יום שבת, 5 באוקטובר 2013

על עמימות וצביעות

על עמימות וצביעות 

בעיצומו של הויכוח על התכנית הגרעינית האיראנית ו"הצנטריפוגות המעשירות אורניום המסתובבות במתקנים תת קרקעיים מוגנים בשכבות עבות של בטון" - לפתע פתאום,  חדשות גרעיניות מעברה של מדינת ישראל. בבת אחת בארצות הברית ובישראל פורסמה העדות המוקלטת שמסר ארנן עזריהו, שהיה יועץ מיניסטריאלי בכיר ושותף להרבה מאד סודות. הוא סיפר על מה שהתרחש ביום ה-7 לאוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים – כאשר שר הביטחון הנערץ משה דיין איבד את עשתונותיו לנוכח הצלחותיהם הראשוניות של צבאות מצרים וסוריה וביקש מראש הממשלה גולדה מאיר לאשר "הדגמה" של הנשק הגרעיני הישראלי, וגם הביא איתו לישיבת הקבינט המצומצם את ראש  הועדה לאנרגיה אטומית כדי שיפתח מיד בהכנות לביצוע ההדגמה הגרעינית הזאת.

ומה היה קורה אילו קיבל דיין את האישור לפוצץ בהפגנתיות ראש נפץ גרעיני – ככל הנראה באויר מעל שטח לא מיושב במצרים או בסוריה או בשתיהן גם יחד? הסובייטים כבר הציבו אז במצרים (שעדיין היתה אז בת בריתם) טילים משלהם חמושים בנשק גרעיני. ארצות הברית הכריזה אז כוננות גבוהה יותר מאשר בכל רגע אחר מלבד משבר הטילים בקובה ב-1962. משה דיין בהחלט שיחק באש. למרבה המזל ראש הממשלה גולדה מאיר ויועצה השר ללא תיק ישראל גלילי, יחד עם השר יגאל אלון שהיה יריבו הגדול של דיין, הוציאו מיד מידיו של דיין את הגפרורים. אין ספק שעל כך מגיעה מלה טובה היסטורית למי שזכורים בעיקר על טיפוח מדיניות של יוהרה לאומנית לאחר 1967 והנחת היסוד למפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים. 

בסופו של דבר, מדינת ישראל ניהלה בהצלחה את המלחמה באמצעים קונבנציונליים, והיא הסתיימה ללא ניצחון חד משמעי לאחד הצדדים –  ומלחמות כאלה הן לעיתים קרובות הבסיס הטוב ביותר להגיע אחר כך לשלום. אבל הנשק הגרעיני הישראלי נותר במקומו, כחרב מונפת מעל המזרח התיכון, גם אם לא נשלפה מהנדן. 

לא היה זה הגילוי הראשון על תולדות הנשק הגרעיני הישראלי, מה שפרופ' אבנר כהן כינה "הסוד הכי פחות שמור של מדינת ישראל". כבר לא מעט התפרסם בדרך זו או אחרת. ידוע כי במסגרת הברית הצבאית שנכרתה בין ישראל לבין צרפת ובריטניה במתקפה נגד מצרים ב-1956 השיג שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון, סיוע צרפתי בהקמת הכור הגרעיני בדימונה.  ידוע כי  ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון נקלע לעימות ממושך עם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי,  אשר דרש בתוקף לקיים פיקוח על הנעשה במה שכינתה אז מדינת ישראל "מפעל הטקסטיל בדימונה". ידוע על אמצעי הרמיה המתוכחמים שהופעלו, כולל בנית קומה שלמה מזויפת בכור בדימונה, במיוחד בכדי להציגה בפני הפקחים האמריקאים שהורשו בסופו של דבר להגיע לשם. (הדמיון לאמצעי הרמיה שנקטו ארבעים שנה אחר כך האיראנים כדי להסתיר תכנית גרעינית משלהם אולי אינו מקרי בלבד). ולמרות כל האמצעים המתוחכמים, נותר הנשיא קנדי חשדן כלפי הכור הישראלי בדימונה ממש עד לרגע בו השיגו כדור המתנקש בדאלאס שבטכסס. 


ואולם, בסופו של דבר נמצא הפתרון והמוצא מן הסבך. ראש הממשלה לוי אשכול שהחליף את בן גוריון הגיע להסכם עם הנשיא לינדון ג'ונסון שהחליף את קנדי, הסכם אשר יצר את "העמימות הגרעינית" אשר שרירה וקיימת עד היום. מדינת ישראל מעולם לא הודיעה רשמית על החזקתה בנשק גרעיני ולא קיימה שום ניסוי בנשק זה. (לפחות לא ניסוי שאפשר ליחס אותו אליה – השאלה מי הוא זה שפיצץ פעם מתקן גרעיני מעל מימי האוקינוס ההודי במרחק אלפי קילומטרים מחופי ישראל נותרה פתוחה וללא מענה.) 

כל עוד לא הודיעה מדינת ישראל על החזקתה בנשק גרעיני, אין סיבה להפעיל כלפיה את הסעיף בחוק האמריקאי אשר מחייב הפסקת כל סיוע למדינה שפיתחה נשק גרעיני. לכן כנראה ממשיכה ממשלת ישראל למנוע מן "המתריע הגרעיני" מרדכי וענונו לצאת מגבולות מדינת ישראל, גם שנים רבות לאחר שסיים לרצות את שמונה עשרה שנות המאסר שנגזרו עליו. אם יגיע וענונו לגבעת הקפיטול בוושינגטון ומסור לסנטורים וחברי בית הנבחרים הצהרה בשבועה כי היה נוכח ביצור נשק גרעיני בדימונה, האם יביא הדבר להפסקת כל סיוע אמריקאי לישראל? לא סביר, אבל זה יצור כאב ראש לא קטן לקובעי המדיניות בארצות הברית ובישראל, ויאלץ אותם לחפש  נוסחא יצירתית, כמו שנדרשו להסביר מדוע תפיסת השלטון על ידי צבא מצרים אינה בדיוק  הפיכה צבאית. הרבה יותר קל ופשוט להאריך מחדש בכל חודש אפריל את צו שר הפנים אשר אוסר על מרדכי וענונו לצאת מגבולות מדינת ישראל ואף להתקרב אל שעריה של שגרירות זרה כלשהי. 

פרופ' אבנר כהן, ישראלי השוכן בארצות הברית וחוקר משם את תכנית הגרעין הישראלית, הוא מתריע גרעיני מסוג אחר לגמרי  מאשר וענונו. לא לו ללכת בדרכו של וענונו, לצאת בהתנגשות ישירה עם המערכת הצבאית והפוליטית כולה, לחשוף בבת אחת את כל הידוע לו ולשלם את מלוא המחיר הכבד. אבנר כהן מלקט מסמכים כתובים ומראיין אנשים שהיו בצמתי הכרעות במדינת ישראל והסכימו בזקנתם לחשוף מעט ממה ששמעו וראו. הוא כותב מאמרים וספרים ומשחק כבר שנים רבות משחקי חתול ועכבר עם הרשויות השלטוניות והצנזורה הצבאית. אף אחד לא ישקול ברצינות לשלוח את סוכני המוסד לחטוף אותו ממכון המחקר על שם וודרו וילסון בוושינגטון ולהביאו למשפט ריגול בישראל. הוא ושותפו, העיתונאי רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות",  כרסמו לא מעט בעמימות הגרעינית של מדינת ישראל. כמוהם עשו עוד רבים אחרים. למעשה, לא נותר עוד הרבה מה לחשוף. 

מעל דפי "מקור ראשון" הצביע השבוע אמנון לורד על מה שנראה לו כסכנה חמורה חדשה ההולכת ומתפתחת: "אפשר כבר להבחין בקווי המתאר של האיסטרטגיה האיראנית המתוחכמת, שתהיה דומה לאיסטרטגיה של הפלסטינים.  נגד ישראל. כמו שהפלסטינים הצליחו לפעול לדה-לגיטימציה בינלאומית של ישראל באמצעות "הכיבוש" [מרכאות במקור], כך עלולה איראן לעשות בתחום הגרעין. (...) יש יסוד לחשוב שהאיראנים יתחילו לפעול לגיוס הקהילה הבינלאומית לפירוק ישראל מהאופציה הגרעינית שלה. זאת בהלט יכולה להיות המשימה שלהם לעשר השנים הבאות". 

 בינתיים, זוהי רק עננה קטנה בקצה האופק. בינתיים, מחויבת ארצות הברית רשמית ופומבית למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, בדרכים דיפלומטיות אם רק אפשר, ובו בזמן היא מקפידה לא להסתכל ולא לבדוק מה מסתתר מאחורי העמימות הגרעינית של מדינת ישראל. בינתיים יכולה מדינת ישראל לדרוש החרפה נוספת של הסנקציות הכלכליות שכבר הביאו את כלכלת איראן  אל סף התמוטטות ובאותו השבוע עצמו גם לתבוע במפגיע כי ממשלת הולנד תימנע מצעד מינימלי של סימון מוצרי ההתנחלויות, מה שעשוי להביא את הצרכנים באמסטרדם להחליט בעצמם אם לרכוש מוצרים כאלה. אפשר גם לדרוש שהאיראנים יקפיאו את העשרת האוראניום בעוד מתנהל משא ומתן על גורל תכנית הגרעין ולדחות  בתוקף את הדרישה שמדינת ישראל תקפיא הקמת התנחלויות בעוד היא מנהלת משא ומתן על גורל השטח בו מוקמות ההתנחלויות. 

ועם זאת, בסופו של דבר טענתה העיקרית של מדינת ישראל ליחס עדיף ולזכות הבלעדית להחזיק נשק גרעיני במזרח התיכון נשענת על היותה "הדמוקרטיה היחידה באזור", מי שאמורה להיות חברה מכובדת ואחראית במשפחת הדמוקרטיות המערביות. ככל שמשטר הכיבוש על מליוני פלסטינים נמשך ומעמיק, נשמע הטיעון הזה חלול יותר ויותר.