יום שישי, 30 בינואר 2015

השבוע שבו לא פרצה מלחמת לבנון השלישית


השבוע שבו לא פרצה מלחמת לבנון השלישית

האויר מלא אדי דלק, אבל ההתלקחות הגדולה בינתיים עוד לא התרחשה. 

בילדותי שמעתי את המבוגרים שדיברו מדי פעם בגעגועים על תקופת המנדט הבריטי (אפילו אם אז הם היו במחתרת נגד הבריטים...). "באותם הימים אפשר היה לנסוע להר חרמון. הגבול לסוריה היה פתוח, אפשר היה לנסוע בכל המזרח התיכון. בחרמון יש שלג בחורף, כמו באירופה. איזה יופי של שלג!". בישראל שלפני 1967 לא היה שלג חוץ מאשר שניים או שלושה ימי חורף קרים במיוחד בירושלים. 

ואז היתה  המלחמה ב-1967 וההתלהבות וגם הידיעה המחשמלת "עכשיו החרמון הוא שלנו! השלג! השלג!". ושש שנים אחר כך היתה עוד מלחמה והחרמון היה זירת לחימה ודמם של חיילים ישראלים וסורים הכתים את השלג הלבן, אבל בסופו של דבר מדינת ישראל שמרה בידיה את החרמון ואחרי כמה שנים סיפחה אותו רשמית בסיפוח שבו אף אחד בעולם לא מכיר והעניקה ליזמים ישראלים את הזכיון להקים את אתר החרמון. כל חורף שומעים ברדיו כמה פעמים ביום את הג'ינגל "אתר החרמון בתנופה!" ואת תשדירי הפרסומת שמסבירים שאין צורך לנסוע לשוויץ או לאוסטריה כי אפשר להחליק בשלג של אתר החרמון. "לנו לנו לנו, כולך לנו, כתר החרמון" נאמר בשיר שנכתב עוד בראשית ימי הציונות ומדי פעם מנסים להחיות אותו ברדיו. 


מעטים מאד בישראל שמעו על הכפר הסורי שהיה קיים שם למרגלות החרמון עד שנת 1967 ונמחק לחלוטין מעל פני האדמה בידי הדחפורים של מדינת ישראל. מתקני אתר החרמון היפה הוקמו במקום שבו הוא היה. מה היה שמו של הכפר הזה? פעם ידעתי. לפני הרבה שנים הייתי בסיור שקיימו פעילי שלום ישראלים באיזור הזה, והדריך אותנו תושב מהעיירה מג'דל שאמס שבגולן – אחד מאלה שגם אחרי עשרות שנים של שלטון ישראלי מסרבים בעקשנות לקבל אזרחות ישראלים ורואים עצמם כאזרחים סורים ופטריוטים סורים. הוא סיפר לנו על הכפר הזה שהיה למרגלות החרמון ועל עוד כפרים שהיו פעם באיזור הזה, והזכיר אחד לאחד את שמותיהם של כל הכפרים. אבל את הרשמים מאותו ביקור, ואת שמות כל הכפרים, כתבתי במחשב הנייד הקודם שלי שמאוחר יותר סיים את חייו בהתנגשות עם כוס תה רותח.  

ובחזרה להווה: השבוע הזה נורו שני טילים מסוריה לכיוון הכללי של החרמון, ונפלו בשדות פתוחים בלי לגרום נזק או נפגעים, אבל ליתר ביטחון הורה הצבא לפנות מיד כאלף מטיילים ישראלים שבאו אל השלג באתר החרמון. מאוחר יותר פתח הצבא בירי ארטילרי על מחנה של צבא סוריה שבו יושבים חיילים הנאמנים למשטרו של הנשיא בשאר אסאד ועוסקים בעיקר בלחימה נגד המורדים המאיימים על המשטר הזה, אבל מדינת ישראל החליטה שהם האחראים לירי הטילים. כרגיל במקרים כאלה הודיע הצבא על "פגיעה מדויקת במטרות". מה בדיוק קרה במטרות האלה שנפגעו במדויק, מי נהרג ומי נפצע שם? את זאת כנראה לא נדע לעולם. 

כמה מן הפרשנים בתקשורת הישראלית ציינו כי משטרו של הנשיא אסאד, ואנשי החיזבאללה הלבנונים ומשמרות המהפכה האיראנים התומכים במשטר הזה, שולטים כיום רק בחלקו הצפוני של הגבול הסורי עם ישראל, ורובו של הגבול הזה נמצא בשליטתם של המורדים נגד משטר אסאד. והזכירו הפרשנים שהמורדים נמנעים בקפדנות מכל פעולה נגד ישראל, ומדינת ישראל מעניקה להם סיוע הומניטרי ומטפלת במסירות בפצועיהם בבתי חולים ישראליים. ומה עם סיוע החורג מתחום ההומנטריות, למשל סיוע בנשק? את זה לא הזכירו באמצעי התקשורת הישראלים, בחו"ל האפשרות הזאת הוזכרה כמה פעמים. למעשה, היו אזכורים לאפשרות שמדינת ישראל בונה בצד הסורי של הגבול אזור ביטחון כגון זה שהתקיים שנים רבות בדרום לבנון. בתוך קואליצית המורדים המחזיקה בחלק גדול מגבול סוריה עם ישראל נמצא גם ארגון ג'בהת אל נוסרא, הנחשב בתור הסניף הסורי של אל-קעידה. אז מדינת ישראל מספקת נשק לאל-קעידה? דברים מוזרים ואבסורדיים עוד יותר כבר קרו באזור המשוגע שבו אנחנו חיים. 

אבל בעיקר תהו הפרשנים באותו יום, האם ירי הטילים כבר היווה את פעולת התגמול של חיזבאללה על המתקפה שביצעה מדינת ישראל באותו אזור בשבוע שעבר - בה נהרגו אנשי חיזבאללה בראשותו של גי'האד מורניה הידוע וגם גנרל איראני וקצינים איראנים נוספים – או שיש לצפות לפעולות תגמול נוספות? לשאלה הזאת ניתנה תשובה ברורה למחרת בבוקר. ירי הטילים מסוריה התברר כפעולת הסחה שנועדה להסיט את תשומת הלב הישראלית אל הגבול הסורי, בעוד פעולת התגמול העיקרית של חיזבאללה הגיעה דווקא מן הגבול הלבנוני: מארב מדויק על שיירה של קצינים ישראלים שנעו לאורך הגבול בכלי רכב לא ממוגנים, מתוך רשלנות שעוררה הרבה תמיהות (אם כי בעצם גם כלי רכב ממוגנים לא היו מועילים הרבה, שכן נורו על השיירה טילים אנטי-טנקיים משוכללים שנועדו לחדור גם שריון עבה).  "זה היה תגמול מדויק של מידה כנגד מידה" הצהיר ראש חיזבאללה חסאן נסראללה בנאומו היום."פעולה לאור יום כתגובה לפעולה לאור יום, ירי טילים כתגובה לירי טילים, שתי מכוניות פגועות כתגובה לשתי מכוניות פגועות." 

רס"ן יוחאי קלנגל ונהגו סמ"ר דור ניני, חיילי צה"ל, נהרגו מהפגיעה מדויקת בג'יפ שלהם. כמו בכל מקרה בו נהרגים חיילים ישראלים, פורסמו בהרחבה עיתונות דברי אבל והספד של בני משפחותיהם: "אחינו גיבור ישראל יוחאי או כמו שקראנו לו ג'וחא היה בנאדם ענק, מלח הארץ, לוחם ברמ"ח אבריו, קצין מוביל ומצטיין". "דור אחי היה חייל גיבור שאהב לעזור לכולם ובעל לב ענק, הוא היה ילד חייכן ושמח שהוא בשירות קרבי, כשהוא היה ברצועת עזה דאגנו לו מאד ועשינו חגיגה כשהוא חזר, והפעם לצערנו הוא כבר לא חוזר". את החייל הספרדי שנהרג, פרנסיסקו חאוויר טולדו מכח המשקיפים של האו"ם, כמעט לא הזכירו באמצעי התקשורת הישראלים. התקשורת הספרדית ראיינה בהרחבה את בני משפחתו וגם ציינה את העובדה שהוא נהרג בירי התגובה הישראלי אל שטח לבנון  , וכי הוא היה חלק מהסלמה שבה פתחה מדינת ישראל. 

אבל כאן זה נגמר, נכון לרגע זה. שר החוץ ליברמן – שמפלגתו מתדרדרת בסקרי הבחירות בשל פרשת השחיתות בה מעורבים בכיריה – השמיע מביקור בבייג'ין קריאה לתגובה בלתי פרופורציונית  ופתיחת מלחמה כוללת, אבל האם היתה זאת הצהרת כוונות אסטרטגית או תעמולת בחירות לא ממש אפקטיבית? לראש הממשלה נתניהו בישרו הסקרים שאפילו רוחות המלחמה הסוערות לא העניקו לו יתרון משמעותי לקראת  הבחירות ב-17 למרס, ואחרי הכל לגמרי לא בטוח שמלחמה ממושכת תהווה קלף אלקטורלי מנצח. 

מן הצד השני של הגבול, ההרס וההרג שעברה לבנון בשנת 2006 בהחלט לא נשכחו, והלבנונים גם ראו את מה שעבר על עזה ב-2009 ו-2012 ו-2014, ובהחלט לא היתה שם התלהבות למערכה חוזרת. וכך שני הצדדים נענו לקריאת האו"ם להפסיק את האש ולהוריד את המתח. בינתיים. 


קצין צה"ל יוחאי קלנגל, שנהרג השבוע במארב חיזבאללה 
(בתמונה: מקבל תעודת קצין מצטיין מאת אלוף הפיקוד)
מקור התמונה: דובר צה"ל


קצין חיזבאללה ג'יהאד מורנייה, שנהרג בשבוע שעבר בתקיפת צה"ל
(בתמונה: מתקבל על ידי מנהיג איראן האייטולה חמנאי)
מקור התמונה: @khamenei_ir, Twitter