יום שבת, 30 בנובמבר 2013

אור לגויים במהדורת נובמבר 2013

אור לגויים במהדורת נובמבר 2013 

ביום שבו נחתם בז'נבה ההסכם בין איראן לבין שש המעצמות הייתי בחופשה משפחתית בהולנד. לא היה צורך בידיעה מושלמת בשפה ההולנדית כדי לקלוט את המסר של הכותרות הראשיות ומאמרי המערכת – תחושת רווחה על כך שהתרחק צילה המאיים של מלחמה חדשה במזרח התיכון והשלכותיה הכלל עולמיות. רק בשולי הידיעה אפשר היה למצוא את השם "נתניהו".    

ביום בו חזרתי לארץ המשוגעת הזאת פתחתי את הטלויזיה וראיתי את ראש הממשלה שלי מדבר בטכס חנוכה, ליד הכותל המערבי. שם הוא אמר "באנו חושך לגרש, והחושך הוא איראן גרעינית. אם אפשר, עדיף לעשות זאת בדרכים דיפלומטיות - ואם לא, אנחנו נשמש אור לגויים".

הרבה גלגולים כבר עבר המונח "אור לגויים" מאז השתמשו בו לראשונה נביאי התנ"ך. בדרך כלל הפרשנים  נהגו לקשר אותו אל חזון השלום העולמי, "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". הימים של "אור לגויים" היו אמורים להיות תקופה של עתיד אוטופי בו יציבו  היהודים ליתר עמי העולם דוגמא ומופת של התנהגות מוסרית נעלה ושוחרת שלום. לא בדיוק מה שמתבטא בהתנהגותה של מדינת היהודים הקיימת במציאות... 

המונח קיבל עכשיו משמעות חדשה ושונה למדי ממה שהיתה לה למשל בפיו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. כיום, "אור לגויים" פירושו האש היוקדת של מלחמה גדולה, בה תפתח מדינת ישראל ואליה היא תגרור את יתר מדינות העולם. בהחלט פרשנות חדשנית למונח העתיק, וכל הזכויות עליה שמורות לבנימין נתניהו. 


אבל השבוע הזה ראינו גם בנימין נתניהו אחר, קצת פחות תקיף ומיליטנטי, מנהל משא ומתן עם האיחוד האירופי על הנושא הכאוב של ההתנחלויות. כבר לפני כמה חודשים הודיעו האירופים כי במסגרת תכנית שיתוף הפעולה המדעי הוריזון 2020 ינתן סיוע אירופי אך ורק למוסדות ישראליים הנמצאים ופועלים בשטחה הריבוני המוכר של מדינת ישראל. בהחלט לא למוסדות הנמצאים  בהתנחלויות בשטח כבוש. לא בגדה המערבית, גם לא במזרח ירושלים ורמת הגולן שסופחו לישראל בסיפוח חד צדדי ששום מדינה לא הכירה בו. השבוע כבר לא נוצר זמן לדחיה, וממשלת ישראל נדרשה פשוט לקבל החלטה האם להצטרף לתכנית בתנאים שהציבו האירופאים. 

לרגע אחד נראה היה כי נתניהו הולך אל עבר התנגשות חזיתית. הוא שקל לגונן בכל מחיר על ההתנחלויות שהוקמו בשטח בו חיו אבותינו לפני אלפיים שנה ואף לוותר למענן על מענקים בסך חצי מיליארד יורו לאוניברסיטאות ולמוסדות המחקר הישראליים וגם לנתק את הרשת העניפה של קשרים שלא יסולאו בפז אשר מדענים ישראלים טוו עם עמיתיהם האירופים. אך לנוכח זעקת השבר של ראשי האוניברסיטאות נכנע ראש הממשלה וחתם על ההסכם המקבע את מה שאמצעי התקשורת קראו "החרם האירופי".  

"זהו הסכם שהוא אסון מוסרי, מדיני ומשפטי" זעק ח"כ לשעבר אריה אלדד מן הימין הקיצוני. "בישיבת החרום של הממשלה שרי הימין גמגמו והתקפלו. תמורת כמה עשרות מיליוני יורו לשנה הם מוכנים לוותר על אמא שלהם, על ירושלים, על הריבונות, על הכבוד. הם רומסים את חוק החרם שהיה הישג חשוב של שדולת ארץ ישראל בכנסת הקודמת". וסיכם אלדד במרירות: "אלה פשוט סמרטוטים! כשילך נתניהו להקים  מדינה פלסטינית ביו"ש, איש מהם לא יעצור אותו". 

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

ניצוצות קטנים

ניצוצות קטנים


בגבול רצועת עזה מנהלים מומחי המנהרות של החמאס ומומחי האנטי-מנהרות של צה"ל קרב מוחות שרק חלקו הקטן מגיע אל פני השטח. לפני שבועיים הודיע צה"ל בקול תרועה רמה על חשיפת מנהרה שחפר החמאס מתחת הגבול וכמה מאות מטרים אל תוך שטח ישראל. שבוע אחר כך חדרו החיילים לשטח הרצועה כדי לקדוח ולהרוס את המנהרה מצידה הפלסטיני, אך אנשי החמאס כבר חזו מהלך זה ומלכדו את המנהרה. המקדח הישראלי פוצץ מטען חומר נפץ גדול. שישה ממומחי המנהרות של חיל ההנדסה הישראלי נפצעו בפיצוץ, אחד מהם – סג"ם אחיה קליין – נפצע קשה ומספר ימים פרפר בין חיים למוות. 

שלושה ימים אחר כך פרסם "ידיעות אחרונות" רב התפוצה כתבה גדולה ורגשנית עד מאד: "עיניים שלנו – הרופאים נאבקים כדי להציל את ראייתו של קצין ההנדסה – לאחר שלושה ימים ללא הכרה התעורר הקצין שנפצע מפיצוץ מנהרת הטרור – "אנו נורא שמחים ונרגשים" אמרה אמו, אך המלחמה על עיניו של אחיה עוד תהיה ארוכה." אל הכתבה נוסף תצלום של הסג"ם לפני פציעתו, בתנוחה קרבית מאד כאשר לוע תת מקלעו מכוון היישר אל הצופה. בסוף הכתבה, לאחר תיאור מפורט של מצבו הרפואי של הקצין, מצב רוחו עם יקיצתו וראיונות מפורטים עם רופאיו, עם בני משפחתו ועם חבריו ליחידה נמסר בשורה קצרה ויבשה "חיל האויר חיסל ארבעה מומחי מנהרות פלסטינים".   

ביום בו פורסמה הכתבה הזאת על סג"ם קליין נפטר האסיר הפלסטיני חסן אל-טוראבי בבית החולים העמק בעפולה. טוראבי, בן 23, נעצר בחודש ינואר השנה בחשד ליידוי בקבוקי תבערה ואבנים. במהלך מעצרו בכלא מגידו התפרצה מחלת הלאוקמיה ממנה כבר סבל. החובשים בכלא לא התיחסו ברצינות למצבו. גם כאשר התמוטט טוראבי והחל להקיא דם, נדרשו עשרה ימים בטרם החליטו השלטונות להעבירו למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים.

הידיעה על מותו עוררה פעולות מחאה בקרב כל האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים. בכלא מגידו נפצעו עשרים אסירים שקיימו פעולת מחאה בחצר הכלא ופוזרו בכח רב בידי השומרים. עיסא קרקא, שר האסירים ברשות הפלסטינית, הטיל את האחריות למותו על רשלנות של שירות בתי הסוהר. לקהל הישראלי כמעט לא נודע כל הסיפור הזה, היתה רק ידיעה קצרצקרה בשוליו של עמוד חדשות אחד באינטרנט. 

וזה היה גם בדיוק אותו היום בו הזהיר היועץ לבטחון לאומי יעקב עמידרור את ראש הממשלה נתניהו ושריו מפני התוצאות החמורות העלולות להיות לקריסת המשא ומתן עם הפלסטינים. שרים הגדירו את הערכת המצב שהציג עמידרור בישיבת הממשלה כ"כנה ומפוכחת". 

עמידרור הדגיש כי חידוש תהליך השלום עם הפלסטינים תרם בצורה משמעותית למעמדה הבינלאומי של ישראל. מנגד, הוא הזהיר כי "כישלון המשא ומתן יגביר את המגמה של חרמות ובידוד בינלאומי של ישראל". הוא הביא כדוגמה את הסנקציות שהטיל האיחוד האירופי לפני כמה חודשים נגד ההתנחלויות בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורמת הגולן. לדבריו, היתה זו  החלטה מודעת של האיחוד האירופי לצאת נגד ישראל, גם מדינית וגם כלכלית. הוא הדגיש כי על ישראל לקחת ברצינות את המהלך האירופי, אותו הגדיר סוג של חרם כלכלי. 

זאת היתה הסקירה המדינית האחרונה שהציג עמידרור לשרי הממשלה. עמידרור, שהחזיק שנתיים וחצי במשרה רבת העוצמה של יועץ לביטחון לאומי והיה אחד היועצים הקרובים ביותר לראש הממשלה בנימין נתניהו, הודיע על התפטרותו. 

עמידרור התחיל את תפקידו כנץ אידיאולוגי, אך לאחר זמן מה חל שיוני מהותי. דיפלומטים זרים החלו להחישב אותו כ"אחת הדמויות הפרגמאטיות והאחראיות בסביבתו של ראש הממשלה" ואילו בעיני המתנחלים ותומכיהם בממשלה הוא נתפס כ"שמאלני" של לשכת נתניהו. שר החוץ אביגדור ליברמן אף היה עוקץ אותו וטוען שהיה יכול להתפקד למרצ. 

אולם לפני מספר חודשים נפוצו שמועות על חיכוכים גוברים בינו לבין אחרים מאנשי לשכת ראש הממשלה ואח"כ גם עם ראש הממשלה בעצמו. בסופו של דבר "עמידרור סיפר למקורביו כי הוא מחפש תאריך יעד לסיום התפקיד. עבודה שוחקת ותנאים הלא אופטימליים בלשכת ראש הממשלה הביאו אותו לתחושה שהספיק לו והגיע הזמן לפרוש." לשכת ראש הממשלה מצידה הכחישה את כל השמועות וציינה כי עמידרור עזב בזמן שנקבע מראש עם כניסתו לתפקיד. 

עזיבתו של עמידרור ארעה ימים ספורים לפני חזרתו של אביגדור ליברמן אל משרד החוץ. המשפט הממושך שהטיל צל על מעמדו הפוליטי של ליברמן הסתיים בזיכוי. שופטי בית משפט השלום  בירושלים קבעו כי לא הוכחה קשר פלילי בין מעשהו של השגריר הישראלי בבלרוס שסיפק לשר החוץ מידע חסוי על חקירה פלילית שהתקיימה כנגד כבוד השר לבין פעולתו של השר מספר שנים אחר כך לקדם את הקריירה הדיפלומטית של השגריר. השופטים כותבים אמנם כי מעשיו של ליברמן "אינם ראויים, אינם מוסריים ואינם עומדים בסטנדרט המצופה מאיש ציבור, ודאי במעמד כה בכיר של שר בממשלת ישראל". ואולם את כל זה הדף ליברמן בבוז הצידה, לנוכח השורה התחתונה שקבעו השופטים: "לא ברור אם המעשים עולים כדי עבירה פלילית". מה שברור: ליברמן חוזר בתרועת ניצחון אל משרד החוץ,  שנשמר פנוי למענו במהלך השנה האחרונה. 

אביגדור ליברמן ידוע ביחסו המזלזל אל המשא ומתן,  ובהכרזות חוזרות ונשנות כי אי אפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים ואין טעם לנסות. בדיוק בזמן זיכויו של ליברמן פרסם "ידיעות אחרונות" את רשימת אבני הנגף עליהן מאיים המשא ומתן להתנפץ, וביניהן מתנוססת הדרישה לקיים מסדרון ישראלי שיחדור עמוק עמוק לתוך השטח הפלסטיני כדי לקיים שליטה בהתנחלות נוקדים שבשולי מדבר יהודה. במקרה, התנחלות נוקדים היא מקום מגוריו של שר החוץ הישן-חדש.

אבני הנגף אכן מצטברות והולכות בקצב מסחרר. בשבוע שעבר שיגר ראש הממשלה את סגן השר אופיר אקוניס, מן הניצים הבולטים בסיעת הליכוד, להציג בכנסת את רשימת הבניה בהתנחלויות – שנועדה "לאזן" את השחרור של 26 אסירים פלסטינים אשר כל כך הרגיז את האגף הימני בממשלה. 

המשימה היתה מאד לרוחו של אקוניס: "ממשלת ישראל רואה ביהודה ושומרון חבלי מולדת של עם ישראל, ולכן הבניה ביהודה ושומרון תימשך ותתעצם" הוא הסביר. "יותר   מ-3,500 יחידות נמצאות בתכנון כעת, בין השאר 255 יחידות דיור בעפרה, 509 יחידות דיור בגבעת זאב, 256 יחידות דיור בכפר אדומים ו-196 יחידות דיור בקרני שומרון. כמו כן בביתר עילית אושר קידום תכנית לבניית 398 יחידות דיור חדשות. בנוסף, יקודם תכנון של למעלה מ-2,000 יחידות דיור בהתנחלויות הבאות: גבעת זאב, קרני שומרון, אלמוג, עלי זהב, יקיר, כפר אדומים-נופי פרת, מחולה, טלמון, ברכה, עפרה, שילה ובית אל". גם בשכונות ההתנחלותיות שבמזרח ירושלים אושרו תכניות בניה נרחבות, ובמקביל אושר הגן הלאומי שלמרגלות הר הצופים, שמטרתו העיקרית לאסור בניה שם ועל ידי כך למנוע התרחבות של השכונות הערביות בירושלים.

למחרת היום פורסמה רשימת הרחבת התנחלויות כולה בעיתונות הפלסטינית וכצפוי עוררה זעם ומחאה. "המקל והגזר" היא שיטה ידועה ומוכרת מדורי דורות. אולם כאן היה מדובר בגזר ננסי, עשרות בודדות של אסירים מבין אלפים שבבתי הכלא הישראלים, ומולו מקל חובלים ארוך וכבד המפליא במכות כואבות. 

"עד שיגמרו תשעת חודשי המשא ומתן, האם עוד ישאר שטח להקים בו מדינה פלסטינית?" נאמר בהודעת המחאה שפרסמה הרשות הפלסטינית. סאיב עריקאת, הנושא ונותן הפלסטיני הותיק, איים להתפטר מתפקידו אך שוכנע להישאר. "נתניהו הצליח, על ידי חלוקת שחרור האסירים לארבעה שלבים במהלך תשעה חודשים, למלכד את הפלסטינים ולשלול מהם את נשקם הדיפלומטי היחיד כמעט – האיום להפסיק את המשא ומתן" כתב הפרשן הפלסטיני דאוד כותאב. 

כאשר הכותרות מבשרות על התמוטטות קרובה של השיחות ושל התהליך כולו נחת בנתב"ג מזכיר המדינה של ג'ון קרי. היה זה בדיוק יום השנה להרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, וג'ון קרי בא משדה התעופה להניח זר פרחים על המצבה במקום הרצח בטרם פנה למאמץ חרום להוריד את גודל הלהבות – בראש ובראשונה לנסות להרגיע את הפלסטינים ולנטוע בהם מידה מסוימת של תקווה. 

בהצהרות פומביות ובראשן ראיון משותף בפרופיל גבוה עם הטלוזיה הישראלית והפלסטינית אמר קרי: "מהי האלטרנטיבה לשלום? המשך הסכסוך הבלתי נגמר. האלטרנטיבה לשיחות היא כאוס. האם ישראל מעוניינת באינתיפאדה שלישית? אם לא נפתור את הסוגיות בין הישראלים לפלסטינים, הבידוד של ישראל יגבר ומסעות הדה־לגיטימציה נגדה יגברו. אם לא נפתור את סוגיית ההתנחלויות, אם לא נשים קץ לנוכחותם של חיילים ישראלים בגדה המערבית, אם לא נכונן שלום בימיה של הנהגה פלסטינית שמחויבת לאי־אלימות - נמצא עצמנו בסוף עם הנהגה שדוגלת באלימות". 
.
קרי הזהיר מפני המשך הסטטוס קוו: "אני יודע שיש ישראלים שאומרים 'יש לנו גדר הפרדה, אין חיכוכים יומיומיים, מצבנו הכלכלי טוב למדי'. ובכן, יש לי חדשות בשבילכם: הסטטוס קוו של היום לא יהיה הסטטוס קוו של מחר או של השנה הבאה. אם לא נפתור את העניין הזה העולם הערבי והפלסטינים יתחילו שוב לדחוף לכיוון אחר". 

ועם זאת הוסיף קרי "החדשות הטובות הן ששני המנהיגים מחויבים להמשיך הלאה, שניהם מודעים לקשיים, אבל אנחנו מתגברים עליהם", והוא גם הכחיש את הידיעות העקשניות כי ארה"ב מתכננת לכפות הסכם על הצדדים ואמר כי הוא מאמין שניתן להגיע להסכם עד תאריך היעד שנקבע, כלומר אפריל 2014.

בלילה בו עזב ג'ון קרי את ארצנו נהרגו שני פלסטינים במחסומי הדרכים שמציב צה"ל על הכבישים הפלסטינים. במחסום מצפון לבית לחם נהרג ענאס פואד אל אטרש, בן 23, לטענת החיילים כאשר ניסה לדקור אחד מהם. במחסום מדרום לשכם נהרג בשיר חננין, בן 28, ושם דיווחו החיילים כי הוא ירה עליהם באקדח זיקוקים. ככל הידוע, לא היה שום קשר או תיאום בין השניים, ואף אחד משניהם לא היה פעיל בארגון כלשהו. ניצוצות קטנים הם שיכולים להצית בערה גדולה.

יום שישי, 1 בנובמבר 2013

צעדים הורסי אמון

צעדים הורסי אמון

ראיון של פלסטיני באמצעי תקשורת ישראלי: אפילו כאשר הפלסטיני מדבר עברית ללא רבב, נדמה שהמראיין והמרואיין מדברים בשתי שפות שונות.

השבוע ראיינה אסתי פרז ביומן הצהריים של קול ישראל את אשרף אל עג'מי, שר האסירים לשעבר ברשות הפלסטינית. כך זה מופיע ברשימות שרשמתי באותו רגע :

פרז: אנחנו שחררנו רוצחים מתועבים מהכלא, וכמו שאתה יודע זה עורר הרבה ויכוח אצלנו. זה מטריד הרבה ישראלים לראות שאצלכם מקבלים את הרוצחים האלה בהתלהבות ובחגיגות שמחה. זה מעורר ספק לגבי הרצון שלכם בשלום.

אל עג'מי: אלה אסירים שישבו הרבה הרבה שנים בכלא אצלכם, עוד מלפני הסכם אוסלו. המשפחות שלהם התגעגעו אליהם  וחלמו לראות אותם בבית. הרבה פעמים מקודם הרשות הפלסטינית ביקשה את השחרור שלהם וישראל כל פעם סירבה. עכשיו שהם אחרי כל השנים משתחררים אז נכון, יש שמחה.

פרז:אבל אלה רוצחים שרצחו אזרחים!

אל עג'מי: הרבה מאד אנשים נהרגו, גם אצלכם וגם אצלנו. אני צריך להגיד שהמספר של הפלסטינים שנהרגו, הנשים והילדים שנהרגו, הרבה יותר גדול מאשר המספר של הישראלים שנהרגו. פי כמה יותר גדול. במיוחד כשהטייסים שלכם יצאו להפציץ בעזה.

פרז: זה דבר אחר, זה מלחמה. אנחנו מצטערים על זה אבל במלחמה כמו במלחמה. דברים כאלה קורים במלחמה. כאן מדובר ברוצחים, באנשים שהתנפלו עם גרזנים וקלשונים או פיצצו חומר נפץ!

אל עג'מי: אני מאד מקווה שנגיע לשלום ואז לא יהרגו יותר אנשים, לא ישראלים ולא פלסטינים.

פרז: כולנו מקווים. שלום רב לך, מר  אל עג'מי. תודה שבאת להתראיין בשידורנו (סיום השידור).

לחברה הנמצאת בעימות ומלחמה, רגיל וטבעי להאמין שהבחורים שלנו הם מיטב הנוער והבחורים שלהם הינם רוצחים מנוולים. לישראלים קשה מאד להבין מדוע הפלסטינים רואים את אלפי בני עמם הכלואים  כגיבורים לאומיים ולוחמי חופש, ומדוע דורשים כל המנהיגים הפלסטינים את שחרור "המחבלים האלה". ומאידך, מובן מאליו שמדינת ישראל מחויבת לעשות מאמץ על אנושי כדי להחזיר הביתה ולו חייל אחד של צה"ל הנמק בשבי האויב. "אבל איך אפשר להשוות? כידוע, צה"ל הוא הצבא ההומאני ביותר בעולם, ומי מעז להשוות את חיילי צה"ל למחבלים רוצחים?"

בתקופה שמיד לאחר חתימת הסכמי אוסלו נכנס נושא שחרור האסירים הפלסטינים למסגרת "צעדים בוני אמון", והופקדה עליו ועדה מיוחדת משותפת לישראלים ולפלסטינים. זה היה חלק מתפיסה של פתרון סכסוכים שמקובלת במיוחד באמריקה. אולי זה גם היה מצליח אם היו הולכים בגדול - לפתוח דף חדש ולרוקן לחלוטין את בתי הכלא, מיד לאחר לחיצת היד בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת. במיוחד שרבים מבין האסירים שישבו אז בכלא נשלחו למשימתם בפקודתם הישירה של האנשים שהתיישבו ליד השולחן מול נציגי ממשלת ישראל. מחווה כזאת היתה יכולה לעשות רושם חזק בחברה הפלסטינית, שבה כמעט בכל משפחה יש מי שיושב או ישב בעבר בכלא הישראלי.  

אבל זאת לא היתה הדרך בה הלכו, אחרי לחיצת הידיים. שירותי הבטחון הישראלים התנגדו בחריפות והטילו וטו על שחרור "אסירים עם דם על הידיים", ועל מי שנחשב ש"עודנו מסוכן". אנשי הימין (ביניהם ח"כ בנימין נתניהו) הקימו קול צעקה וזעקה על "שחרור הרוצחים". ב"ועדה לצעדים בוני אמון" התנהל מיקוח עקשני ומתיש על כל שם. השחרורים התבצעו במשורה וביד קפוצה ולא מעט מהאסירים של אז נשארו בכלא עוד עשרים שנה, עד הימים האלה ממש. הפלסטינים למדו שהכיבוש בהחלט לא הסתיים. מעבר לשולחן המשא ומתן הם לא פעם פגשו את אותם ישראלים שפגשו מקודם במשרד המושל הצבאי או בחדר החקירות של השב"כ.

מאז, המונח "צעדים בוני אמון" יצא משימוש. אם מתרחש שחרור של אסירים, ברור לכל כי הוא נובע ממערכות של שיקולים פוליטיים ומאבקי כוח משני צידי המתרס. החמאס הצליח ללכוד חייל ישראלי בשם גלעד שליט ובסופו של דבר הצליח להביא תמורתו לשחרור יותר מאלף אסירים פלסטינים. יוקרתם של מנהיגי החמאס עלתה ויוקרתו של הנשיא מחמוד עבאס נפגעה. עבאס דרש במפגיע לקבל גם הוא שחרור משמעותי של אסירים, כדי להראות שאפשר להשיג זאת גם בדרכים דיפלומטיות.  

נתניהו, מצידו, עומד בפני בידוד בינלאומי גובר של מדינת ישראל, למשל הצעדים האירופיים האחרונים נגד מפעל ההתנחלות. בכדי להתגונן מפני הלחץ הבינלאומי, היה חשוב לראש הממשלה להכנס למשא ומתן שאותו יזם שר החוץ קרי. לכן היה נתניהו מוכן להסכים לשחרור מאה וארבעה אסירים שישבו בכלא עוד מלפני הסכמי אוסלו, בכדי להמתיק לפלסטינים את הגלולה של ניהול מו"מ בעוד הבניה בהתנחלויות נמשכת. כדי שהפלסטינים לא יברחו מהמשא ומתן, גם אם יראה חסר כל תקוה ותוחלת, דאג נתניהו לחלק את השחרור לארבע פעימות במרחק של כמה חודשים זו מזו. כל אחת מהפעימות מלווה בקול צעקה וזעקה של הימין הקיצוני בישראל, וראיונות רגשיים ומלודרמטיים מאד של בני משפחות שכולות המתפרסמים בכותרות העיתונים.  

אמצעי התקשורת ההמוניים העבירו השבוע לציבור הישראלי מסר ברור: הפלסטינים הם טרוריסטים ורוצחים מתועבים, וממשלת ישראל החליטה לשלוח כמה מהם לחופשי בלי סיבה.  הציבור הפלסטיני קיבל מסר אחר לגמרי: במאמץ רב חולצו מציפורני הכיבוש כמה עשרות אסירים, אך הצבא  מיהר להשלים את החסר בפשיטות ומעצרים ליליים, ועל כך הוסיפה ממשלת ישראל  גם גל של אלפי יחידות דיור בבניה התנחלותית.

בסך הכל, מערכת אפקטיבית במיוחד של צעדים הורסי אמון. אם עוד היה מה להרוס.