יום שבת, 18 באוקטובר 2014

טרור מדיני וכנפיים מעל קיר הברזל

טרור מדיני וכנפיים מעל קיר הברזל

האם הפלסטינים ישתחררו אי פעם מן הכיבוש הישראלי? האם אי פעם יקום שלום בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין? אם מתי שהוא יתרחשו הדברים האלה לא יקרו, בהא סמיר בדר כבר לא יזכה לחזות בהם.

 בהא סמיר בדר
תצלום: הארץ

שלשום בלילה נכנסו חיילים ישראליים לכפר בית לקיא שליד רמאללה, םעולה שגרתית שכמוה מתבצעות כל לילה בחלקים שונים של הגדה המערבית. צעירי הכפר התנגדו לכניסת החיילים לכפרם, והשתמשו באבנים ובקבוקי תבערה – כפי שעושים יותר ויותר צעירים פלסטיניים בחודשים האחרונים. בהא נורה בחזהו, וחייו הסתיימו בגיל 13. אלפים צעדו בהלוויתו. עוד שם אחד נוסף לרשימה הארוכה מאוד מאוד של הקורבנות והנופלים למען המטרה הלאומית הפלסטינית.



רון פרושאור, שגריר ישראל לאו"ם, מרוגז מאד השבוע. מה שמרגיז אותו הוא הטרורהמדיני הפלסטיני. לדבריו של פרושאור, הטרור המדיני הוא רע לא פחות מכל סוג אחר של טרור. מטרתו של הטרור המדיני היא "יצירת עובדות חד צדדיות בשטח" (האשמה די מוזרה, כאשר הממונים על פרושאור עוסקים בבניה בלתי נלאית של התנחלויות... ) היה זה טרור מדיני כאשר לפני שנתיים ביקשו הפלסטינים להעניק למדינת פלסטין מעמד של מדינה משקיפה באו"ם
ולא פחות מ-138  מדינות הצביעו בעד. זהו טרור מדיני כאשר הם כעת פונים למועצת הביטחון לקבוע לוח זמנים לסיום הכיבוש הישראלי. שוודיה מסייעת לטרור המדיני כאשר פרסמה "הצהרה חסרת אחריות בעיתוי אומלל" והודיעה על כוונתה להכיר במדינת פלסטין. טרור מדיני, בקיצור, הוא כל פעולה דיפלומטית שננקטת על ידי פלסטינים, מלבד לשבת לשולחן המשא ומתן מול נציגי ממשלת ישראל.  

פרושאור סיכם בפנייה נרגשת אל הקהילה הבינלאומית "לבלום את העגלה הפלסטינית המתדרדרת" ולשכנע את הפלסטינים כי "שלום אמיתי לא יושג באמצעות צעדים חד צדדיים, ורק דרך משא ומתן ישיר. המרחק בין רמאללה לירושלים קצר בהרבה מאשר לניו יורק או לשטוקהולם".


ומה יקרה אם ישתכנעו הפלסטינים מן הנזיפה והפניה הנרגשת של השגריר, ויסכימו להכנס לעוד סיבוב של משא ומתן ישיר עם נציגיו של נתניהו? במקרה, בדיוק השבוע
העניק שר הביטחון משה יעלון ראיון נרחב וגלוי לב ל"ישראל היום". כפי שהבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, בעולמו של יעלון אין ולא יהיה סיום לסכסוך.  הסכסוך עם הפלסטינים ימשך "עד שאחרון אויבינו יבין שאנחנו כאן לנצח". אבל זה כנראה לעולם לא יקרה כי "בעצם מה שמעסיק את הפלסטינים זה לא להקים מדינה פלסטינית, אלא להרוס את המדינה היהודית". והמסקנה: "צריך לדעת לנהל את הסכסוך הזה בלי אשליות" ולהתבצר מאחורי "קיר של ברזל". (בחוש פוליטי מחודד השתמש יעלון במונח הלקוח ממשנתו של זאב ז'בוטינסקי, אך מצא גם ציטוט כמעט זהה מפיו את ד"ר משה ביילינסון שהיה סגן עורך "דבר", בטאון יריביו המפא"יניקים של ז'בוטינסקי.)

אז לפלסטיני שיבוא לשולחן המשא ומתן בהחלט אין מה לצפות מהממשלה בה יעלון מכהן כשר ביטחון. אבו מאזן? "הוא פרטנר לדיון, פרטנר לניהול הסכסוך. אני לא מחפש את הפתרון". מדינה פלסטינית? "צריך להשתחרר מהקונספציה שהכל נכנס לתוך מסגרת שנקראת מדינה. מצידי שיקראו לזה האימפריה הפלשתינית. מה אכפת לי? זה בעצם אוטונומיה".



קרוב לודאי שחברי הפרלמנט הבריטי לא קראו את הראיון עם יעלון, למרות שהוא התפרסם גם באנגלית – אך הם ראו את תמונות ההרס והחורבן שהמיטה מדינת ישראל בעזה, ושמעו גם שמעו על גל הפקעת הקרקעות והבניה ההתנחלותית שהחלו מיד לאחר סיום ההפצצות. במהלך הדיון הדרמטי שהתקיים השבוע בבנין הפרלמנט בווסטמינסטר, על ההצעה להכיר במדינת פלסטין, הרגע אולי הדרמטי ביותר היה נאומו חבר הפרלמנט מהמפלגה השמרנית ריצ'רד אוטאוויי, יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט. " עוד לפני שנהייתי שמרן הייתי אוהד ישראל ותומך בזכותה להתקיים, תחת ההשפעה העמוקה של השואה. "במבט לאחור על עשרים השנים האחרונות, אני מבין עכשיו שישראל לאט לאט מתרחקת מדעת הקהל העולמית. הפקעת 4000 הדונמים בגדה המערבית [גוש עציון], לפני מספר חודשים, קוממה אותי יותר מכל דבר אחר שקרה בחיים הפוליטיים שלי. לי כתומך ישראל זה גרם להיראות כמטומטם, וזה מאד מרגיז אותי. אני חייב לאמר לממשלת ישראל: אם אתם מאבדים תומכים כמוני, אתם בצרות".


וכך, לאחר חמש שעות דיון, החליט הפרלמנט הבריטי ברוב מוחץ של 274 נגד 12 לקרוא להכרה במדינת פלסטין. כמה מהדוברים בדיון התייחסו ישירות אל הקריאה הפומבית שפרסמו ערב הדיון 373 אזרחים ישראלים, כולל אישי ציבור ידועים:

"אנו, אזרחים ישראלים החרדים לשלומה של מדינת ישראל, מאמינים שקיום ובטחון ישראל לטווח הארוך תלוי בקיומה וביטחונה של מדינה פלסטינית. על כן, אנו החתומים מטה קוראים לחברי הפרלמנט הבריטי להצביע בעד ההצעה שתובא לדיון ביום שני ה-13 באוקטובר 2014 והקוראת לממשלת בריטניה להכיר במדינת פלסטין לצידה של מדינת ישראל".



לפני תשעים ושבע שנה פרסם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, את המסמך הידוע בו נאמר כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" וזאת "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ".

אפילו לציוני הנאמן ביותר יהיה קשה מאד לטעון כי "התנאי הברור הזה" נשמר הלכה למעשה. בפועל, במהלך המאה שחלפה מאז נגרמה פגיעה קשה בזכויותיהן של העדות הלא יהודיות שחיו בשנת 1917 באותה פרוביציה עותמנית. השבוע הזה עשתה ממשלת הוד מלכותה צעד קטן לתיקון המעוות, כאשר ראש הממשלה קמרון בחר להעדר מההצבעה ובהעדרותו לאפשר את קבלת ההחלטה.

להחלטה הבריטית יהיה כנראה המשך. שר החוץ הצרפתי לורן פביוס אמר כי "זה אך הגיוני" שצרפת תכיר במדינה פלסטינית. "השאלה היחידה היא מהם הצעדים שיהיו הכי יעילים לתהליך השלום. אנחנו לא רוצים צעד סמלי בלבד. עד עכשיו, הקונספציה הייתה שהכרה חייבת להיות קשורה למשא ומתן. החל מהרגע שבו המו"מ אינו אפשרי, או שהוא לא יכול להוביל להסכם, כמובן שצרפת תיקח אחריות". וחברי הפרלמנט הספרדי מצידם עומדים כנראה ללכת בדרכם של עמיתיהם הבריטים ולקרוא לממשלתם להכיר גם היא במדינת פלסטין – צעד משמעותי במיוחד שהתחשב בכך שספרד עומדת להצטרף כחברה במועצת הביטחון של האו"ם, אחת מאלה שיצטרכו להכריע בבקשה הפלסטינית לקבוע מועד לסיום הכיבוש.

לכאבי הראש של נתניהו נוסף השבוע אתגר ציבורי בלתי צפוי, מצד קבוצה של ישראלים צעירים מנוכרים וממורמרים שמכל המקומות בעולם בחרו לעבור לגור בברלין. חלקם עזבו את ישראל בתחושת ייאוש לנוכח מגמות ההיימנה בחברה הישראלית, התמעטות והעלמות הסיכויים לשלום, התגברות הלאומנות והגזענות, והעדר תקווה לשינוי חיובי במצב. עבור אחרים, הקש האחרון היה העליה הגואה ביוקר המחיה, חוסר היכולת של צעירים למצוא דירה במחיר בר-השגה, וכישלונה של תנועת המחאה החברתית של שנת  2011 אשר הוציאה מאות אלפי מפגינים לרחובות, אך לא הצליחה להשיג כל שינוי ממשי במדיניותה הכלכלית של הממשלה. מבלי להרתע מצלליו האפלים של עברה של ברלין, הישראלים הצעירים מצאו בברלין 2014 עיר צעירה ותוססת, שבה הדמוקרטיה מבוססת היטב – ובה גם מוצרי הצריכה וגם הדיור הינם זולים לאין ערוך יותר מאשר בישראל.

מן הקהילה הזאת של גולים-מרצון שוברי טאבו יצאה הסיסמה החתרנית "עולים לברלין". בשתי מילים פשוטות נהפך על פיו כל סדר הערכים המוסריים הציוניים, על פיהם יהודי שמגיע לישראל מכל מקום אחר ביצע מעשה ראוי לשבח של "עליה" ואילו כל העוזב את ישראל הוא בחזקת אשם ב"ירידה" בזויה.

"מדינת ישראל 2014 היא מדינת לאום ליהודים עשירים, להיי-טקיסטים ולילדים של גנרלים" כתב יוזם המחאה. "מדינה שבה לאנשים צעירים אין סיכוי לקנות בית והם לא יכולים להרשות לעצמם לגדל ילד, שבה אדם עובד הוא עני ומושפל, וסטודנט חי כמו כלב.

בחירות לא יכולות לשנות שום דבר. הן ישנו רק את זהותם של בעלי השררה, אבל המדיניות לא תשתנה. הפוליטיקאים יודעים עבור מי הם עובדים, וזה לא עבורך. תצביעו בכנפיים שלכם. תגיעו לנתב"ג בהמוניכם. שתבוא הממשלה לרדוף אחרינו לברלין ולנסות לשכנע אותנו לחזור. תאמינו לי, אם נעלה לברלין 100 אלף או 200 אלף ישראלים, נתחיל לראות שינויים בישראל. נתראה בברלין!"



יום שישי, 10 באוקטובר 2014

משטוקהולם לחירבת אום אל ג'ימאל - ובחזרה

משטוקהולם לחירבת אום אל ג'ימאל - ובחזרה 

בשבוע שעבר האשים הבית הלבן כי פרץ הבנייה ההתנחלותית במזרח ירושלים "מרעיל את האווירה", ונתניהו הגיב בהאשמת נשיא ארה"ב ב"פגיעה בערכים האמריקאים". השבוע עבר מוקד הסערה לאירופה, כאשר ראש הממשלה החדש של שוודיה הקדיש לאזורנו מקום בולט בנאומו הראשון בפרלמנט בשטוקהולם. "הסכסוך בין ישראל ופלסטין יכול להסתיים רק על ידי פיתרון שתי המדינות, אליו יוביל משא ומתן שיתנהל בהתאם לחוק הבינלאומי", אמר ראש הממשלה לופבן. "הדבר מצריך רצון של שתי המדינות להתקיים בשלום אחת לצד השנייה והכרה הדדית. לפיכך, שוודיה בוחרת להכיר במדינה הפלסטינית". 

ממשלת ישראל הקימה קול צעקה וזעקה, והשגריר השוודי הוזמן לשיחת נזיפה במשרד החוץ בירושלים. (הפעם נמנעו מלהושיב את השגריר הנזוף על כיסא נמוך, כפי שעשו פעם לעמיתו הטורקי...). שר החוץ ליברמן הצליח לפרסם מאמר בעיתון שוודי חשוב ובו טען כי עמדתו של ראש הממשלה החדש לא נועדה לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים אלא להפיס את דעת הקהל בשוודיה. (כלומר, לדעת ליברמן דעת הקהל בשוודיה נוטה לצד הפלסטינים ודורשת ממשלתה צעדים למענם – ואולי לא רק בשוודיה...). פעילי הימין הקיצוני כבר יצאו בקריאה להחרים את איקיאה ומוצרים שוודיים אחרים. ואילו יצחק הרצוג, ראש מפלגת העבודה הישראלית שב"אופוזיציה", גויס למשימה לדבר עם לופבן השוודי, חברו לאינטרנציונל הסוציאליסטי, ולנסות לשכנע אותו לחזור בו מכוונתו להכיר במדינת פלסטין. 

אבל בינתיים המחלה מתפשטת, ובשבוע הבא יקיים הפרלמנט הבריטי הצבעה בנושא ההכרה במדינת פלסטין. "אנחנו חושבים שהגיע הזמן שממשלת בריטניה תכיר במדינת פלסטין" אומר יזם הדיון, חבר הפרלמנט גרהם מוריס ממפלגת העבודה (הבריטית). תוצאות ההצבעה לא יחייבו את הממשלה הבריטית לשנות את מדיניותה הנוכחית, אבל בהחלט הן עשויות להשפיע על דעת הקהל והאוירה הציבורית בבריטניה. 

במזרח ירושלים נמשכת התבערה שהחלה בשבועות החמים שלפני המלחמה בעזה. ההפגנות והמהומות וההתנגשויות עם המשטרה נמשכות והשבוע שוב התלקח מתחם המסגדים בהר הבית/חראם א שריף, אחד המקומות הרגישים והנפיצים ביותר בעולם. ובו בזמן נאלצה ממשלת ישראל תחת לחץ בינלאומי להתיר לשרי ממשלת הפיוס הפלסטינית – שלהקמתה התנגד בנימין נתניהו בחריפות – להגיע אל רצועת עזה ולצעוד צעד ראשון וזהיר לאיחוי הפילוג הקשה בקרב העם הפלסטיני. 

מתחת לרדאר של התקשורת, הממוקדת בסערות דיפלומטיות ומהומות אדירות, הגיעו השבוע חיילים ישראלים אל הכפר חירבת אום אל ג'ימאל, בבקעת הירדן ממזרח לטובאס. כפר קטן שאינו מופיע בשום מפה, כי מבחינתה של מדינת ישראל הוא אינו צריך להיות קיים ועובדת קיומו היא תקלה המצריכה תיקון. החיילים הודיעו לתושבי הכפר שכל בתיהם נדונו להריסה ומסרו להם צווים רשמיים המאשרים זאת בחתימתו של המושל הצבאי, וצלמו את הבנינים (נכון יותר, הבקתות והסככות) מכל הצדדים כדי להקל על מלאכת ההריסה העתידית. לתושבים לא נמסר מועד ההריסה המיועד. צבא ההגנה לישראל שומר על יתרון ההפתעה. מתי שהוא בשבוע הבא או בחודש הבא יחזרו החיילים ועימם דחפורים, צווי ההריסה יוצאו אל הפועל והחיילים יעמדו דרוכים עם נשקם למקרה שמישהו יעז להתנגד. 

 מדוע נוהגת מדינת ישראל בקשיחות כה רבה כלפי כפר קטנטן שאינו מהווה שום סיכון נראה לעין לבטחונה? ובכן, הכפר חירבת אום אל ג'ימאל נמצא בבקעת הירדן, וממשלת ישראל הנוכחית כמו קודמותיה מעונינת להנציח את השליטה הישראלית בבקעת הירדן בכל הסכם עתידי וגם אם לא יחתם שום הסכם. הכפר הפלסטיני הקטן הזה כמו עוד כמה כפרים אחרים בסביבה מפריעים בקיומם לתכניות האלה, ולכן נשלחים החיילים והדחפורים וצווי ההריסה. אבל למרות שמדובר בקומץ של פלסטינים כפריים עניים מרודים, תושבי חירבת אום אל ג'ימאל אינם חסרי אונים לגמרי. כבר כמה פעמים בעבר נהרס והוחרב הכפר הקטן הזה, ובכל פעם התושבים בנו שוב את הבקתות והסככות הדלות מיד כאשר עזבו החיילים והדחפורים. זה לא כל כך מפני שהם נחושים להתייצב חזיתית מול התכניות האסטרטגיות של ממשלת ישראל וצבאה. זה בעיקר  מפני שהכפר הקטן שכוח האל הזה הוא ביתם ואין להם לאן ללכת. 

באותו היום וכמעט באותה השעה שבה הגיעו החיילים אל חירבת אום אל ג'ימאל הגיע שגריר שוודיה בישראל קרל מגנוס נסר אל משרד החוץ בירושלים. שם מסר לידיו הסמנכ"ל לעניני אירופה אביב שיר און את הנזיפה הרשמית מטעם ממשלת ישראל: "הצהרתו של ראש ממשלתכם על נכונות להכיר במדינה פלסטינית היא מזיקה ופוגעת. היא עלולה ליצור אצל הפלסטינים ציפייה להשגת מטרותיהם על ידי צעדים חד-צדדיים במקום באמצעות משא ומתן".


חירבת אום אל ג'ימאל - צילום: IMEMC

בנין הפרלמנט השוודי בשטוקהולם - צילום: ויקיפדיה 


יום שישי, 3 באוקטובר 2014

אווירה מורעלת

אווירה מורעלת
     
נמר של נייר?

חיפוש קצר בגוגל בעברית לפי "נתניהו" + "שואה"  העלה 204,000 תוצאות.  אותו החיפוש באנגלית העלה לא פחות מ-3,940,000. אזכורי השואה חוזרים ועולים בנאומיו של ראש ממשלת ישראל בהקשרים רבים ומגוונים. 

ניסוי מחשבתי: אילו חס וחלילה עברה מדינת ישראל מלחמה בת חמישים יום שבמהלכה נהרגו 2100 ישראלים, מהם יותר מחמש מאות ילדים, שכונות שלמות בתל אביב נחרבו עד היסוד ומאות אלפי ישראלים נותרו חסרי קורת גג – האם היה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מתיחס אל זוועה כזאת בנאומו בעצרת האו"ם, חודש אחר כך? אפשר לענות בחיוב. האם היה מדבר על מה שקרה במלים חריפות? גם בכך אין הרבה ספק. אך האם במקרה כזה היתה המלה "שואה" מופיעה יותר מפעם אחת בנאומו של נתניהו? על בסיס העובדות הידועות, הסבירות גם לכך גבוהה למדי. 

 במציאות הריאלית, ללא ניסויים מחשבתיים תיאורטיים והיפוטטיים, היה זה מחמוד עבאס שעלה אל דוכן עצרת האו"ם, לדבר אל העולם בשם העם הפלסטיני ולשאת נאום נרגש מלא זעם ומרירות על מה שעברו בני עמו בעזה בקיץ האחרון. וכך הוא דיבר לא רק על רצח ופשעי מלחמה, אלא גם על רצח עם – שהיא בהחלט מלה מוגזמת, גם אם ההרג היה נורא.  

היה זה בנימין נתניהו אשר יצא שוצף וקוצף כנגד "נאום השקרים וההסתה של אבו מאזן" ויצא אל עצרת האו"ם לספר לעולם כולו את האמת ורק את האמת: צבא ההגנה לישראל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, בפשעי המלחמה בעזה אשמים הפלסטינים ורק הם, חמאס הוא דאע"ש ודאע"ש הוא חמאס וגם איראן היא גם חמאס וגם דאע"ש ואם כן כולם מוסלמים קיצונים ושוחרי רעות ואויבי האנושות ונגד כולם צריך להלחם במלחמת חורמה. וגם אבו מאזן שהקים ממשלת פיוס עם החמאס הוא בעצם חמאס, אז בעצם גם הוא דעא"ש ובכלל הוא מכחיש שואה ופרטנר הוא בודאי לא. כמה טוב ונעים שכבר אין פרטנר פלסטיני ואין למי למסור שטחים. 

בניגוד לשנים קודמות, בנאומו באו"ם השנה לא טרח נתניהו להכניס, ולו כמס שפתיים, את צמד המלים "מדינה פלסטינית". אבל הוא כן השמיע את המלים האלה בפגישה עם הנשיא אובמה בוושינגטון יומיים אחר כך, ועוד כמה דיבורים על רצונו ושאיפתו הכנה בשלום עם הפלסטינים. יש להניח שגם נתניהו וגם אובמה לא ממש התיחסו ברצינות לדברים הללו. 

קרוב לודאי שאובמה היה מתיחס אל הפגישה עם נתניהו כמטרד בלתי נמנע, במיוחד בחודש לפני הבחירות הקריטיות לקונגרס ועובר מיד לעיסוקיו הדחופים ובמיוחד המלחמה בעיראק וסוריה אליה נכנס מאד בחוסר רצון. אבל בדיוק בזמן הפגישה הגיעה מעבר לאוקינוס הודעה דחופה שפרסמה בישראל תנועת שלום עכשיו, העוקבת אחר האותיות הקטנות של הליכי אישור הבניה הבירוקרטיים. בדיוק ערב ביקורו של ראש הממשלה בבית הלבן קידמה עירית ירושלים הקמת של שכונה התנחלותית גדולה חדשה בנקודת מפתח במזרח ירושלים הפלסטינית. 

ועוד, גם זאת לקראת הפגישה בבית הלבן נכנסו עשרות מתנחלים ישראלים בליווי כבד של שוטרים אל עשרות דירות פלסטיניות בשכונת סילוואן הפלסטינית שמדרום לחומת העיר העתיקה. ואחד הדיירים שניסה למנוע את כניסתם הוכה בידי השוטרים שאמרו לו "לך לעזה". 
המתנחלים טענו כי קנו את הבתים כדת וכדין מבעליהם – וקשה מאד לבדוק את נכונות הטענה, כי מי שאמורים להיות המוכרים כבר נעלמו ואינם. 

בכל אופן לשר השיכון אורי אריאל הבעיות החוקיות לא ממש שינו. בדיוק בזמן שראש הממשלה ישב בבית הלבן עם נשיא ארה"ב והביע את שאיפתו לשלום עם הפלסטינים, ערך השר אריאל ביקור משלו אצל המתנחלים בבתיהם החדשים בסילוואן ל"ביקור חיזוק ועידוד", וקבע במו ידיו   מזוזה בבית שהיה עוד פלסטיני עשרים וארבע שעות לפני כן, לבטא שעכשיו זהו בית יהודי למהדרין. "עכשיו יגיעו עשרות משפחות חדשות ותגדל בצורה משמעותית את האחיזה והריבונות הישראלית בעיר דוד ובסביבה. ההתיישבות בירושלים תמשיך במלוא עוזה בכל חלקי העיר. אבו מאזן לא היה פרטנר ולא יהיה פרטנר ובמקום לעסוק במרדפים אחרי מקסמי שווא של שלום צריך להמשיך ולעסוק בהתיישבות בכל חלקי הארץ. אנחנו ערוכים לשווק אלפי יחידות דיור בירושלים וביהודה ושומרון באופן מיידי ואני מצפה שעם שובו של ראש הממשלה מביקורו בארצות הברית זה יתאפשר".

שעתיים אחר כך מסר דובר הבית הלבן הצהרה חריפה לסיכום ביקורו של ראש ממשלת ישראל:
 "תוכניתה של ישראל להמשיך בבנייה באזור רגיש במזרח ירושלים מרעילה את האווירה - לא רק בקרב הפלסטינים אלא גם בקרב ממשלות ערביות שראש הממשלה נתניהו אמר כי הוא רוצה לבנות עמן יחסים. התוכנית גורמת לפקפק במחויבותה של ישראל לשלום, ותרחיק את ישראל מבנות בריתה הקרובות ביותר. אני יכול לומר שארה"ב מודאגת עמוקות. צעד זה מנוגד למטרתה המוצהרת של ישראל למשא ומתן על הסכם קבע עם הפלסטינים."

הפרשנית הותיקה סימה קדמון העירה כמה הערות ספקניות בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" של סוף השבוע. "בתחילת כהונתו נלחץ מאד נתניהו מעימות עם אובמה ומהשלכותיו האפשריות של עימות כזה על יחסי ישראל-ארה"ב. אבל אחרי כמה עימותים כאלה, כולל אחד שבו ראש ממשלת ישראל הטיף מוסר לנשיא האמריקאי בתוך הבית הלבן עצמו, גילה נתניהו שהאדמה לא פוערת את פיה. להיפך, לא פעם נתניהו יוצא מעימותים כאלה כשידו על העליונה". 

השבוע מימשו הפלסטינים את התכנית עליה דיברו כבר זמן מה, והגישו רשמית למועצת הביטחון של האו"ם את נוסח הצעת ההחלטה שתחייב את מדינת ישראל לסיים את הכיבוש בתוך שנתיים, ובכך למנוע מן השלטון הצבאי הישראלי להגיע ליובל החמישים שלו בשנת 2017. כאשר יגיע הנוסח הזה להצבעה בעוד כמה שבועות, האם שוב תורם ידו של השגריר האמריקאי כדי להטיל וטו אוטומטי למען נתניהו? 

המונח "נמר של נייר" ידוע בתרבות הסינית מזה מאות שנים, ובמערב הוא מוכר במיוחד בזכות התבטאות של מאו טסה טונג בשנת 1956: "אמריקה נראית מאד חזקה, אבל בעצם אין ממה לפחד. אמריקה היא נמר של נייר שאינו יכול לעמוד בגשם וברוח." 

ובשנת 2014?