצצות "עופרת יצוקה"ברצועת עזה. ליתר דיוק, בתאריך 2.1.09, בשעות הבוקר המוקדמות, החל משעה 6:34, סמוך לכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב שבצפון תל אביב. כפי שציין כתב האישום "היתה במקום התקהלות של קרוב ל-20 צעירים במקום, ביניהם הנאשמים, להבעת מחאה על פעילות צה"ל בעזה. רוב המתקהלים היו לבושים חלוקים לבנים מוכתמים בצבע אדום ועוטים מסכות על פניהם, כשבידי חלקם שלטים בגנות המבצע. רוב המשתתפים נשכבו על הכביש או זרקו לעבר חיילי הבסיס שעמדו בשער החיצוני, פליירים עליהם נרשם מספיק לפשעי מלחמה". 

לדעת המשטרה, גם אם היה מדובר בפעולה שנמשכה דקות ספורות, הרי הם "נשאו שלטים ובהם אמירות קשות אודות התנהלות צה"ל בפעילות בעזה, לבשו תלבושות פרובוקטיביות שנועדו לשלוח מסר לפיו צה"ל מבצע טבח בלתי ראוי בעזה ובכך ניסו לעורר אחרים להגיב ולהפר את השלום במקום". על כן, היתה למשטרה הצדקה לעצור מיד את כולם, להחזיקם מספר ימים במעצר ולהגיש נגדם כתבי אישום.  בית המשפט בהחלטה שניתנה השבוע החליט אחרת, לא מצא כל בסיס להאשמות ושלח את כל הנאשמים הביתה, חפים מכל אשמה. 

מעט עידוד למי שיצאו למחות נגד המלחמה הבאה... 

יום שבת, 7 בספטמבר 2013

שבוע ראשון מטריד, וחדשות טובות דווקא מהביוב

שבוע ראשון מטריד, וחדשות טובות דווקא מהביוב  

ראש השנה. תחילת השנה העברית החדשה. יום חג רשמי בכל רחבי הארץ. אנשים מברכים אחד את השני ב"שנה טובה". התקשורת עסוקה בסיכום השנה החולפת בפוליטיקה ובכלכלה ובספורט. ובכל זאת, כמה ישראלים מחוץ למיעוט הדתי יכולים להגיד, מבלי לבדוק בכתובים, איזו שנה היא זאת שנגמרה עכשיו ואיזו שנה מתחילה? הא תו שין עין דלת, שמתורגמת על פי הערך המספרי של האותיות העבריות לשנת 5774 לבריאת העולם. תל אביבי ממוצע, אם ישאלו אותו איזו שנה עכשיו, סביר שיענה: 2013. השנה האזרחית שעדיין נותרו ממנה שלושה חודשים. את סיומה בליל הסילבסטר ב-31 לדצמבר יציינו הרבה ישראלים צעירים, למרות שזה לא חג רשמי ולמרות שהרבנות הראשית מאד מזעיפה פנים כלפי אלה המציינים אותו.

איך שלא נחשיב את השבוע הקרוב - כשבוע הראשון של שנת תשע"ד או כשבוע השני ברבעון האחרון של 2013 - זה יהיה כנראה שבוע של אירועים חשובים ומשמעותיים. תוך כמה ימים אנחנו עשויים לחזות בהנחתת מהלומה צבאית אמריקנית על משטרו של אסד בסוריה. זה יכול להסתיים כמצופה, כפעולה פשוטה ומהירה שתימשך לא יותר מכמה ימים. אבל גם יכולות להיות השפעות ותוצאות בלתי צפויות, השלכות וסיבוכים לא סימפטיים שחלקם עלול להגיע באופן ישיר אלינו בישראל. (היה זה הלמוט פון מולטקה, גנרל גרמני ידוע מן המאה ה-19 ולו ניסיון רב בהכנת תוכניות קרב ומימושן, שניסח את האמרה כי "אין תכנית מבצעית המשתרעת בודאות מעבר למפגש הראשון עם האויב".) 

לחלופין, יתכן כי בשבוע הקרוב לא יהיה עימות צבאי במזרח התיכון , אלא במקום זאת נחזה בהשפלה פומבית גדולה שתונחת על נשיא ארצות הברית על ידי הקונגרס של מדינתו. יתר על כן, השלכות ההצבעה הצפויה בשבוע הקרוב יכולות לחרוג מהשפעותיה על יתר תקופת כהונתו השנייה של ברק אובמה היה נראה. היא יכולה להוות, הלכה למעשה, התפטרות של ארצות הברית מתפקיד שליטת העולם, שבו החזיקה מאז שנת 1945. לכך בהחלט יהיו השלכות כבדות משקל למדינת ישראל, כמו לכל המזרח התיכון ולעולם כולו. 

כל זה לא אומר שכולם אצלנו מחכים בנשימה עצורה להצבעה הצפויה בגבעת הקפיטול. העניינים שלנו נמשכים במלוא הקיטור, בשעה שהעולם מסתכל בכיוונים אחרים. לדוגמה, מספר גדול למדי של לאומנים דתיים החשיב ראה את ערב ראש השנה כזמן המתאים לבצע פרובוקציה גדולה באחד המקומות הרגישים ביותר בעולם כולו: מתחם הר הבית הקדוש ליהדות כמקום בו עמד בית המקדש, ואילו בעיני מיליארד מוסלמים זהו  חראם א-שריף , שממנו עלה הנביא מוחמד לשמים.  

לציון ראש השנה, הגיעו כשלושת אלפים מ"שוחרי הר הבית " לצעוד סביב סביב שיכלו למתחם הרגיש הזה ותקעו בשופרות בקול רם ככל שיכלו. הרב שמואל אליהו הידוע לשמצה, שלא נרתע לנוכח כישלונו בבחירות לרבנות הראשית , הכריז " בראש השנה אנחנו ממליכים את ה' – והארמון של ה' הוא בית המקדש". וכמובן, בכדי שזה יהיה הארמון של ה', יצטרך מסגד אל אקצה בן ה-1300 שנה "להיעלם" בדרך זו או אחרת תיעלם.  

השייח ראאד סלאח מאום אל פחם כבר השמיע מזמן קול אזהרה כי "אל אקצה בסכנה !". מצעד השופרות ונאומו של הרב אליהו הוסיפו אמינות ודחיפות לאזהרתו של השייח , ורבים מחסידיו התעוררו לצאת לצעדה משלהם. משטרת ישראל עצרה מייד את השייח סלאח באשמת "נאומים מסיתים", אך רבים מתומכיו הצליחו להגיע להר. כך החלו כמה ימים של עימותים אלימים, יידוי אבנים ומעצרים בקנה מידה גדול . לא בדיוק תזמון מוצלח לקיומו של עוד סיבוב במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (אבל מתי היה תזמון כזה?) ראוי עם זאת לציין כי, שלא כמו בכמה הזדמנויות קודמות, המשטרה דאגה שלא להשתמש בתחמושת חיה ולא להפיל חללים פלסטינים חדשים. 

ועוד נימות צורמות נלוו אל סבב השיחות של השבוע. בעוד הסיבוב של השבוע שעבר לווה בהכרזה על בנייה חדשה של בתים בהתנחלויות ישראליות בגדה המערבית, השבוע הופיעה תמונת הראי שלה - הריסת בתיהם של  פלסטינים. באופן ספציפי, ביתה של משפחת רשאיידה בבקעת הירדן. 

בניגוד לאירועים בירושלים, זה לא היה מקום קדוש במיוחד. מקום בעל חשיבות בעיקר למשפחה של שתים עשרה נפשות שבנו הבית וגרו בו, שהיו רוצות לקבל היתר בנייה מהרשויות הישראליות, אבל גילו שזה בלתי אפשרי, ומחוסר ברירה בנו ללא היתר. לא מקום קדוש, אבל יקר לבני המשפחה שניסו להגן עליו ככל שיכלו. גם ובמיוחד הנשים של המשפחה. חמש מהנשים הללו נפצעו בעימות עם החיילים ונלקחו לבית החולים. לאחר שסולקו מהדרך, הדחפור הצה"לי השלים במהירות את מחיקת בית המשפחה. 

ד"ר סאיב עריקאת, ראש צוות המשא והמתן הפלסטיני, ודאי חש שלא בנוח להיכנס בדיוק באותו היום לחדר המשא ומתן עם נציגי ממשלת נתניהו . הוא פרסם הודעת גינוי חריפה וקבע כי "פעולת תוקפנות חדשה זאת, ההסלמה הברוטאלית שחלה היום באלימות הישראלית נגד האזרחים הפלסטינים, היא הוכחה נוספת לכך שחוגים בממשלת ישראל מבקשים לחתור תחת יסודות תהליך המשא ומתן." 

האיפול שהוטל על המשא ומתן בהתאם להנחיותיו של קרי לפני כחודש הוסר בשבוע האחרון באמצעות הדלפות ממוקדות מהצד הפלסטיני. כפי שניתן היה לצפות, בעצם לא היה כל כך הרבה מה לחשוף. למעשה נראה שעד כה המשא ומתן לא ממש התחיל, ושני הצדדים עוסקים בעיקר בדיון על קביעת סדר היום.

הנושאים ונותנים הפלסטינים רצו לשמוע עמדה ישראלית ברורה על הגבול העתידי בין ישראל ופלסטין, ובמיוחד האם מוכן הצד הישראלי לקבל את העיקרון של גבולות 1967. אילו היתה ציפי לבני מדברת בשם עצמה, אולי היתה נענית לאתגר הזה. אבל כשליחתו של נתניהו, ללא בסיס כוח ממשי משלה, היא הציעה במקום זאת לדבר בהתחלה על "סידורי ביטחון" -  כלומר, המשך הנוכחות של כוחות ישראליים בחלקים ניכרים של הגדה המערבית. ראשי ביניהם, ולא במקרה, היא בקעת הירדן שבה נהרס ביתה של משפחת רשאיידה – אזור שבו, בהתאם למדיניות ארוכת שנים, מתייחסים אל הנוכחות של פלסטינים כאל מטרד שיש להיפטר ממנו. 

לחלופין, הייתה הצעה ישראלית כן לדון בגבולות – אבל רק " זמניים". נתניהו יהיה מוכן כנראה לקבל "מדינה פלסטינית בגבולות זמניים", שתכלול כ-60% משטח הגדה המערבית. עד למשא ומתן על גבולות הקבע, שיתקיים או לפני או אחרי ביאת המשיח, תשאיר מדינת ישראל ברשותה את יתר ה-40% של הגדה המערבית: התנחלויות, בסיסים צבאיים, כבישים אסטרטגיים ו(שוב) - בקעת הירדן כולה. למותר לציין כי הפלסטינים דחו על הסף הצעה נדיבה זו.  

כל זה אינו מפתיע או בלתי צפוי. למעשה, זה בדיוק מה שהפרשנים חזו מראש כמעט פה אחד, על בסיס ניסיון קודם נרחב. מו הרגע הראשון היה אפשר להניח כי המשא ומתן יוכל לשאת פרי כלשהו אך ורק אם תהייה מעורבות אמריקנית בפרופיל גבוה. בפועל, מזכיר המדינה קרי השקיע תשומת לב אישית ואנרגיה רבה בהשקה מחודשת של המשא ומתן, אז מאז והלאה הוא נתן לו לו להיסחף בזרם.  

על פי דיווחים בתקשורת ביקש נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לקיים פגישה דחופה עם קרי , לדון על מצב המשא ומתן, ונראה כי הם עומדים להיפגש בלונדון. סביר להניח כי עבאס יביא עמו עותק שלהמכתבש שלח קרי אליו לפני כחודשיים, ובו מצהירה ארה"ב על תמיכתה במשא ומתן המבוסס על גבולות 1967, וישאל עד כמה אפשר לקחת ברצינות התחייבויות אמריקניות מסוג זה. אבל כל זה יהיה ערב ההצבעה המכריעה בנושא הסורי, כאשר יותר מכל אחד אחר בממשל אובמה מחויב קרי להענשת אסד על השימוש בנשק כימי בדמשק. כך שיהיה די מפתיע לראות ברגע זה מעורבות אמריקנית ברמה גבוהה בסוגיה הישראלית-פלסטינית. .

כאשר מעורבותו שלהממשל האמריקאי היא במקרה הטוב בלתי ברורה, אפשר לחפש כמה ניצוצות מהבהבים במקום אחר. לדוגמה, בית המשפט העליון, אשר הימין לא הצליח (עד כה)  להתשלט על ההרכב והנטיה שלו, ופסקי הדין שלו מצליחים לפחות לפעמים לבלום את העוולות הגסות ביותר. 

דוגמה לכך היה הדיון שהתקיים השבוע בנושא הפלסטינים בדרום הר חברון , אשר סובלים מהטרדות יומיות אינסופיות מצד הצבא והמתנחלים. גם האזור הזה, כמו בקעת הירדן, נועד לסיפוח עתידי לישראל, וגם שם נחשבים הערבים למטרד. כאלף נפשות באזור זה חיות כבר ארבעה עשר שנה תחת האיום המתמיד של גירוש סיטוני. שתים עשרה קהילות פלסטיניות זעירות ועניות, הנמצאות בשוליים של החברה הפלסטינית עצמה וחלק שתושביהן חיים  במערות, נמצאות בסכנת הרס מוחלט. בעיני המדינה הם "פולשים ללא זכויות" והאזור, הידוע בשם "שטח אש 918",  הוכרז כשטח אימונים חיוני לכוחות הקרקע של צה"ל.  

פעילי שלום ישראלים ובינלאומים, ארגוני זכויות אדם וכן אמנים, סופרים ואנשי אקדמיה ידועים, כבר ניהלו קמפיין אינטנסיבי בתקשורת וגם מקיימים נוכחות מתמדת בשטח. לקראת הדיון המכריע בבית המשפט העליון, חתמו זוכי פרס נובל לשלום ואישים בינלאומיים בולטים על עצומה. ואילו נציגי המדינה השמיעו כמה אמירות ציניות כגון "אם יאפשרו לערבים להישאר בשטח, החיילים יצטרכו לנסוע זמן רב יותר אל האימונים ומהם". 

שופטי בית המשפט העליון בירור לא היו שבעי רצון מתפוח האדמה הלוהט שהושלך לחיקם, והציעו שהמדינה תיכנס להליך גישור עם התושבים ועורכי הדין שלהם. חרב דמוקלס, אם לא הוסרה לחלוטין מעל הראש, לפחות הורחקה.  

קרן קטנה של האור הגיעה השבוע גם מהולנד, ודווקא בנושא פרוזאי כמו טיפול בשפכים. 

בירושלים ובסביבותיה זורם ביוב גולמי לנחל קדרון, שהיה פעם מקום נחמד ויפה (ואפילו מוזכר בתנ"ך) . חלק מהביוב הזה מגיע מהקהילות הפלסטיניות ואחרים מהתנחלויות ישראליות, אלה וגם אלה מקומות המאוכלסים בידי יצורי אנוש שיש להם צנרת סניטרית בביתם. לכן, חברה הולנדית מכובדת בשם רויאל הסקונינג התבקשה על ידי ממשלת ישראל להכין תכניות להקמת מתקן לטיפול בשפכים.

כפי שחזו המתכננים הממשלתיים ,מערכת הטיפול בשפכים תוקם לשם התמודדות עם השפכים של ההתנחלויות והקהילות הפלסטיניות כמערכת אחת. במשתמע , קיבלה התכנית כמובן מאליו שההתנחלויות ישארו במקומן, כי השליטה הישראלית הכוללת תישאר על כנה, וכי החלטות תכנון אסטרטגיות (בתחום זה כמו בתחומים אחרים) תתקבלנה על ידי גורמים רשמיים בישראל אשר יואילו בטובם להודיע לפלסטינים מה החליטו. 

כמו על חברות אחרות באירופה שנכנסו לפרויקטים הקשורים להתנחלות בגדה המערבית,  על רויאל הסקונינג הופעל לחץ על ידי ממשלתה לסיים את המעורבות הזאת . מצדם, בני השיח של החברה בממשלת ישראל ביקשו ממנהליה "לשכוח מהפוליטיקה ולהמשיךבפרויקט לטיפול בשפכים".  

ללא הועיל. אתמול מסרה חברת רויאל הסקונינג  כי "הודיעה ללקוח על סיומו של חוזה קדרון", ופרטה. "רויאל הסקונינג מבצעת את עבודתה מתוך הקפדה מרובה על יושרה ועל ציות לחוקים ותקנות בינלאומיות. לאחר התייעצות עם בעלי עניין שונים, הגיעה החברה להבנה שהמשך מעורבותה בפרויקט עלולה להיות בניגוד לחוק הבינלאומי".  


נעשה יותר ויותר קשה להיפטר מהביוב של הכיבוש...