"בכיכר הזאת שבלב תל אביב..."
עכשיו זה רשמי: מוחמד דף חי – והוא חוזר לפעול בזרוע הצבאית של חמאס. מדינת ישראל לא הצליחה "לחסל" אותו.
בקיץ שעבר, היה מוחמד דף האיש שאזרחי ישראל הכי אהבו לשנוא. במהלך עשרות השנים הארוכות של הסכסוך בין ישראל ושכניה באזור כבר נכנסו רבים למשבצת הזאת: גמאל עבד אל נאצר המצרי, יאסר ערפאת הפלסטיני, חסן נסראללה הלבנוני, מחמוד אחמדינז'אד האיראני. אנשים שונים מאד זה מזה ובאידאולוגיה ובתפקיד הפוליטי או הצבאי שמלאו, אך כל אחד בתורו הוכתר בידי ממשלת ישראל והתקשורת הישראלית והציבור הרחב בישראל כהתגלמות השטן עלי אדמות. ב-2014 הגיע תורו של מוחמד דף. היה זה מוחמד דף אשר סביב תמונת פניו פרסמו העיתונים רבי התפוצה בישראל לוח מטרות אדום בוהק, ולמותו יחלו בפומבי מפקדי צבא ושרים בכירים וגם סתם אזרחים בתור לאוטובוס.
ב-19 לאוגוסט 2014, לאחר כמה וכמה שבועות של מלחמה והרס שלא הביאו להפסקת ירי הרקטות מעזה, פרצו החדשות המרעישות אל אמצעי התקשורת הישראלית. "מוחמד דף חוסל! הישג אסטרטגי במלחמה נגד החמאס!".
שירותי הבטחון של מדינת ישראל, כך מסרו הפרשנים בהתלהבות, חיפשו את נקודת התורפה של מוחמד דף – חיפשו וגם מצאו. אפילו נבל שטני שכמותו, כך התברר, מבקש מדי פעם לשהות בחברת אשתו וילדיו. מלשין שהושתל במאמץ רב בשורות החמאס מסר לשירותי הבטחון הישראלים את הפרטים מתי ואיפה מתכוון דף לפגוש את בני משפחתו. בהתיעצות בדרגים הגבוהים ביותר במדינת ישראל הוחלט כי המטרה: להיפטר פעם אחת ולתמיד ממוחמד דף האיום – מצדיקה את האמצעים: להרוג יחד איתו גם את אשתו וילדיו ושכניו. וכך יצאו מסוקי הקרב אל עזה וירו את הטילים והפכו בנין רב קומות לתל חורבות תוך כמה שניות. בין ההריסות נקברו ודאד בת ה-27, אשתו של מוחמד דף, ובתו שרה בת השלוש, ובנו עלי בן שבעת החודשים, ועוד כמה אזרחים פלסטינים שלרוע מזלם חיו בדירות סמוכות באותו בנין.
אבל האפוריה בתקשורת לא נמשכה זמן רב. לאחר כיממה החלה לחדור אל הכותרות נימה של מבוכה וספק – "מוחמד דף – חי או מת?", "חמאס מכחיש את חיסולו של דף", "האם החתול בעל תשע הנשמות הצליח לשרוד גם הפעם?". מוחמד דף לא מיהר לפזר את הערפל. רק עכשיו, כתשעה חודשים אחר כך, התברר באופן חד משמעי שהוא חי וקיים וכי מפקדים בכירים בצה"ל הכתימו לשווא את ידיהם בדמם של אשה ושני ילדיה הקטנים.
ברגע זה מוחמד דף ורצועת עזה אינם עומדים ממש במוקד החדשות במדינת ישראל. כמה פרשנים מספרים על משא ומתן שמתנהל אי שם מאחורי הקלעים, בין ממשלת ישראל לבין הנהגת החמאס, על הסכם "הפסקת אש לטווח ארוך" שיכלול "הקלה משמעותית" במצור החונק את עזה. "הגורם היחיד כיום במזרח התיכון ואולי אף בעולם, שמעוניין לשמר את שלטון חמאס ברצועה, היא ממשלת ישראל" כתב הפרשן הותיק אבי יששכרוף. "כל גורם אחר - מצרים, הרשות הפלסטינית, האיחוד האירופי, מדינות ערב וארצות הברית - כולן היו רוצות לראות את הרשות הפלסטינית מחליפה את חמאס. אבל בישראל רואים את הדברים אחרת ובמידה רבה מטפחים את הסטטוס קוו הקיים מול הרצועה. במשרד ראש הממשלה בירושלים לא רואים כסבירה את האפשרות של כניסת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה. לכן, כל עוד חמאס שומר על השקט ואינו מוביל להסלמה, הרי שהמשך שליטתו נראה כפתרון הכי פחות גרוע לרצועת עזה - בהשוואה לכאוס או כיבוש ישראלי של הרצועה, שנראים בשלב זה כאפשרויות גרועות ביותר".
האם מוכנה ממשלת נתניהו להרחיק לכת עד כדי אישור הקמת נמל צף מול חופי עזה, תחת פיקוח מדינות נאט"ו – כפי שמציעים המתווכים הטורקים והקטארים? בינתיים כנראה לא – הקלות בסגר אולי, אבל בתנאי שהיד הישראלית תישאר על המתג ותוכל לנתק אותו בכל רגע.
ומה על מוחמד דף האלמן והאב השכול? בינתיים הוא בונה ומחזק את הזרוע הצבאית של חמאס, אבל נזהר מלהפעיל אותה בפועל – למעשה, אחת היחידות תחת פיקודו ממונה כיום על בלימת כל מתקפה כלפי ישראל מצד ארגונים סוררים ברצועה. אולי בעוד שנה הוא שוב יהיה האיש שהכי אוהבים לשנוא? מי יודע...
מוקד החדשות כרגע הוא במקום אחר לגמרי – בנפאל הרחוקה שבצידה השני של יבשת אסיה, אותה פקדה רעידת אדמה נוראה. אמצעי התקשורת בישראל, שבדרך כלל אינם מרבים בדיווחים בינלאומיים, מתקשים עכשיו למצוא מקום לכל ידיעה אחרת מלבד האסון בנפאל.
נפאל היא יעד מועדף לתיירים ומטיילים ישראלים, ומאות מהם נלכדו באזורי האסון - במיוחד תרמילאים צעירים המבקשים להתרען לאחר שלוש שנות שירות צבאי. צעירים כמו אור אסרף, הישראלי שעודנו נעדר בנפאל. אור אסרף, בן 22, היה לוחם בשורות סיירת אגוז, יצא לעזה בקיץ האחרון ונפצע במהלך הקרב העקוב מדם שהותיר עיי חורבות במקום שהיתה שכונת שג'אעיה בעזה. לאחר ההחלמה ושחרורו מהצבא יצא למסע תרמילאות בנפאל, וכאשר לאחר שבוע חיפושים התברר כי הוא עדיין נעדר, התגייסו חבריו לנשק לצאת לנפאל ולהצטרף אל החיפושים אחריו.
"אתם פניה האמיתיות של מדינת ישראל" אמר ראש הממשלה נתניהו לחברי משלחת ההצלה של צה"ל שיצאה לנפאל, ומערכת ההסברה הישראלית בעולם התגייסה לתאר בפירוט רב את הפעילות ההומניטרית היפה. גם ראש ממשלת נפאל הודה במלים חמות, בשיחת טלפון לעמיתו הישראלי, על בית חולים שדה, המודרני והמצויד היטב, שהחל לפעול בקמטנדו ולבצע ניותוחים דחופים בתוך שעות מרגע נחיתת המשלחת הישראלית.
באזורים הכפריים מוכי האסון של נפאל, לא הכל היו שותפים להתלהבות – במיוחד כאשר גילו שהמסוק שקיבלה משלחת החילוץ הישראלית בהשאלה מן הצבא הנפאלי מיועד אך ורק לחילוץ מטיילים ישראלים ואינו מעלה אזרחים נפאלים על סיפונו. "כמעט עשו בנו לינץ" סיפר המטייל שחר זכאי, שחולץ מרכס האנפורנה. "היו שם אבנים, מקלות וחניקות, אנשים שאיבדו את כל מה שיש להם התנהגו כמו חיה פצועה, רק רצו לשרוד."
ובינתיים, בצילן של עזה ונפאל מתקרב בנימין נתניהו להרכבת ממשלתו – הממשלה הישראלית הרבעית במספר שבראשה הוא יעמוד. בעקבות משא ומתן מורכב ומפרך, מסתמן בין השאר כי ראש מפלגת הבית היהודי נפתלי בנט יהיה שר החינוך הבא. בנט מקבל את תיק החינוך במרמור וחוסר רצון – שאיפתו היתה לשדרוג גבוה הרבה יותר, הוא רצה להיות שר הביטחון של מדינת ישראל או לפחות שר החוץ.
ססמתו העיקרית של נפתלי בנט במסע הבחירות שעבר עלינו התחילת השנה היתה " די! הפסקנו להתנצל!" והוא הרבה להסביר את משמעות הססמא: "הפסקנו להתנצל שאנחנו אוהבים את עם ישראל, ארץ ישראל ואת תורת ישראל. למה העולם נטפל דווקא אלינו, עם כל הדברים הנוראים שקורים מסביבנו? הסיבה היא כי אנחנו לא מוציאים אמירה ברורה - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל. יש המון לחץ על ישראל להקים כאן מדינה פלסטינית. צריכה להיות תשובה ברורה ולא מתנצלת: לא נמסור יותר מטר משטחי ישראל בקומבינה. הדרך להימנע ממלחמות היא לא אם נהיה נחמדים ונאכיל את המפלצת בעוד פיסת שטח. זו תאוריה מצויינת אבל המציאות הפוכה. העולם בז למדינה שמוחלת על הכבוד של עצמה. העולם בז למדינה שמוסרת שטחים. העולם מכבד מדינה שעומדת על שלה. זאת הארץ שלנו, נחלת אבותינו. כשאני הולך בארץ ישראל אני מרגיש ברגבי אדמתה את טביעות הרגליים של אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. זאת פשוט מאד אדמת אבותינו, ואת זה צריך להגיד לכל העולם – ולהפסיק להתנצל!"
את השקפת העולם הזאת ביקש נפתלי בנט לממש כשר ביטחון הממונה על ניהול כוחה הצבאי של מדינת ישראל. את התחום הזה לא הסכים נתניהו להפקיד בידיו, אבל בנט יוכל להתנחם בארבע שנים אינטסיביות של הנחלת המסר החינוכי שלו לתלמידים במערכת החינוך הישראלית.
ביום שלישי השבוע התכנסו אלפי ערבים אזרחי מדינת ישראל בכיכר רבין בתל אביב - ועמם גם פעילי שלום וזכויות אדם יהודים ישראלים כולל הכותב הנוכחי. באנו לשם כדי למחות על הריסת בתים שהוכרזו "בלתי חוקיים" ועל מדיניות ממשלתית מפלה ארוכת שנים, אשר מונעת אישור תכניות מתאר ובכך חוסמת בפני רבים מהאזרחים הערבים כל אפשרות לבנות באופן חוקי – גם על אדמתם הפרטית.
העילה המיידית להפגנה ולשביתה הכללית שנערכה באותו יום ברחבי המגזר הערבי בישראל היתה הרס שלושה בתים בכפר דהמש, שבין רמלה ללוד, לפני כשבועיים. ערפאת אסמאעיל, תושב הכפר, התאמץ להסביר את המצוקה שבה חיים בדהמש. "כשאנחנו מספרים לאנשים על הכפר, הם חושבים שאנחנו באיזה חור בסוף העולם. הם לא מבינים שזה כאן, במרחק של עשר דקות נסיעה. מי שמגיע אלינו חושב שהגיע לעולם אחר ואנחנו במדינת עולם שלישי. אנחנו רק רוצים לחיות בשלום על אדמתנו ובביתנו".
לידו עמד השיח סיאח א-טורי, הידוע בכינויו "שיח אל־עראקיב", שהפך לאחד מסמלי המחאה נגד הריסת בתים בכפרים הבדואים הלא־מוכרים בנגב: "באתי לכאן במיוחד כדי לספר על מה שעובר עלינו. אנחנו ישנים מזה חודשים בבית הקברות כי הרסו לנו הכל. יותר משבעים פעם הרסו את אל־עראקיב, אבל אנחנו לא מוותרים. כל פעם שהורסים, אנו בונים סוכות להמשיך לישון בהן. לא ניכנע!".
איאד חטיב, המתגורר בשטח בין קלנסוואה לטייבה שבמשולש, סיפר כי ליד ביתו הוקם אוהל מחאה שבו יש נוכחות מתמדת של אנשים. לדבריו, "במתחם שלנו יש עשרות בתים שהוקמו מתוך מצוקה אמיתית, כי אין לנו איפה לגור. עכשיו נגד כל הבתים האלה עומדים צווי הריסה מיידיים. אנחנו לא יודעים מתי יפשטו עלינו ויתחילו להרוס. זו תחושה קשה מאוד לחיות באווירה שכל רגע תאבד את הבית. באתי לכאן, לכיכר, להגיד לאנשים, יהודים וערבים: תגיעו לבקר אותנו ותראו באיזה מצב אנחנו חיים. אף אחד לא מחפש לעבור על החוק, אבל לא נסכים שהחוק ידרוס אותנו. טוענים נגדנו שבנינו על שטח חקלאי, אבל עד שישנו את ייעוד הקרקע ויאשרו תוכניות — אולי הנכד שלי יקבל היתר. זו סחבת שנמשכת עשרות שנים".
פרופסור גדי אלגזי מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פעיל תנועת תראבוט, ניסה בנאומו בעצרת ניסה להסביר למה מדובר במאבק שנוגע לכולם, לא רק לאוכלוסייה הערבית. "כאזרח יהודי שנהנה מהרבה מאד זכויות יתר בארץ הזאת אני מודה לפלסטינים בישראל על הראיה שעומדת מאחורי ארגון ההפגנה הזאת, הראיה לטווח ארוך, הראיה שבונה בית משותף, בית לכולם. ממשלת ישראל מדברת עם אזרחיה הערבים בדחפורים. הדחפורים שלה צמאים להרס, מאחורי כל דחפור יש פקיד ומאוחרי כל פקיד יש שר. מאחורי כל בית שנהרס יש משפחה שרוצה לגור, משפחה שרוצה לעצמה חיים אנושיים. כל בית שנהרס צריך להיבנות מחדש! יש מפלגה שנקראת הבית היהודי שרוצה לבנות כאן מדינה ליהודים בלבד, לבנות את הבית היהודי על חורבות הבית הערבי. כאן בכיכר בלב תל אביב אנחנו אומרים – לא יהיה בית ליהודים אם לא יהיה בית לערבים! אנחנו בונים כאן בית משותף, בית לכולם".
תצלום: מוטי קמחי, ואי נט
