יום שבת, 30 במאי 2015

נדנדה בינלאומית

נדנדה בינלאומית

נערים פלסטינים בכפר נבי סלאח מציגים כרטיס אדום לקצין ישראלי 
תצלום: עיסאם רימאווי 

האירויזיון, תחרות הזמר השנתית של איגוד השידור האירופי, חשובה מאד לישראלים. היא אולי חשובה  להם יותר מאשר לאירופאים עצמם. הישראלים רוצים מאד מאד להיות חלק מאירופה, זה חשוב לישראלים שהגיעו לכאן במקורם מאירופה, וחשוב אולי אפילו יותר לישראלים שהגיעו לכאן ממדינות מחוץ לאירופה. לישראלים חשוב מאד להיות חלק מן האירויזיון, כמו שחשוב להם להיות חלק מאליפות הכדורגל האירופית ומאליפות הכדורסל האירופית ומאיגוד חילופי המדע האירופי ומעוד הרבה ארגונים ואיגודים אירופיים. רק בבית המשפט האירופי לזכויות האדם יעדיפו אזרחי ישראל שלא לקחת חלק (בשעתו מתח בית המשפט הזה ביקורת חריפה  על פעולות הצבא ושירותי הבטחון הבריטיים בצפון אירלנד...)

"זהו מפגן אדיר נשל קשר חוצה גבולות בין ארצות שונות, בין תרבויות שונות!" הכריזו שלוש המנחות בפני קהל האלפים באולם הענק בוינה וקהל המיליונים של הצופים בבית. אפשר להטיל קצת ספק בחלק של המפגש בין התרבויות, בהתחשב בכך שכמעט כל השירים הושרו באנגלית ולא בשפתן הלאומית של המדינות המשתתפות, שיר אחר שיר שנראו כולם כמייצגים תרבות אחת – תרבות די רדודה שמקורה בארצות הברית של המאה העשרים, למרות שהאמריקאים עצמם לא נטלו חלק באירוע האירופי הזה.

גם השיר "Golden Boy" שאותו שר הישראלי הצעיר נדב גדג' לא חרג בהרבה מן הכלל הזה, האלמנט הישראלי ביותר בו היה הפזמון החוזר  "Let me show you Tel Aviv". לפני שעלה גדג' זכתה ישראל, כמו יתר המדינות המשתתפות, לשתי דקות של הצגת הנופים האופייניים שלה בפני קהל המיליונים הרתוק למסך ברחבי אירופה. לשמך שניות ספורות חלף על המסך חוף הים עטור המלונות של תל אביב, אך רוב זמן המסך הוקדש לנופים אלפיניים של הר מכוסה שלג ורכבל מוביל גולשי סקי אל הפסגה – ללא ספק הנוף האירופי ביותר שיכלה מדינת ישראל להציג. איש לא טרח לציין בפני הצופים האירופיים כי בעצם היה זה הר החרמון המושלג, חלק מרמת הגולן שאותה כבשה ישראל מסוריה וסיפחה אותו חד צדדית בסיפוח שבשעתו עורר תגובות חריפות באירופה. כמובן, כל עוד נמשכת מלחמת האזרחים בסוריה זוכה ישראל להקלה בלחצים להחזרת השטח המסוים הזה...

גם אם גישור על תרבויות לא ממש היה שם, גישור על חילוקי דעות מדיניים אפשר היה למצוא באירויזיון הזה. למרות כל המתיחות סביב אוקראינה, השיר הרוסי ( באנגלית) זכה לתמיכה די נרחבת והוביל בחלק גדול מן התחרות, אם כי בסופו של דבר גבר עליו השיר השוודי (באנגלית). בסך הכל יצא הציבור הישראלי מרוצה מגדג' שלהם שהצליח לזכות ב-97 נקודות ולהתברג למקום התשיעי באירופה. "אני מרגיש שזכיתי, זאת היתה חוויה גדולה מהחיים, חוויה אדירה, סיפרו לי שאנשים ברחובות מדברים על התחרות, כתבו לי המון לייקים בפייסבוק ודברים מחמיאים כמו 'בעזרת השם ריגשת את כל עם ישראל'. אפשר לסכם שביקום הפוליטי אנחנו במצב בינלאומי גרוע, אבל ביקום שעוסק במוזיקה ובחיבור בין אנשים ישראל היא אהובה ונחשקת".

לרגע אחד איים היקום הפוליטי לפלוש גם אל במת האירוויזיון. הזמרים ההונגרים שהגיעו לתחרות עם השיר "מלחמות לשווא" התכוונו מלכתחילה לאייר את המסר האנטי-מלחמתי בשירם בקליפ שקופיות שיזכירו מלחמות אמיתיות שהתרחשו בשנה האחרונה ואת מספר הקרבנות בהן, ובין השאר גם המלים "שנת 2014 - עזה - שני שלישים מהקורבנות היו אזרחים, בהם יותר מ-500 ילדים". אבל השגריר הישראלי בבודפסט נזעק בעוד מועד ופנה אל ממשלת הונגריה וציין כי באירויזיון אסור להביע עמדות פוליטית. ואכן הפניה עזרה והקליפ מעורר המחלוקת צונזר. הזמרים ההונגרים הופיעו עם המסר הכוללני שמלחמות הן דבר רע ונורא, ומן הצופים האירופים נחסך האזכור של הילדים ההרוגים בעזה.

ציפי חוטובלי, שתמנתה לסגנית שר החוץ כאשר את תפקיד השר שומר נתניהו לעצמו, חשבה על גישה קצת שונה כלפי הזירה הבינלאומית. עם כניסתה לתפקיד כינסה חוטובלי את הדיפלומטים הבכירים המייצגים את ישראל ברחבי העולם, והפצירה בהם להצניע את הטיעון כי מדינת ישראל זקוקה לשטחים שכבשה בשנת 1967 לצרכי בטחונה ובמקום זאת להגיד בקול רם וברור כי הארץ כולה שייכת ליהודים שכן אלוהים בכבודו ובעצמו הבטיח להם אותה. חוטובלי גם הביאה ציטוט ומראה מקום מדויק מדברי רש"י. כבר בצרפת של ימי הביניים חזה הפרשן הגדול – כך הסבירה סגנית שר החוץ החדשה - שיום אחד יזדקקו היהודים להצדיק את שלטונם בארץ המובטחת. אל מול טיעוניהם המוסריים של הפלסטינים, המתלוננים כי ארצם נגזלה מהם וכי הם חיים תחת כיבוש מדכא, צריכים נציגי מדינת ישראל פשוט לצטט את רש"י ולהציג את הטיעון המנצח – ממש ברגע בריאת העולם יעד אלוהים את הארץ הזאת לשימושם הבלעדי של היהודים ושלהם בלבד. כפי שדווח, הדיפלומטים הישראלים הותיקים לא ממש התלהבו מן הקו ההסברתי שהציעה להם הבוסית החדשה. ראש הממשלה נתניהו מצידו מיהר למנות את נאמנו דורי גולד למנכ"ל משרד החוץ. גולד נחשב כנץ מדיני שאינו נוטה חסד לפלסטינים, אך טיעונים דתיים בפוליטיקה אינם כה שגורים על פיו.

נשיא ארצות הברית ברק אובמה לא הזכיר את ציפי חוטובלי בנאום שנשא בבית הכנסת עדת ישראל בוושינגטון בוושינגטון, וגם לא בראיון שנתן לעיתונאי ג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק". הוא כן הביע דאגה גוברת מהכיוון שאליה הולכת ישראל: "הדמוקרטיה הישראלית מאד חשובה לי. כשאני חושב על איך שמעתי לראשונה על ישראל זה היה מבוסס על... הקיבוצים, ומשה דיין וגולדה מאיר והתחושה שלא רק שאנחנו מקימים מדינה בטוחה לעם היהודי אלא גם משנים את העולם ומתקנים אותו. שנעשה את זה בצורה הנכבונה, שנלמד מהסבל והרדיפות שאנחנו עברנו איך לשלוט על אחרים ואיך לנהוג בהם. אני רוצה שישראל, כמו שאני רוצה גם שארה"ב, תסמל את הערכים היהודים-נוצריים, שהם הערכים ההומאניים והאוניברסליים שהובילךו לקדמה במהלך אלפי שנים. אותם ערכים שהובילו לביטול העבדות והאפליה הגזעית. אותם ערכים שהובילו לשחרורו של נלסון מנדלה ולכינונה של דמוקרטיה רב-גזעית בדרום-אפריקה. יש ניסיון של חוגים פוליטיים מסוימים ליצור מצג לפיו מי שתומך בישראל או בעם היהודי חייב 'לתת חותמת גומי' למדיניותה של ממשלת ישראל. נוצר מצב שבו אם אתה מציב שאלות ביחס למדיניות ההתנחלויות אתה אנטי-ישראלי או אפילו אנטי-יהודי. אם אתה מביע חמלה כלפי צעירים פלסטינים שצריכים לעמוד במחסומים או נמצאים תחת מגבלות תנועה אתה הופך לחשוד בכל הנוגע לתמיכתך בישראל. אם אתה מעז להיכנס למחלוקת פומבית עם ממשלת ישראל אז נוצרת תפיסה כאילו אתה אנטי-ישראלי או אנטי-יהודי. אני דוחה זאת מכל וכל".
]

כמה משרי ממשלת נתניהו מיהרו להקים קול זעקה על ש"אובמה מתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל", והדברים הופיעו בכותרת ענקית בבטאונו של נתניהו "ישראל היום". ואולם בצידה האחר של המפה הפוליטית היו רבים שהתרשמו פחות מן המלים החזקות שהשמיע הנשיא, ויותר מן המשלוח הגדול של נשק שהבטיח אובמה לישראל מיד עם כניסתה של הממשלה החדשה לתפקידה. ומעבר לכך, ארצות הברית דאגה לחסום באיבו מאמץ מצרי לכנס ועידה לפרוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. את שאיפתם של המצרים כי מה שארה"ב דורשת מאיראן היא תדרוש גם מישראל הגדירו הדוברים האמריקאים כ"בלתי ריאליסטית לחלוטין".

השבוע זכתה ידידה שלי, יהודיה אמריקאית ליברלית, להזדמנות חד פעמית לדבר כמה דקות ביחידות עם הנשיא אובמה, ולהמשיך את הדו שיח עמו במסגרת של קהל די מצומצם ואינטימי. כפי שסיפרה אחר כך "אמרתי לו 'אני רוצה לדבר אתך על הפלסטינים, הם חיים בגיהנום'. הוא שתק לרגע ואז עם המבט החם והאוהד על פניו ענה בקולו החזק 'אני יודע'. אמרתי לו 'הייתי בטוחה שזה מה שתגיד'. אבל אחר כך, בפני הקבוצה כולה, הוא אמר  'הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך להיות ברדק מאד גדול במשך הרבה זמן. לאחר שנועצתי עם הגנרלים שלי ועם הסי.אי.איי. כולנו הסכמנו שישראל חייבת לקבל נשק וכסף כי היא אינה יכולה להשאר חשופה לטרור'. " ידידתי יצאה מהפגישה עם הנשיא בהרגשה רעה ומאוכזבת. אך יש לציין כי בנושא מהותי אחד שומר אובמה את קלפיו קרוב לחזה: האם יטיל או לא יטל וטו על הצעת ההחלטה שמתכוונת צרפת להגיש במועצת הביטחון בחודש ספטמבר? לפי הנוסח שמכינים הצרפתים, יקבעו קווי ה-4 ביוני 1967 כבסיס לגבול השלום בין ישראל ופלסטין. לפני שיכנס בכל כוחו לנושא הזה, אובמה מתכוון להשלים את ההסכם עם איראן – תאריך היעד של ה-30 ביוני הולך ומתקרב, ואז צפוי קרב קשה על גבעת הקפיטול.

מאבקם של השחורים לשוויון זכויות הוא אחד האירועים המכוננים החשובים ביותר מבחינת של הנשיא אובמה ותומכיו, ביניהם בולטים היהודים הליברלים. במקביל לפרסום הראיון של הנשיא התפרסם ב"הארץ" גם מאמר פרשנות בכותרת "הקו המחבר בין רוזה פארקס לפועל הפלסטיני".

כבר זמן רב מנהלים המתנחלים מסע לחצים נרחב בדרישה למנוע מן הפועלים הפלסטינים החוזרים מעבודתם בישראל לנסוע בקוי התחבורה הציבורית בהם נוסעים המתנחלים. "למען   ביטחונם של הילדים, בני הנוער ובנות הנוער מהשומרון אי אפשר להסכים שהם יצטרכו לנסוע מדי יום באוטובוסים הללו יחד עם אלפי פועלים פלסטינים, זאת סכנה לביטחון והערבים גם מטרידים מינית את הבנות שלנו" הכריז מנהיג המתנחלים גרשון מסיקה. בעקבות מסע הלחצים שהפעילו המתנחלים הכריז שר הביטחון על "הפעלה נסיונית" של תכנית בה יהיו האוטובוסים בתחבורה הציבורית הרגילה שמורים למתנחלים בלבד ואילו הפועלים הפלסטינים החוזרים מעבודתם בישראל (ברשיון הצבא ושירותי הבטחון...) יאלצו לנסוע בדרכים עוקפות ולעבור בדיקות בטחוניות מוגברות שיאריכו את דרכם הביתה בשעתיים בממוצע.

פרסום התכנית עורר גל סוער של תגובות זועמות. ארגוני שלום ומפלגות שמאל בישראל השמיעו את קולם, וגורמים בינלאומיים - וגם ובמיוחד שר הפנים לשעבר גדעון סער, שהתיצב לפני חצי שנה כמתחרה לראש הממשלה נתניהו ומועמד פוטנציאלי להחליפו, ואשר מנסה מדי פעם לטפח לעצמו תדמית "ליברלית". הפרדת אוטובוסים בוטה בראש חוצות ובראש כותרות היתה הדבר האחרון לו היה נתניהו זקוק בדיוק ערב ביקורה של שרת החוץ של האיחוד האירופי – וכך, תוך כמה שעות הנחה נתניהו את יעלון לבטל את תכניות ההפרדה.

הכביש המחבר את הכפר הפלסטיני ביתין ואת הכפרים שבצפון-מזרח מחוז רמאללה אל העיר רמאללה קיבל הרבה פחות תשומת לב תקשורתית – כמעט בכלל לא. לפני חמש עשרה שנה, במהלך פעילותו לדיכוי האינתיפאדה השניה,  חסם הצבא את הכביש הזה לתנועת פלסטינים והפך אותו כביש השמור אך ורק לתנועתם של מתנחלים – ולא סתם מתנחלים, אלא תושבי התנחלות בית אל בה גרים רבים ממנהיגי "מועצת יש"ע". הפלסטינים נדרשו לנסוע בדרכים עוקפות ארוכות וקשות לתנועה. השבוע הודיע הצבא כי במסגרת "הקלת תנאי החיים של הפלסטינים" תתאפשר בפעם הראשונה מזה חמש עשרה שנה תנועה פלסטינית מוגבלת בכביש הזה - רק למכוניות פרטיות ורק בכיוון אחד, וזאת בתנאי שהנהגים הפלסטינים "יתנו זכות קדימה למכוניות המתנחלים". לאחר יום אחד ולאחר הפגנה סוערת של מתנחלי בית אל הודיע הצבא כי הנסיון נכשל ודחפורי הצבא הגיעו לחסום בסלעים את גישת הפלסטינים לכביש.

כל זה כאמור קרה ביום בו נפגש ראש הממשלה נתניהו בלשכתו עם פדריקה מוגריני, שרת החוץ של האיחוד האירופי. האורחת ביקשה ממנו להציג עמדה חיובית שתוכל לתת פתח למשא ומתן, ונתניהו הגיב בהודעה מפתיעה כי יהיה מוכן לדון בתיחומם של "גושי ההתנחלויות" אשר בהם יותר למדינת ישראל להקים ולהרחיב בניה התנחלותית. עד היום, נתניהו (כמו קודמיו) דחה על הסף כל דרישה להגדיר ולסמן היכן הם "הגושים" האלה – מכיון שכל נסיון לסמן אותם עורר גל מחאות וזעקות שבר מצד המתנחלים שנשארו בחוץ.

האם באמת עכשיו שינה נתניהו את עמדתו? או שנוח לו להציע הצעות לדיון במשא ומתן עם הפלסטינים ביודעו כי כמעט אין סיכוי שמשא ומתן כזה יתקיים? אחת מדרישות המפתח של הפלסטינים כתנאי לחידוש המו"מ היא הקפאה של הבניה בכל ההתנחלויות באשר הן, עם או בלי "גושים". במשא ומתן כזה עשוי להידון הנושא של חילופי שטחים, ובמסגרת זאת יכולה אולי להגיע הסכמה פלסטינית לסיפוח כמה התנחלויות לישראל תמורת העברת שטח מקביל בגודלו ובאיכותו בתוך הקו הירוק. ועם הסכמה כזאת, אולי תוכל להגיע הבנה שמדינת ישראל תבנה בצורה חוקית ומוסכמת בשטחים שישארו בשלטונה, והפלסטינים יוכלו במקביל לבנות בשטחים שיעברו לידיהם... כל זה לא נראה כחזון ריאלי בימי ממשלת נתניהו הנוכחית, אשר הרוב הפרלמנטרי הצר שלה נשען על כמה וכמה לאומנים מהימין הקיצוני.

בינתיים מיהר השר אורי אריאל מן הבית היהודי שבימין הקיצוני להצהיר כי "אם אכן כל אמר ראש הממשלה לנציגת האיחוד האירופי מדובר בהצעה מסוכנת ותקדימית הנוגדת באופן ברור את הסעיף הראשון בקווי היסוד של הממשלה – על פיהם לעם היהודי יש זכות בלתי ניתנת לערעור למדינה ריבונית בארץ ישראל מולדתו הלאומית וההיסטורית". נתניהו לא ממש התרגש מן הביקורת של אריאל, זה אולי אפילו הגביר את אמינות הצעתו בפני האירופים. האם זה יספיק כדי לבלום תכניות אירופיות שנתניהו לא אוהב, כמו סימון מוצרי ההתנחלויות הנכנסים לשוק האירופי ואולי איסור על כניסתם מכל וכל? ואיך זה ישפיע על הכוונה הצרפתית להגיש את הצעת ההחלטה המדוברת למועצת הבטחון? שר החוץ הצרפתי הוא אחד משורת מבקרים רמי מעלה הצפויים להגיע ללשכת נתניהו בחודש הקרוב.

בינתיים ממשיכים הפלסטינים במה שזכה לכינוי "האינתיפאדה המדינית", והשבוע עלה לראש הכותרות המהלך לסילוק ישראל מהתאחדות הכדורגל הבינלאומית, פיפ"א. ג'יבריל רג'וב, ראש התאחדות הכדורגל הפלסטינית ואחד המתחרים הבולטים על ירושתו של הנשיא  מחמוד עבאס, הביא שורת טיעונים שנגעו לחסימת דרכם של ספורטאים פלסטינים בין הגדה המערבית ורצועת עזה, או אל העולם החיצון, לגזענות אנטי-ערבית בכדורגל הישראלי, ובמיוחד למשחקן של חמש קבוצות כדורגל השוכנות בהתנחלויות במסגרת ליגות הכדורגל הישראליות. "יום הדין לכדורגל הישראלי" זעקו הבוקר הכותרות. "השעיה מפיפ"א תהיה צונאמי, לא נוכל לשחק במוקדמות הגביע העולמי, לא נוכל להתחרות בשום מפעל ספורטי בינלאומי, שחקנים ישראלים לא יוכלו לשחק בקבוצות זרות ושחקנים זרים לא יוכלו לשחק כאן" הזהיר איש הספורט הותיק יעקב אראל.

אבל לפתע פרצה סערה בכיוון אחר. במקרה או שלא במקרה, השמועות שהסתובבו במשך שנים רבות על שחיתות ושוחד בקנה מידה בהתאחדות הכדורגל הבינלאומית הבשילו לידי חקירה משטרתית גלויה בדיוק ערב ההצבעה על ההצעה הפלסטינית להשעות את ישראל. משטרת שוויץ קיימה פשיטה על משרדי פיפ"א והחרימה מסמכים ועצרה כמה וכמה מבכירי ההתאחדות. "ארצות הברית אינה מעצמת כדורגל, אך בנושא פיפ"א מגלה האף.בי.איי. מעורבות בפרופיל גבוה ודורש שהחשודים יוסגרו משוויץ לארצות הברית ומשפטיהם יערכו בבתי משפט אמריקאיים".

בכל זאת, הדיון המתוח בדרישה הפלסטינית נמשך כל היום, כשמפגינים פרו-פלסטינים צרים על הבנין בציריך ומדי פעם מנסים להתפרץ לתוכו, ושמועות מתרוצצות על מאבקים מאחורי הקלעים בנסיונות להשיג או למנוע את הרוב של 75% שנדרשו להעברת ההחלטה על השעיית ישראל. ולפתע עלה רגו'ב לדוכן ומסר הודעה דרמטית: : "הנציג הדרום אפריקני ביקש ממני להסיר את ההצעה. עשרות משלחות מאפריקה, דרום אמריקה ואירופה אמרו לי - איננו רוצים תקדים. ולכן החלטתי להסיר את ההצעה. זה לא אומר שאני מוותר על המאבק".

במקום ההחלטה על השעית ישראל, שכנראה לא היה לה סיכוי לזכות ברוב הנדרש, הצליחו הפלסטינים להעביר החלטה על הקמת ועדת פיקוח של פיפ"א למילוי הדרישות הפלסטיניות, ובמיוחד לעסוק בנושא חמש הקבוצות ההתנחלויותיות המשחקות בליגות הכדורגל הישראליות. הצבעה זו הסתיימה ברוב עצום לפלסטינים - 165 תומכים, לעומת 18 מתנגדים.

ראש הממשלה נתניהו מיהר להכריז כי "הפרובוקציה הפלסטינית נכשלה", וגם שרת הספורט מירי רגב כינתה זאת "ניצחון גדול ". אך במשרד החוץ היו פחות נלהבים. "במאני-טיים, כאשר גוררים את ישראל לעימות בנושא שהוא בנפשה, כמו הדרישה להשעות אותה מהתאחדות הכדורגל העולמית - ישראל יודעת ליצור את הבריתות הבינלאומיות לסיכול המהלך הפלסטיני, גם במקרים שבהם לפלסטינים יש לכאורה רוב אוטומטי" אמר לאתר ואי נט הדיפלומט הבכיר יובל רותם, שריכז את המאבק הדיפלומטי בנושא פיפ"א אך הוסיף "להרתעה הזו יש מחיר כבד: היא גורמת לשחיקה במעמד הישראלי, היא מאלצת את ישראל לבזבז אשראי מדיני רב מדי, ושמה את ישראל במצב שבו היא מתחננת לעזרת ידידיה. אנחנו בפאזה לא טובה כי כל הקמפיין הזה מגיע עכשיו לתחום הספורט. הקרב בפיפ"א אמנם הוכרע בדקה ה-90, אבל ברור כי המערכה העיקרית עוד לפנינו. רג'וב מחזיק בשלושה כובעים - הוא גם נשיא התאחדות הכדורגל, גם שר הספורט וגם יו"ר הוועד האולימפי הפלסטיני. בעוד שנה יש אולימפיאדה. היום זה התחיל בכדורגל, מחר זה יכול להיות בכדורעף, כדוריד, כדורסל. אנחנו צריכים להיות מאוד עירניים ולהבין שלספורט הישראלי נכנס ממד פוליטי. הרי יש עוד קבוצות שנמצאות מעבר לקו הירוק בתחומי ספורט שונים. ברגע שאתה נכנס לדינמיקה שכזאת אתה נכנס לתקופה שבה ינסו להביך אותך ולגרור אותך לדיונים כאלה.

ארגונים רבים בישראל, שהם חלק ממערכים בינלאומיים, יצטרכו להשקיע הרבה יותר מאמצים בקשרי חוץ ובלובינג. צריכים להיערך לקרבות דומים בעתיד הקרוב. זה לא ייגמר בפיפ"א.ישראל צריכה להיערך דיפלומטית לגעת בתחומי עשייה ובמגזרים שפעם לא היינו צריכים לעסוק בהם, וזאת משום שהפלסטינים לוקחים את העולם הזה של דה-לגיטימציה של ישראל לזירות ולמקומות חדשים - במדע, בספורט, בתרבות, באומנות ועוד"זהו הקרב הדיפלומטי החדש. הקרב הזה הוא כבר לא במקומות הקלאסים שהכרנו, כמו האו"ם, אלא עבר למסדרונות של עיריות בכל העולם שמבקשות להטיל על ישראל חרמות, לאולמי כנסיות, להיכלי תרבות, מגרשי כדורסל, ועדי עובדים, סופרמרקטים ועוד. אלה גזרות חדשות ולהם נצטרך למצוא כלים חדשים."

דברים דומים השמיעו ראשי האוניברסיטאות הישראליות שקיימו פגישת חרום עם הנשיא ראובן ריבלין: "עוד אפשר לעצור את כדור השלג, אבל אנחנו בדקה התשעים. עלינו להתגייס ולעצור את התהליך במדינות אירופה וגם בארה"ב. ארגוני סטודנטים אנטי ישראליים היו בעבר מעטים מאוד והיום הם בכל האוניברסיטאות המובילות. אין להתעלם מהעובדה שיש לתנועת הבי.די.אס.

הרבה יחסי ציבור לחרם, התנועה ממומנת היטב ופעילה מאוד בהרבה אוניברסיטאות שפועלות נמרצות לדה לגיטימציה של ישראל ושל האקדמיה הישראלית בפרט. חוקרים ישראלים אינם מתקדמים בדרגה, ירידה משמעותית בשיתוף פעולה במחקרים מדעיים עם חברות בינלאומיות החוששות שיחרימו את מוצריהן, מאמרים שלא מתקבלים לכתבי עת, לחץ עצום מצד ארגוני הסטודנטים על ראשי האקדמיה בעולם להחרמת האקדמיה הישראלית". וענה הנשיא ריבלין לאורחיו מן האוניברסיטאות: "החרם האקדמי הוא איום אסטרטגי ממעלה ראשונה על מדינת ישראל".

אחת מחזיתות המאבק עברה בזירת ספרי הלימוד מהם לומדים תלמידי בתי הספר בהולנד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נער ישראלי-הולנדי, ברק גורני (16), שלומד בבית הספר היהודי "מיימונידס" שבאמסטרדם הביע זעזוע ומחאה על כך שבספר הלימוד ההולנדי, להבדיל מזה הישראלי אליו היה רגיל, הוזכרו בהקשר המלחמה ב-1948 "מיליציות יהודיות שרצחו בכפרים ערביים " ובעקבות זאת "מאות אלפי פלסטינים נמלטו והגיעו למחנות פליטים מעבר לגבול", וגם הוזכרה העובדה כי מנחם בגין נחשב כ"טרוריסט" בתקופה שקדמה לבחירתו כראש ממשלה וזכיתו בפרס נובל לשלום. ואולם הכעס הרב ביותר הופנה נגד הבחירה בתצלום הנער הפלסטיני המיידה אבן בטנק ישראלי. "למה שמו תמונה משנת 2000 ליד הטכסט על 1948?" מחה אביו של הנער, בגיבוי משרד החוץ הישראלי. אך קשה היה להכחיש כי התמונה המזכירה את סיפור דוד וגולית היתה אותנטית לחלוטין...

בשבוע הזה התוודענו אל רב"ט אברהם-שחר ברן, חייל לא שכיח בצה"ל. הוא נולד בישראל להורים יהודים־אמריקאים. הם לקחו אותו עמם כתינוק לאוסטרליה, ובהגיעו לגיל 13 בערך, עלה עם אמו ואחיו לארץ הוא התלבט אם לשרת בצה"ל, בעיקר בגלל הכיבוש. אחיו הבכור שכנע אותו להתגייס "כדי שיותר אנשים טובים ישרתו בצבא". בשבוע שעבר הוא נקלע לאולפן במשכנות שאננים שבירושלים שם הקליטה רשת הטלוויזיה הגרמנית דויטשה וולה תכנית דיון פומבי בנושא "האם הכיבוש הורס את ישראל?", בהנחיתו של המראיין הידוע טים סבסטיאן, וישב בין הקהל לבוש במדים.

כאשר אמר מנהיג המתנחלים דני דיין שישראל היא המדינה ה–11 בעולם במדד האושר של תושביה ומכאן שהכיבוש לא הורס אותה, קם ברן מבין הקהל ואמר באנגלית שוטפת: "אני מציע, שמה שעושה מדינה למדינה טובה אינו מידת האושר של תושביה, אלא רמת המוסר והאתיקה שלהם. כשחיילים נדחפים ומעודדים מדי יום לדכא ולהשפיל בני אדם ולהתייחס אליהם כאל אנשים נחותים, זה משפיע על החיילים, וכשהם חוזרים הביתה לסוף שבוע הם לוקחים את זה איתם".

"אתה מדבר מניסיון אישי?", שאל המראיין סבסטיאן. "כן, בוודאי", ענה החייל ברן. "רק בשבוע שעבר, כששוטרי מג"ב נהגו בקשיחות עם תיירים, חברה שלי, חיילת, אמרה להם: 'בחייכם, מה אתם עושים? הם בני אדם, לא פלסטינים'". הוא הוסיף: "אני משרת בבקעת הירדן ואני רואה מדי יום איך החיילים מדברים ואיך הם מתנהגים עם הפלסטינים... לחשוב שאפשר להשאיר את הגזענות הזאת מכוונת רק כלפי הפלסטינים? כמובן שלא. כשאתה מתרגל לחשוב ככה, אתה לוקח את זה איתך הביתה, זה משפיע באורח עמוק על החברה הישראלית ויוצר את מה שהנשיא שלנו הגדיר כחברה יותר גזענית".

בסופו של הדיון, ההצבעה בקהל על האמירה הסתיימה בתיקו. מחצית הנוכחים סברו שהכיבוש הורס את ישראל. אבל היה ברור שהיו מי שידאגו לדווח לצבא על המעלל של החייל ברן. מפיקת התוכנית, טניה סקז'ווסקי, הציעה שפניו יטושטשו בשידור, אבל ברן אמר שאין לו מה להסתיר. כשחזר ליחידתו כבר הגיע הידיעה לשם. מפקדו העמיד אותו לדין משמעתי ושלח אותו לשבוע בכלא הצבאי. המפקד פירט בכתב את הסיבות: "בהיותו חייל בצה"ל השתתף בכנס פוליטי כאשר הנו לבוש מדים ובנוכחות תקשורת, בניגוד לפקודות הצבא". את יום השנה ה-48 לכיבוש הגדה המערבית, ה-5 ביוני השנה, הוא יבלה מאחורי סורג ובריח.



באופן מקרי התחבר מועד ההצבעה הדרמטית בפיפ"א אל התאריך שנקבע למצעד המחאה בירושלים, אותו ייזמו ארגוני השלום וזכויות האדם בישראל לציון יום השנה ה-48 לכיבוש. אל הססמאות המקוריות שתוכננו למצעד הזה אפשר להוסיף גם 'כשכובשים ומדכאים אי אפשר לשחק כדורגל בשקט'.

די למשטר הכיבוש וההפרדה!
לא למציאות של דיכוי ואלימות גזענית!
כן לחיים של חופש ושוויון!
כשכובשים ומדכאים אי אפשר לשחק כדורגל בשקט!

מוצ"ש 30.5.15  - צעדה והפגנה בירושלים.
כינוס ותחילת הצעדה – 8.00 בכיכר ציון. עצרת מחאה – 9.30 מול השער החדש (כיכר צה"ל)

חייהם וגורלם של מעל ארבעה מיליון איש ואישה בגדה המערבית, בעזה ובירושלים המזרחית תלויים בשלטון הכיבוש וההפרדה.


מעצרי קטינים; הריסות; רדיפה פוליטית ודיכוי מחאה; מעל 400 עצירים מנהליים; אלימות צבאית כלפי נשים; הגבלת חופש התנועה; גזל אדמות; ניתוק אספקת המים; הטרדות מיניות במחסומים;  שלילת מעמד תושבות; ענישה קולקטיבית;רמיסה מוחלטת של זכויות אדם.

אחרי שנה בה גלי האלימות שטפו את המרחב הציבורי, שנה של מתקפה אכזרית על עזה ומלחמה עקובה מדם. עוד שנה בה הכיבוש נמשך והגזענות גוברת. עוד שנה בה תקציב הביטחון וההתנחלויות הולך וגדל והמצב הכלכלי בישראל הולך ומתדרדר.

דווקא עכשיו, אחרי הרכבת עוד ממשלה גזענית, כולנו חייבים לצאת לרחוב.

בציון 48 שנות לכיבוש בשטחי 67, נקרא יחד לסיום הכיבוש. נעמוד ביחד להזכיר לתושבי ירושלים שחיים תחת איום יומיומי של פינוי, הריסות או מעצר שיש קול אחר ויש דרך אחרת.

נעמוד ביחד  - כי אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש!




יום שבת, 16 במאי 2015

קרקס בירושלים וקולנוע בין חורבות עזה

קרקס בירושלים וקולנוע בין חורבות עזה

"אם אינך מסוגל לרכב על שני סוסים בבת אחת, מוטב שתעזוב את הקרקס" כתב ג'ון לה קרה באחד מספריו. בהקשר הזה, המונח "קרקס" התייחס כמובן לכינוי האירוני שבו מכנים סוכני שירות הביון הבריטי את המוסד שלהם.

 פסטיבל הקולנוע בעזה - תצלומים: רבעון  מסמרים 


"שום מנהיג פוליטי הגון לא יצטרף ל'קרקס נתניהו', שהקמת ברגע האחרון ועל חודו של קול, רק כדי להנציח את המשך שלטונך." הצהיר ראש האופוזיה יצחק הרצוג בעת הדיון המתוח על השבעת הממשלה החדשה. "אתה שומר את תיק החוץ בידך כפקדון, בתקוה שאני ומפלגתי עוד נצטרף לממשלה שתלוייה על בלימה, על חבל הלוליין בקרקס? אין טעם. עניני החוץ חשובים מדי ואי אפשר להשאיר אותם ללא טיפול. תן את תיק החוץ כבר הערב לשר ממפלגתך, שיחזיק בו כל עוד הממשלה קיימת. הדבר הטוב והנכון לעתיד ישראל היא שממשלת הקרקס הזו שהקמת ברגע האחרון ועל חודו של קול, לא תושבע כלל - ואם תושבע היום, לא תאריך ימים. הדבר הטוב והנכון לעתיד ישראל שתקדם האופוזיציה שבראשה אני עומד, הוא לנסות להקים ממשלה חדשה בישראל שאתה לא עומד בראשה." 

נתניהו מתעקש להמשיך להחזיק את תיק החוץ בידיו, גם במחיר סכסוך קשה עם מי שהיה עד אתמול נאמנו הקרוב גלעד ארדן, אשר ציפה לשווא להשתדרג לתיק החוץ כגמול על שנים של שירות מסור לנתניהו במאבקים בזירה הבין-מפלגתית והפנים-מפלגתית. כנראה עדיין מקווה נתניהו שבמוקדם או במאוחר יתרצה הרצוג להתרווח על כסא שר החוץ ולהציג כלפי העולם פנים "שפויות" ו"מתונות" למדיניות ימנית קיצונית – כפי ששמשו אהוד ברק וציפי לבני בממשלותיו הקודמות של נתניהו. 

"אם תרים יד על בג"ץ תמצא אותי עומד מולך - ומחנה עצום מאחורי" המשיך הרצוג. "אם תרים יד על מיעוטים בחברה הישראלית, כפי שעשית במערכת הבחירות האחרונה, ותדבר אליהם ועליהם כפי שדיברת ביממה האחרונה לפני פתיחת הקלפיות - תמצא אותי עומד מולך ומחנה עצום מאחורי. לראש ממשלת מדינת היהודים אסור להפלות אזרחים מטעמי גזע, דת, נטייה מינית או צבע עור". אם יעמוד הרצוג בדיבורו ויוביל בשנים הקרובות את הקו האופוזיציוני התקיף שהתווה בנאום הבכורה הזה, הוא יהיה זכאי להתנצלותם של לא מעטים שהביעו זלזול ציני במחויבותו להתמיד במאבק. 

שלוש נשים מינה נתניהו לתפקידים מיניסטריאליים בממשלתו. גילה גמליאל, שקיבלה את התיק בעל התואר הארוך ביותר מכל מי שכיהן אי פעם בממשלת ישראל – "שרה לעניני אזרחים ותיקים ושוויון מגדרי, שוויון מיעוטים ולקידום צעירים וגמלאים" – אינה מעוררת באופן אישי התנגדות ציבורית. גם חברות כנסת מהאופוזיציה, אפילו הביעו אהדה כלפיה ואיחלו לה הצלחה במימוש לפחות משהו מן המטרות המתבטאות בשמו הארוך של משרדה החדש. לעומתה, ההכרזה על מינוי שתי השרות החדשות האחרות – שרת התרבות מירי רגב ושרת המשפטים איילת שקד – עוררה סערה ציבורית נרחבת, ולא בלי סיבה. 

מירי רגב עברה קריירה צבאית והגיעה לתפקיד הצנזורית הצבאית הראשית ואחר כך דוברת צה"ל בדרגת תת-אלוף – הישגים אשר שהוציאו לה באותו זמן שם כאשה דעתנית ואסרטיבית. כחברת כנסת היא התבלטה בעיקר בפעלולים חוזרים ונשנים של דמגוגיה גזענית גסה - כנגד ערבים אזרחי ישראל (במיוחד נגד חברת הכנסת הערבית חנין זועבי) ונגד הפליטים מאפריקה המתקיימים בקושי רב בשכונות העוני של דרום תל אביב. "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו - נעשה הכול להחזיר אותם בחזרה למקום מוצאם. המצב בדרום תל אביב הוא בלתי נסבל, אני רוצה שסהרונים יהיה מלא ב-7000 מסתננים בדרך לגירוש מהארץ" הכריזה רגב בנאום בפני קהל משולהב בדרום תל אביב. מיד אחר כך התפרצו מאזיניה של רגב, רצו ברחובות והיכו כל שחור עור בו נתקלו – רגב כמובן הודיעה מיד כי זאת לגמרי לא היתה כוונתה.  

בבלוג של אורי וייס מצאתי הבוקר את ההערה הבאה: "הקריירה הצבאית והפוליטית המוצלחת של מירי רגב זוכה פה ושם להגנה ותמיכה בנימוקים פמיניסטים. אז הבה ניזכר, מירי רגב היתה פעילה לגיבוש נוהל 'ההחזרה החמה' שעל פיו נדרשו חיילי צה"ל באזור הגבול להחזיר מיד לצד המצרי את הפליטים מאפריקה שניסו להיכנס לישראל. לא פעם, נשים פליטות שהוחזרו לצד המצרי נפלו בו במקום קרבן לאונס קבוצתי בידי חיילים מצרים". 

הנוהל הזה של "החזרה החמה" עורר הסתייגות גם בקרב חלק מהחיילים שהיו אמורים לאכוף אותו. במקרה האחרון שנרשם החיילים כן החזירו שמונה עשר גברים שחורים "מסתננים" אל צידו המצרי של הגבול, אך סרבו לגרש יחד איתם את שלוש הנשים שהיו איתם – במיוחד שהחיילים המצרים שהמתינו מעברו השני של הגבול הראו את כוונותיהם לגבי הנשים בתנועות ידיים חד משמעיות. 

בסופו של דבר, נוהל "ההחזרה החמה" נפסל בידי בג"צ. במקומו גובש נוהל חילופי, על פיו נשלחים פליטים מסודאן ואריתראה ללא משפט אל "הכלא הפתוח" חולות שבלב מדבר הנגב, ושם מגיעים אליהם נציגי הממשלה ומנסים להחתים אותם על טופס "גירוש מרצון". שלושה פליטים נוצרים מאריתריאה הסכימו חתום על הטופס והועלו על מטוס שהגיעה לרואנדה. משדה התעופה שם גורשו שוב והגיעו ללוב, ושם נפלו בידי אנשי דעא"ש והוצאו להורג יחד עם נוצרים אחרים שנפלו בידי הארגון. סרטון דעאש המתעד את הריגתם נראה בידי מי שהכירו אותם בישראל, פליטים אחרים ואנשי ארגוני הסיוע לפליטים. ארגוני הסיוע קיימו הפגנת מחאה במרכז תל אביב, בססמא "לא עוד גירוש פליטים אל מותם!". מצידה, מירי רגב כינסה דיון מיוחד של ועדת הפנים של הכנסת בכדי "לחקור את מקורות המימון של ארגוני הסיוע לפליטים", שכן "הן מעוניינות לשנות את האופי היהודי של מדינת ישראל". כאלה הם עיקר הכישורים שמירי רגב מביאה איתה לתפקיד שרת התרבות של מדינת ישראל.

פעמיים הגישו ארגוני הסיוע עתירות לבית המשפט העליון כנגד החוק המאפשר לשלוח מבקשי מקלט למעצר ממושך ללא משפט במדבריות הנגב. פעמיים פסלו השופטים את החוק כנוגד את חור יסוד כבוד האדם וחירותו, אך הרוב הימני בכנסת שב וחוקק את החוק לכליאת הפליטים גם בפעם השלישית, בשינויים מזעריים. עכשיו תלויה ועומדת בפני בג"צ עתירה נוספת של ארגוני הסיוע לפליטים, ותוך מספר חודשים יצטרכו השופטים להחליט אם לפסול פעם נוספת את החוק. 

כאן נכנסת לתמונה השרה הנוספת שנכנסה היום לממשלת ישראל – שרת המשפטים איילת שקד (שבמקור נועדה בעצמה להיות שרת התרבות, טרם הצליחה לשדרג את עצמה). הפרופיל הציבורי של שקד, דיבור מנומס ותרבותי, שונה מאד מזה של מירי רגב. לקראת כניסתה למשרד המשפטים הצהירה שקד על הערכתה הגבוהה לשופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל "ששמם יצא בעולם כולו" אך הוסיפה כבדרך אגב כי תפעל "כדי שבית המשפט לא יתערב בעבודת הכנסת". כמו כן ציינה כי תעדיף מינוי של "שופטים קונסרבטיבים הממעיטים להתערב במעשי הרשות המבצעת והמחוקקת" על פני "שופטים אקטיביסטים מדי". 

זה היה יותר מרמז לשתי פעולות החקיקה שעליהן שקדה איילת שקד עוד הרבה לפני שידעה שתזכה לחדור למרכז העצבים של המערכת המשפטית הישראלית. הראשונה היא "סעיף ההתגברות" שיאפשר לכנסת להתעלם מהחלטת בג"צ ולחוקק מחדש גם חוק שבג"צ קבע שאינו חוקתי וכי הוא מפר זכויות אדם ואזרח. בהמשך מתכננת שקד שינוי בהרכב הועדה למינוי שופטים, שיתן לפוליטיקאים בכלל – ולפוליטיקאים מהימין בפרט – חלק משמעותי הרבה יותר במינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון.  

האם זה מפחיד ומרתיע את השופטים? יתכן שאכן כך הדבר. ראשית דחה בית המשפט את העתירה נגד "חוק החרם" שהעבירה הכנסת לפני ארבע שנים. ברוב קולות קבעו השופטים כי קריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות "כמוה כחרם על ישראל" וכי אפשר ומותר לתבוע לדין כל המשמיע קריאה לחרם כזה ולתבוע ממנו פיצויי נזיקין גבוהים. הגדיל לעשות השופט אליקים רובינשטיין שציטט מההגדה של פסח כי "בכל דור קמים עלינו לכלותנו"... 
השופט אליקים רובינשטיין, יחד עם עמיתו ניל הנדל, היה גם שותף להחלטה לדחות את עתירתם של תושבי הישוב הבדואי ה"בלתי מוכר" אום אל חיראן שנגב, ולאשר לרשויות המדינה להחריב אותו ולמחותו מעל פני האדמה כדי לבנות במקומו ישוב יהודי (בעל אופי יהודי דתי) שגם שמו יהיה חירן. לא עזרה לתושבי חיראן העובדה כי הם חיים במקום הזה ברציפות מאז שנת 1956, וכי הם הועברו לשם בידי שלטונות מדינת ישראל כאשר באדמותיהם המקוריות הוקם קיבוץ שובל. השופטים קבעו כי התושבים הבדואים הינם בבחינת פולשים בלתי חוקיים שאין להם כל זכות בקרקע הומדינה רשאית לפנותם לפי שיקול דעתה הבלעדי.

בהפרש של יום אחד נכתבה החלטה דומה כמעט כשתי טיפות מים בידי השופט נועם סולברג, אשר דחה את עתירתם של תושבי הכפר סוסיא בדרום הר חברון ואישר למדינה להרוס את בתיהם ולמסור את האדמה לידי ההתנחלות הישראלית הסמוכה שגם שמה הוא סוסיא. ההבדל – לפחות באופן תיאורטי – הינו שחיראן הוא כפר בתחום השטח הריבוני המוכר של מדינת ישראל ותושביו הם אזרחים ישראלים לכל דבר, בעוד סוסיא נמצאת בשטח כבוש תחת שלטון צבאי ישראלי. אך כפי שכתבה עמירה הס הותיקה מעל דפי הארץ, קיומה של מדיניות מנשלת זהה משני צידי הקו הירוק, המופעלת באותה צורה משני הצדדים וזוכה לגיבוי זהה של בית המשפט העליון מחזקת את הטיעונים של מי שרואים במדינת ישראל כולה, מיום יסודה ב-1948 ועד היום, בבחינת ישות אחת מדכאת ומנשלת בלי גבולות.

לקינוח (לעת עתה) העניק בית המשפט העליון גם אישור ל"ריקוד הדגלים", הצעדה המסורתית שמקיימים ה\צעירי המתנחלים ואוהדיהם מדי שנה ב"יום ירושלים", הוא יום השנה (לפי הלוח העברי) לארוע שבו לגרסת החוגגים אוחדה לה העיר ירושלים בשנת 1967 (ולפי גרסא אחרת היה זה היום בו נכבשה מזרח ירושלים הפלסטינית וסופחה לישראל מבלי לשאול לדעת תושביה). לציון היום המאושר הזה נוהגים צעירי הציונות הדתית לצעוד באלפיהם דרך סמטאות העיר העתיקה בירושלים ולנופף בדגלי כחול-לבן, ורבים מהם נוהגים גם לקרוא בהזדמנות זאת "מוות לערבים!", לבעוט בדלתות הנעולות מאחוריהן מסתתרים תושבי העיר העתיקה ולנפץ כל רכוז ערבי שנקרה בדרכם. לקראת "יום ירושלים" שיחול השנה ב-17 למאי, עתרה עמותת "עיר עמים" עתרה מבעוד מועד לבג"צ בבקשה לקבוע מסלול אחר לריקוד הדגלים ולמנוע את התקרבות הצועדים אל מרכזי אוכלוסיה ערבית. השופטים קבעו אמנם כי קריאות "מוות לערבים!" הנן בבחינת מעשה פלילי, אולם "בהתחשב בהבטחת המשטרה למנוע שלהוב יצרים בצעדה, יתאפשר לקיים אותה במסלול המסורתי". 

כוונתן של רשויות מדינת ישראל להרוס ולהחריב את הכפר סוסיא עשויה להיות מקרה המבחן הראשון שיביאו הפלסטינים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. מדינת פלסטין, שהוכרה כישות מדינית ריבונית בידי עצרת האו"ם, אם כי טרם הוקמה הלכה למעשה בשטח, התקבלה לחברות בבית הדין הבינלאומי, אך טרם פנתה אליו לגבי מעשים ספציפיים של מדינת ישראל. דווקא החרבתה וגירושה של קהילת כפרית קטנה ודלה, אשר מעולם לא נטלה חלק בשום פעילות אלימה וחבריה אף לא השליכו אבנים גם בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה והשניה, עשויה להתגלות אתגר קשה מאד למיטב היועצים המשפטיים של ממשלת ישראל. 

כמה וכמה דיווחים ממקורות שונים מעידים כי "הצונאמי המדיני" מפניו הזהירו פרשנים ופוליטקאים הולך ומתקרב. מסמך רשמי של הותיקן מבהיר כי מעתה לכס הקדוש יש יחסים דיפלומטיים עם מדינת פלסטין – לא עוד ולא עם הארגון לשחרור פלסטין כפי שהיה המצב מזה שנים רבות. בכך מצטרפת הכנסיה הקאתולית, בראשותו של האפיפיור פרנסיס הפופולרי, אל ממשלת שוודיה שהכירה לפני מספר חודשים במדינת פלסטין ופתחה שגרירות פלסטינית בשטוקהולם.

במשרד החוץ בירושלים, הפך מפגש הדיאלוג האסטרטגי המתקיים אחת לשנה בין משרדי החוץ של ישראל וצרפת לעימות חריף וחריג בין דיפלומטים בכירים משני הצדדים, סביב יוזמתו של שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס לקדם החלטה בנושא הישראלי־פלסטיני במועצת הביטחון של האו"ם. הצעת ההחלטה הצרפתית צפויה לכלול עקרונות כמו ביסוס גבולות המדינה הפלסטינית על קווי 1967 עם חילופי שטחים, הפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות, קביעת לוח זמנים לסיום המשא ומתן וכינוס ועידת שלום בינלאומית. התוספת של ניסוח מסוים הקובע הכרה בישראל כמדינה יהודית לא הצליח לפייס את הדיפלומטים הישראלים שהטיחו דברים קשים בעמיתיהם הצרפתים, ואלה לא נשארו חייבים. 

שר החוץ פאביוס נענה באחרונה לבקשה אמריקאית לעכב את קידום המהלך עד אחרי השלמת הסכם הגרעין עם איראן ב-30 ביוני, אולם הוא נחוש להביא את ההחלטה להצבעה במועצת הביטחון לא יאוחר מסוף חודש ספטמבר, אז יתקיימו בניו יורק דיוני העצרת הכללית של האו"ם. לפי השמועות במסדרונות המדיניים, האמריקאים לא יבלמו את היוזמה הצרפתית – ואולי אף יתמכו בה בגלוי. רשמית, הודיע הממשל האמריקאי על רצונו "לעבוד עם ממשלת נתניהו החדשה" ויבקש הוכחות מעשיות של רצינות מחויבותה לפתרון שתי המדינות, וכך גם האיחוד האירופי. 

למעשה, אין הרבה צורך לערוך בדיקות מעמיקות על כוונותיו של נתניהו. לפני הבחירות הודיע נתניהו מפורשות כי "מדינה פלסטינית לא תקום במשמרת שלי" ואחר הבחירות פרסם הבהרה שלא שנתה את השורה התחתונה: "עקרונית אני בעד מדינה פלסטינית, מעשית זה לא ניתן לביצוע במצב הקיים במזרח התיכון". המונח "מדינה פלסטינית" בלט בהעדרו מקווי היסוד של ממשלת נתניהו החדשה. בצד מס שפתיים ל"קידום התהליך המדיני" הובעה שם התחייבות ל"שמירה על האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל". ניסוח כזה יכול לרמוז לשמירת שלטון ישראלי לא רק בכל מקום שיוגדר בידי צה"ל כ"בעל חשיבות בטחונית", אלא גם במקומות בהם חיו יהודים בתקופה כלשהי בהיסטוריה - מה שישאיר לפלסטינים מעט מאד אם בכלל. 

בהעדר עלה תאנה בדמותו של יצחק הרצוג במשרד החוץ, צפוי מפלס הלחץ הבינלאומי לעלות, עם דרישות כמו הקפאת הבניה בהתנחלויות או הפסקת הפשיטות הליליות הישראליות והמעצרים בשטח איי האמור להיות תחת שליטה פלסטינית מלאה. "אם האמריקאים יעלו דרישות כאלה לאחר סיום המשא ומתן שלהם עם איראן, זה יהיה מתוך נקמנות אישית נגד נתניהו ורצון להפיל אותו" האשים ברדיו בכיר בלתי מזוהה במפלגת הליכוד. אופיר אקוניס, אחד השרים הצעירים החדשים שמונו עכשיו  בידי נתניהו, הביע את החשש כי "צפוי למדינת ישראל מצב מדיני קשה בזירה הבינלאומית" והביע תקוה כי לנוכח המצב הזה אולי יתרצה הרצוג ויסכים בכל זאת להיכנס לממשלה ולהציל את המצב... ואילו שר החוץ המתפטר אביגדור ליברמן, שותפו לשעבר של נתניהו שהפך ליריבו המר, הצהיר: "זאת ממשלה על זמן שאול, שלא תעמוד בלחץ הבינלאומי שכבר התחיל ויגבר בספטמבר. רואים את ההשפעה בשטח, כשהפלסטינים לא רק פונים להאג, אלא גם מבקשים לגרש אותנו מפיפ"א".  

המהלך הפלסטיני המיידי אותו מוביל ג'יבריל רג'וב, ראש פדרצית הכדורגל הפלסטינית ואחד מבכירי המערכת הפוליטית הפלסטינית, יגיש לשיאו כאשר תקיים פדרצית הכדורגל הבינלאומית (פיפ"א) הצבעה על הדרישה הפלסטינית להשעות את חברותה של ישראל ולמנוע מהכדורגלנים שלה השתתפות בתחרויות בינלאומיות. לפי תקנון פיפ"א, כדי לאשר השעיה נדרש רוב של 75% מהנציגים הנוכחים בהצבעה. משמעות הדבר היא שהפלסטינים יתקשו מאוד לגייס רוב כה גדול של התאחדויות כדורגל שייתמכו בעמדתם. עם זאת, גם רוב פלסטיני שלא יספיק להשעיה בפועל יגרום אי נעימות רבה לישראל. 

רג'וב מגיע לקונגרס פיפ"א ובאמתחתו שורה ארוכה של טענות: ישראל מגבילה את חופש התנועה של כדורגלנים פלסטינים בין עזה לגדה וכן לחו"ל, מגבילה כניסה של קבוצות כדורגל מהעולם הערבי לשטחי הרשות הפלסטינית, פוגעת במתקני כדורגל פלסטיניים ומטילה הגבלות על העברת ציוד מחו"ל לקבוצות כדורגל פלסטיניות – וכן, במשחקי כדורגל בישראל ישנן תופעות בולטון ובוטות של גזענות כלפי ערבים, במיוחד במשחקי קבוצת בית"ר ירושלים. ואולם ההאשמה שעמה יהיה להתאחדות הכדורגל הישראלית הכי קשה להתמודד היא העובדה שחמש קבוצות כדורגל מההתנחלויות בגדה המערבית לפעול תחת התאחדות הכדורגל, אף שלטענת הפלסטינים מדובר בשטח כבוש שבו אין להתאחדות הישראלית סמכות. האם דווקא כשאשר עומדת הסחיטה של המתנחלים וחבריהם בממשלת ישראל תעז הממשלה להפסיק את פעילותן של קבוצות הכדורגל ההתנחלותיות?

בכיר במשרד החוץ בירושלים ציין כי להשעיית ישראל מפיפ"א עשויות להיות השלכות חמורות בהרבה מהנזק שייגרם לקבוצות הכדורגל הישראליות. לדבריו, מהלך כזה עלול ליצור תקדים שיתן רוח גבית למהלכים דומים בארגונים בינלאומיים אחרים ולהאיץ הטלה של חרמות על ישראל. ולמי שעוד זוכר, חרם הספורט שהוטל בשעתו על דרום אפריקה היה אחד הגורמים המכריעים שהביאו דרום אפריקאים לבנים מן השורה להשלים עם סיום משטר האפרטהייד... 

ובינתיים, בדיוק בשבוע הזה בו התמנתה מירי רגב לתפקיד שרת התרבות ארע אירוע תרבותי יוצא דופן ברצועת עזה. כפי שמדווח הרבעון התרבותי "מסמרים", פסטיבל קולנוע דוקומנטרי נפתח במה שהיתה עד לקיץ שעבר שכונת שוג'אעיה, במזרח רצועת עזה. הפסטיבל כולל 28 סרטים ממדינות שונות, שנושאם זכויות אדם. כרזות הפסטיבל תלויות על שרידי הבניינים והסרטים מוקרנים על סדין לבן שנמתח על שאריות קיר.

ב"נדיבות של קבצנים עשירים", פורס פסטיבל כראמה ("כבוד") שישים מטר של שטיח אדום בין גלי החורבות. מאות נענים להזמנה. חליל אל-מוזאין, במאי קולנוע פלסטיני מיוזמי הפסטיבל, אומר שאחד המסרים שאמורים לעלות משלושת ימי הפסטיבל הוא שתושבי הרצועה בשלים למבצע השיקום שהבטיחו להם עשרות ממדינות העולם הראשון ואשר מבושש להגיע. 

"אנחנו מזמינים את אלה שאיבדו את בתיהם ללכת לאורך השטיח האדום באקט סימלי" אמר אל-מוזאין לסוכנות הידיעות הסינית. "אנחנו אומרים שמלכים ונשיאים או כוכבי קולנוע מפורסמים שמהלכים דרך קבע על שטיחים אדומים לא חשובים יותר מהתושבים פה, שעדיין סובלים ממחסור". 

לא ברור מהדיווח איך הגיעו הסרטים עצמם לפסטיבל. ישראל לא התגאתה בסיוע, המצרים איבדו מזמן את המפתח למעבר רפיח. מצד שני, עם שטיח אדום ופסטיבל סרטים – חידת השינוע היא הקסם הפחות מרשים פה. 


ירושלים לא שותקת לגזענות! 
עוצרים ועוצרות את השנאה ביום ירושלים!

עומדים במחאה נגד הגזענות בכיכר ספרא שברחוב יפו בירושלים, בשעה 5.00 אחר הצהרים ביום ראשון 17.5.2015. 

מצעד הדגלים ביום ירושלים הפך בשנים האחרונות לבמה עבור קבוצות קיצוניות לגילוי שנאה, גזענות ואלימות.

הצעדה ברחובותיה המזרחיים של העיר ובפרט ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, מלווה כעניין שבשגרה בקריאות גנאי, השחתת רכוש ואלימות פיזית כלפי הפלסטינים תושבי ירושלים. 

שנה אחר שנה המשטרה והעירייה לא נוקטות צעדים משמעותיים כדי לעצור את האלימות וההסתה. לאחר קיץ סוער שבמהלכו איימו האלימות והגזענות לשלוט במרחב הציבורי - השנה נאמר די להתנהלות האלימה, די לשנאה ולהסתה הפוגעות במרקם החיים העדין בירושלים. 

השנה נפגין נוכחות משמעותית ולא-אלימה ברחוב. נזכיר לתושבי ירושלים שיש דרך אחרת ולא נשתוק לגזענות!

לא למצעד של אלימות והסתה, לא למעבר ברובע המוסלמי ובשכונות הפלסטיניות!

כן לחיזוק הסובלנות והחיים המשותפים בעיר! 


ריקוד הפרחים מול ריקוד הדגלים 

פורום תג מאיר שמח לסייע ליוזמה עממית של תושבי ירושלים - פיזור פרחים בעיר העתיקה וסביבתה במהלך ולאחר מצעד הדגלים ביום ראשון הקרוב. 

אנחנו מבקשים להראות גם פנים אחרות של ירושלמים שרוצים לחיות יחד, מייחלים לימים שקטים ולאהבה בין כל תושבי העיר.
 

מצעד הפרחים: אנו הולכים לצעוד בעקבות המצעד, לחלק ולפזר פרחים, לצבוע את הרחובות, החנויות, הסימטאות והאנשים בהמון פרחים, צבעים ואהבה.

נפגשים בשעה 18:00 בכיכר ספרא, מגיעים לעמדת "מצעד הפרחים" מקבלים בעמדה זרי פרחים ומתחילים לצעוד בעקבות מצעד הדגלים מכיכר צהל לכיוון שער שכם ושער יפו.
 

הצטרפו אלינו! שתפו לחברים!

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים 
לא לקמץ בחיוכים 
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב 
כדאי לחלום ולקוות, 
נסו רק פעם 
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב..."


יום שבת, 2 במאי 2015

"בכיכר הזאת שבלב תל אביב..."

"בכיכר הזאת שבלב תל אביב..."

עכשיו זה רשמי: מוחמד דף חי – והוא חוזר לפעול בזרוע הצבאית של חמאס. מדינת ישראל לא הצליחה "לחסל" אותו. 

בקיץ שעבר, היה מוחמד דף האיש שאזרחי ישראל הכי אהבו לשנוא. במהלך עשרות השנים הארוכות של הסכסוך בין ישראל ושכניה באזור כבר נכנסו רבים למשבצת הזאת: גמאל עבד אל נאצר המצרי, יאסר ערפאת הפלסטיני, חסן נסראללה הלבנוני, מחמוד אחמדינז'אד האיראני. אנשים שונים מאד זה מזה ובאידאולוגיה ובתפקיד הפוליטי או הצבאי שמלאו, אך כל אחד בתורו הוכתר בידי ממשלת ישראל והתקשורת הישראלית והציבור הרחב בישראל כהתגלמות השטן עלי אדמות. ב-2014 הגיע תורו של מוחמד דף. היה זה מוחמד דף אשר סביב תמונת פניו פרסמו העיתונים רבי התפוצה בישראל לוח מטרות אדום בוהק, ולמותו יחלו בפומבי מפקדי צבא ושרים בכירים וגם סתם אזרחים בתור לאוטובוס. 

ב-19 לאוגוסט 2014, לאחר כמה וכמה שבועות של מלחמה והרס שלא הביאו להפסקת ירי הרקטות מעזה, פרצו החדשות המרעישות אל אמצעי התקשורת הישראלית. "מוחמד דף חוסל! הישג אסטרטגי במלחמה נגד החמאס!".  

שירותי הבטחון של מדינת ישראל, כך מסרו הפרשנים בהתלהבות, חיפשו את נקודת התורפה של מוחמד דף – חיפשו וגם מצאו. אפילו נבל שטני שכמותו, כך התברר, מבקש מדי פעם לשהות בחברת אשתו וילדיו. מלשין שהושתל במאמץ רב בשורות החמאס מסר לשירותי הבטחון הישראלים את הפרטים מתי ואיפה מתכוון דף לפגוש את בני משפחתו. בהתיעצות בדרגים הגבוהים ביותר במדינת ישראל הוחלט כי המטרה: להיפטר פעם אחת ולתמיד ממוחמד דף האיום – מצדיקה את האמצעים: להרוג יחד איתו גם את אשתו וילדיו ושכניו. וכך יצאו מסוקי הקרב אל עזה וירו את הטילים והפכו בנין רב קומות לתל חורבות תוך כמה שניות. בין ההריסות נקברו ודאד בת ה-27, אשתו של מוחמד דף, ובתו שרה בת השלוש, ובנו עלי בן שבעת החודשים, ועוד כמה אזרחים פלסטינים שלרוע מזלם חיו בדירות סמוכות באותו בנין. 


אבל האפוריה בתקשורת לא נמשכה זמן רב. לאחר כיממה החלה לחדור אל הכותרות נימה של מבוכה וספק – "מוחמד דף – חי או מת?", "חמאס מכחיש את חיסולו של דף", "האם החתול בעל תשע הנשמות הצליח לשרוד גם הפעם?". מוחמד דף לא מיהר לפזר את הערפל. רק עכשיו, כתשעה חודשים אחר כך, התברר באופן חד משמעי שהוא חי וקיים וכי מפקדים בכירים בצה"ל הכתימו לשווא את ידיהם בדמם של אשה ושני ילדיה הקטנים. 


ברגע זה מוחמד דף ורצועת עזה אינם עומדים ממש במוקד החדשות במדינת ישראל. כמה פרשנים מספרים על משא ומתן שמתנהל אי שם מאחורי הקלעים, בין ממשלת ישראל לבין הנהגת החמאס, על הסכם "הפסקת אש לטווח ארוך" שיכלול "הקלה משמעותית" במצור החונק את עזה. "הגורם היחיד כיום במזרח התיכון ואולי אף בעולם, שמעוניין לשמר את שלטון חמאס ברצועה, היא ממשלת ישראל" כתב הפרשן הותיק אבי יששכרוף. "כל גורם אחר - מצרים, הרשות הפלסטינית, האיחוד האירופי, מדינות ערב וארצות הברית - כולן היו רוצות לראות את הרשות הפלסטינית מחליפה את חמאס. אבל בישראל רואים את הדברים אחרת ובמידה רבה מטפחים את הסטטוס קוו הקיים מול הרצועה. במשרד ראש הממשלה בירושלים לא רואים כסבירה את האפשרות של כניסת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה. לכן, כל עוד חמאס שומר על השקט ואינו מוביל להסלמה, הרי שהמשך שליטתו נראה כפתרון הכי פחות גרוע לרצועת עזה - בהשוואה לכאוס או כיבוש ישראלי של הרצועה, שנראים בשלב זה כאפשרויות גרועות ביותר". 

האם מוכנה ממשלת נתניהו להרחיק לכת עד כדי אישור הקמת נמל צף מול חופי עזה, תחת פיקוח מדינות נאט"ו – כפי שמציעים המתווכים הטורקים והקטארים? בינתיים כנראה לא – הקלות בסגר אולי, אבל בתנאי שהיד הישראלית תישאר על המתג ותוכל לנתק אותו בכל רגע. 

ומה על מוחמד דף האלמן והאב השכול? בינתיים הוא בונה ומחזק את הזרוע הצבאית של חמאס, אבל נזהר מלהפעיל אותה בפועל – למעשה, אחת היחידות תחת פיקודו ממונה כיום על בלימת כל מתקפה כלפי ישראל מצד ארגונים סוררים ברצועה. אולי בעוד שנה הוא שוב יהיה האיש שהכי אוהבים לשנוא? מי יודע... 

מוקד החדשות כרגע הוא במקום אחר לגמרי – בנפאל הרחוקה שבצידה השני של יבשת אסיה, אותה פקדה רעידת אדמה נוראה. אמצעי התקשורת בישראל, שבדרך כלל אינם מרבים בדיווחים בינלאומיים, מתקשים עכשיו למצוא מקום לכל ידיעה אחרת מלבד האסון בנפאל. 

נפאל היא יעד מועדף לתיירים ומטיילים ישראלים, ומאות מהם נלכדו באזורי האסון - במיוחד תרמילאים צעירים המבקשים להתרען לאחר שלוש שנות שירות צבאי. צעירים כמו אור אסרף, הישראלי שעודנו נעדר בנפאל. אור אסרף, בן 22, היה לוחם בשורות סיירת אגוז, יצא לעזה בקיץ האחרון  ונפצע במהלך הקרב העקוב מדם שהותיר עיי חורבות במקום שהיתה שכונת שג'אעיה בעזה. לאחר ההחלמה ושחרורו מהצבא יצא למסע תרמילאות בנפאל, וכאשר לאחר שבוע חיפושים התברר כי הוא עדיין נעדר, התגייסו חבריו לנשק לצאת לנפאל ולהצטרף אל החיפושים אחריו.

"אתם פניה האמיתיות של מדינת ישראל" אמר ראש הממשלה נתניהו לחברי משלחת ההצלה של צה"ל שיצאה לנפאל, ומערכת ההסברה הישראלית בעולם התגייסה לתאר בפירוט רב את הפעילות ההומניטרית היפה. גם ראש ממשלת נפאל הודה במלים חמות, בשיחת טלפון לעמיתו הישראלי, על בית חולים שדה, המודרני והמצויד היטב, שהחל לפעול בקמטנדו ולבצע ניותוחים דחופים בתוך שעות מרגע נחיתת המשלחת הישראלית. 

באזורים הכפריים מוכי האסון של נפאל, לא הכל היו שותפים להתלהבות – במיוחד כאשר גילו שהמסוק שקיבלה משלחת החילוץ הישראלית בהשאלה מן הצבא הנפאלי מיועד אך ורק לחילוץ מטיילים ישראלים ואינו מעלה אזרחים נפאלים על סיפונו. "כמעט עשו בנו לינץ" סיפר המטייל שחר זכאי, שחולץ מרכס האנפורנה. "היו שם אבנים, מקלות וחניקות, אנשים שאיבדו את כל מה שיש להם התנהגו כמו חיה פצועה, רק רצו לשרוד."

ובינתיים, בצילן של עזה ונפאל מתקרב בנימין נתניהו להרכבת ממשלתו – הממשלה הישראלית הרבעית במספר שבראשה הוא יעמוד. בעקבות משא ומתן מורכב ומפרך, מסתמן בין השאר כי ראש מפלגת הבית היהודי נפתלי בנט יהיה שר החינוך הבא. בנט מקבל את תיק החינוך במרמור וחוסר רצון – שאיפתו היתה לשדרוג גבוה הרבה יותר, הוא רצה להיות שר הביטחון של מדינת ישראל או לפחות שר החוץ.

ססמתו העיקרית של נפתלי בנט במסע הבחירות שעבר עלינו התחילת השנה היתה " די! הפסקנו להתנצל!" והוא הרבה להסביר את משמעות הססמא: "הפסקנו להתנצל שאנחנו אוהבים את עם ישראל, ארץ ישראל ואת תורת ישראל. למה העולם נטפל דווקא אלינו, עם כל הדברים הנוראים שקורים מסביבנו? הסיבה היא כי אנחנו לא מוציאים אמירה ברורה - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל. יש המון לחץ על ישראל להקים כאן מדינה פלסטינית. צריכה להיות תשובה ברורה ולא מתנצלת: לא נמסור יותר מטר משטחי ישראל בקומבינה. הדרך להימנע ממלחמות היא לא אם נהיה נחמדים ונאכיל את המפלצת בעוד פיסת שטח. זו תאוריה מצויינת אבל המציאות הפוכה. העולם בז למדינה שמוחלת על הכבוד של עצמה. העולם בז למדינה שמוסרת שטחים. העולם מכבד מדינה שעומדת על שלה. זאת הארץ שלנו, נחלת אבותינו. כשאני הולך בארץ ישראל אני מרגיש ברגבי אדמתה את טביעות הרגליים של אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. זאת פשוט מאד אדמת אבותינו, ואת זה צריך להגיד לכל העולם – ולהפסיק להתנצל!"

את השקפת העולם הזאת ביקש נפתלי בנט לממש כשר ביטחון הממונה על ניהול כוחה הצבאי של מדינת ישראל. את התחום הזה לא הסכים נתניהו להפקיד בידיו, אבל בנט יוכל להתנחם בארבע שנים אינטסיביות של הנחלת המסר החינוכי שלו לתלמידים במערכת החינוך הישראלית. 

ביום שלישי השבוע התכנסו אלפי ערבים אזרחי מדינת ישראל בכיכר רבין בתל אביב - ועמם גם פעילי שלום וזכויות אדם יהודים ישראלים כולל הכותב הנוכחי. באנו לשם כדי למחות על הריסת בתים שהוכרזו "בלתי חוקיים" ועל מדיניות ממשלתית מפלה ארוכת שנים, אשר מונעת אישור תכניות מתאר ובכך חוסמת בפני רבים מהאזרחים הערבים כל אפשרות לבנות באופן חוקי – גם על אדמתם הפרטית. 

העילה המיידית להפגנה ולשביתה הכללית שנערכה באותו יום ברחבי המגזר הערבי בישראל היתה הרס שלושה בתים בכפר דהמש, שבין רמלה ללוד, לפני כשבועיים. ערפאת אסמאעיל, תושב הכפר, התאמץ להסביר את המצוקה שבה חיים בדהמש. "כשאנחנו מספרים לאנשים על הכפר, הם חושבים שאנחנו באיזה חור בסוף העולם. הם לא מבינים שזה כאן, במרחק של עשר דקות נסיעה. מי שמגיע אלינו חושב שהגיע לעולם אחר ואנחנו במדינת עולם שלישי. אנחנו רק רוצים לחיות בשלום על אדמתנו ובביתנו". 

לידו עמד השיח סיאח א-טורי, הידוע בכינויו "שיח אל־עראקיב", שהפך לאחד מסמלי המחאה נגד הריסת בתים בכפרים הבדואים הלא־מוכרים בנגב: "באתי לכאן במיוחד כדי לספר על מה שעובר עלינו. אנחנו ישנים מזה חודשים בבית הקברות כי הרסו לנו הכל. יותר משבעים פעם הרסו את אל־עראקיב, אבל אנחנו לא מוותרים. כל פעם שהורסים, אנו בונים סוכות להמשיך לישון בהן. לא ניכנע!". 

איאד חטיב, המתגורר בשטח בין קלנסוואה לטייבה שבמשולש, סיפר כי ליד ביתו הוקם אוהל מחאה שבו יש נוכחות מתמדת של אנשים. לדבריו, "במתחם שלנו יש עשרות בתים שהוקמו מתוך מצוקה אמיתית, כי אין לנו איפה לגור. עכשיו נגד כל הבתים האלה עומדים צווי הריסה מיידיים. אנחנו לא יודעים מתי יפשטו עלינו ויתחילו להרוס. זו תחושה קשה מאוד לחיות באווירה שכל רגע תאבד את הבית. באתי לכאן, לכיכר, להגיד לאנשים, יהודים וערבים: תגיעו לבקר אותנו ותראו באיזה מצב אנחנו חיים. אף אחד לא מחפש לעבור על החוק, אבל לא נסכים שהחוק ידרוס אותנו. טוענים נגדנו שבנינו על שטח חקלאי, אבל עד שישנו את ייעוד הקרקע ויאשרו תוכניות — אולי הנכד שלי יקבל היתר. זו סחבת שנמשכת עשרות שנים". 

פרופסור גדי אלגזי מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פעיל תנועת תראבוט, ניסה בנאומו בעצרת ניסה להסביר למה מדובר במאבק שנוגע לכולם, לא רק לאוכלוסייה הערבית. "כאזרח יהודי שנהנה מהרבה מאד זכויות יתר בארץ הזאת אני מודה לפלסטינים בישראל על הראיה שעומדת מאחורי ארגון ההפגנה הזאת, הראיה לטווח ארוך, הראיה שבונה בית משותף, בית לכולם. ממשלת ישראל מדברת עם אזרחיה הערבים בדחפורים. הדחפורים שלה צמאים להרס, מאחורי כל דחפור יש פקיד ומאוחרי כל פקיד יש שר. מאחורי כל בית שנהרס יש משפחה שרוצה לגור, משפחה שרוצה לעצמה חיים אנושיים. כל בית שנהרס צריך להיבנות מחדש! יש מפלגה שנקראת הבית היהודי שרוצה לבנות כאן מדינה ליהודים בלבד, לבנות את הבית היהודי על חורבות הבית הערבי. כאן בכיכר בלב תל אביב אנחנו אומרים – לא יהיה בית ליהודים אם לא יהיה בית לערבים! אנחנו בונים כאן בית משותף, בית לכולם". 






 תצלום: מוטי קמחי, ואי נט