יום שבת, 25 ביולי 2015

פקק תנועה בלב המדבר

פקק תנועה בלב המדבר 

המפגש נקבע לשעה 11.30 ליד תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב. הגעתי בשעה 11.35. "שלושה אוטובוסים כבר מלאים, אבל אל תדאגו – עוד מעט יגיע האוטובוס הרביעי. יהיה מקום לכל מי שרוצה לנסוע להפגנה בסוסיא" הודיעה נציגת המארגנים. 

מזמן לא היתה הענות כזאת לקריאה להפגנה בשטחי הגדה המערבית הפרועה.  בין הנוסעים אפשר היה לראות לא מעט פעילי עבר שכמעט לא נראו בשנים האחרונות. מדוע דווקא המקרה של סוסיא עורר הדים כה רבים, בישראל ובכל רחבי העולם? (בין הנוסעים באוטובוס עבר גליון ה"ניו יורק טיימס" ובו במדור המאמרים סיפור אישי מרגש של תושב סוסיא). הכפר הקטן המאוים הזה ראוי מכל בחינה לתמיכה וסולידריות – אבל בעבר, היו לא מעט מקרים של עוול לא פחות משווע שנתקלו באדישות מוחלטת וקול דממה דקה.  קשה לחזות מראש איזה מקרה מסוים יהפך למוקד וסמל של מאבק. 

קצת יותר משעת נסיעה מפרידה בין המטרופולין התל אביבי הגדול לבין הקהילה הקטנה והנידחת של סוסיא בלב המדבר. תחילה נוסעים בדרך בינעירונית הומה, אחר כך בדרכים צדדיות, צרות ומשובשות יותר ויותר ככל שממשיכים מזרחה ודרומה. היכן שהוא בלי לשים לב חצינו את הקו הירוק ונכנסנו לשטח שבו אין גם מראית עין של דמוקרטיה, שטח שבו הנוף חום ולא ירוק - מלבד פה ושם הכתמים הירוקים של ההתנחלויות הנהנות מחיבור למערכת המים הישראלית.  

בסוף הנסיעה מתפצלת הדרך הצרה, והשלט בצד הימני מכריז "סוסיא" – אבל אנו פונים דווקא לצד השמאלי. השלט שהוצב בידי רשויות הצבא מתיחס לסוסיא האחרת – סוסיא ההתנחלות הישראלית, אשר טוענת להיות המשכו של כפר יהודי שהיה במקום הזה בתקופה הרומית והביזנטית. "בואו לראות את סוסיא – עיירה יהודית עתיקה" נאמר בשלט המצביע על הדרך שבה לא נסענו. 

היהודים שחיו כאן לפני 1500 שנה התגוררו במערות. במאה העשרים התגוררו פלסטינים באותן המערות עצמן, עד שבשנת 1986 הגיע הצבא לגרש אותם ולהפוך את המערות לאתר ארכיאולוגי בניהולם של המתנחלים. הפלסטינים נותרו בפחונים דלים על מה שנותר מאדמתם. האם יתכן שהם בעצם מצאצאי מי ששכנו באותן מערות במאה החמישית? בראשיתה של התנועה הציונית העלה דוד בן גוריון את האפשרות שלפחות חלק מן הערבים בארץ הם מצאצאי היהודים שחיו כאן בעבר, ואשר במהלך הדורות התאסלמו והחלו לדבר ערבית. בן גוריון אף פרסם ספר שלם בנושא הזה בשנת 1918, בשיתוף עם נשיא מדינת ישראל לעתיד יצחק בן צבי, כולל מסמכים ועדויות היסטוריות מפורטות. אבל תוך זמן לא רב התברר שאפילו אם היו יהודים בין אבותיהם של הפלסטינים, בהווה אין להם כל ענין להיות יהודים או לקדם את המפעל הציוני – ואז איבדו בן גוריון וחבריו את הענין בנושא. 

לכיוון סוסיא הפלסטינית אין שום שלט הכוונה. מבחינת השלטונות היא אינה קיימת. "על פי עמדת מערכת הביטחון, מעולם לא היה קיים כפר ערבי בשם סוסיא. פלסטינים בנו במקום מבנים ללא היתר, ואלה נהרסו במהלך השנים 2001-1995. הבנייה הבלתי חוקית המשיכה והוצאו נגדה צווי הריסה. במאי 2015 דחה בג"ץ עתירה של הפלסטינים להוצאת צו ביניים נגד הריסת המבנים אלה". כך הכריז מעל במת הכנסת סגן שר הבטחון אלי בן דהן, ממפלגת "הבית היהודי".

אין שלטי הכוונה, אבל לא קשה להגיע אל סוסיא הפלסטינית, שלאורך הדרך אליה מצוירים דגלים פלסטינים על הסלעים. ארבעה אוטובוסים הגיעו מתל אביב ושלושה מירושלים ועוד כמה וכמה מכוניות פרטיות, ונוצר פקק תנועה קטן בלב המדבר. "שימו לב, עכשיו השעה החמה ביותר ביום, זה אחד המקומות החמים ביותר בארץ, וכמעט אין כאן צל" מזהירה האחראית על האוטובוס. "אנא הקפידו כולכם על כיסוי הראש, וקחו אתכם מים. למי שלא הביאו איתם, אנו מספקים בקבוקי מים". על הרכס הנמוך שמעל האוטובוס כבר נראה נהר אדם מתפתל לעבר מקום העצרת.

מכסה הבטון של בור לאגירת מי גשם נהפך לבמת נואמים מאולתרת, עם כמה רמקולים ודגל פלסטיני מתנופף. כאשר הקבוצה מהאוטובוס שלנו הגיעה, כבר היו הנאומים בעיצומם, בתערובת של ערבית, אנגלית ועברית. "67 שנה אחרי הנאכבה הפלסטינית, זה עדיין נמשך! הם רוצים לגרש את תושבי סוסיא מאדמתם! האם ניתן להם?" קורא השר הפלסטיני לשעבר מוסטפה ברגוטי ונענה בצעקות "לא! לא!".  " אחרי שנפל שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, אמר נלסון מנדלה שהמאבק לא נגמר, המאבק הבא הוא של הפלסטינים. אנו כאן, אנו נאבקים. אנו נאבק עד שפלסטין תהיה חופשית!" (קריאות בערבית ואנגלית "פלסטין חופשית! פלסטין חופשית!") 

תושב סוסיא נאסר נוואג'עה, ממנהיגי המאבק, פונה בעברית אל מי שהגיעו מתל אביב וירושלים: " ברוכים הבאים לסוסיא, ברוכים הבאים לסוסיא שנאבקת ולא נכנעת! כבר עשרות שנים נמשך המאבק שלנו. ב-1982 הקימו את התנחלות סוסיא על חלק גדול מהאדמות שלנו. 
ב-1986 גרשו אותנו מהמערות והפכו אותן לאתר ארכיאולוגי של המתנחלים, אז עברנו לאדמה החקלאית, כל מה שעוד נשאר לנו. ב-2001 הרסו הכל וגירשו אותנו, אבל חזרנו והקמנו את הכפר שלנו שוב. אנחנו מקבלים אתכם כאן בברכה, אנו אסירי תודה על הסולידריות והתמיכה של כל מי שהגיעו לכאן. אתם הפנים האחרים של ישראל, הפנים האחרות והשונות ממה שאנו רואים מן החיילים והמתנחלים שבאים אלינו כל יום. אתם נותנים לנו תקווה, את התקווה שעוד נוכל לחיות ביחד, פלסטינים שכנים של מדינת ישראל בשלום."

אחריו עלה פרופסור יגאל ברונר, מרצה להיסטוריה של הודו באוניברסיטה העברית בירושלים ומהפעילים הבולטים של תנועת תעאיוש אשר פעילה מזה שנים רבות להגן על תושבי דרום הר חברון. "אנחנו כאן בסוסיא. מה זאת סוסיא? לא הרבה. כמה בורות מים שהצבא עוד לא מילא אותם בעפר, כמה כבשים שהמתנחלים עוד לא גזלו, כמה עצי זית שעדיין לא נעקרו. מה זאת סוסיא? סוסיא זה 350 אנשים שנאחזים באדמה, נאחזים ונאחזים ונאחזים ולא זזים ממנה, כי זה הבית שלהם. פשוט מאד, זה הבית שלהם. וממול נמצאת סוסיא האחרת. סוסיא המגודרת, החמושה, המחוברת למים וחשמל וביוב ויש לה נציגים בכל מסדרונות השלטון, והיא רוצה לגזול את המעט שנשאר לסוסיא הזאת שבה אנו נמצאים. סוסיא נגד סוסיא, זה כל הסיפור. לסוסיא הפלסטינית אין חיילים ואין שוטרים ואין לה נציגים בכנסת ובכלל אין לה זכות בחירה. אבל יש לה אותנו, אנחנו כאן עם סוסיא ואנחנו לא נעזוב, אנחנו נעשה הכל שלא יהיה כאן הרס וחורבן. ואם כן יהיה, אנחנו נהיה כאן למחרת בבוקר לבנות מחדש יחד עם התושבים. סוסיא לא לבד!" (צעקות "סוסיא סוסיא אל יאוש, עוד נגמור עם הכיבוש!" בעברית ו"יאסקוט אל איחטילל" – "די לכיבוש" בערבית"). 

"חשוב מאד שכולכם באתם לכאן, חשוב להמשיך במאבק. תהיה כאן עוד הפגנה ביום שבת הבא, וביום ה-3 באוגוסט בשעה 9.00 בבוקר יהיה דיון בעתירה של סוסיא בבית המשפט העליון בירושלים, חשוב מאד להיות שם. סוסיא לא לבד!  סוסיא לא לבד!"

לאחר הנאומים – הצעדה עד קצה הרכס. "עבור כל מי שמרגישים רע מפגיעת החום והשמש, יש כאן אוהל עם צל והרבה מים. אנחנו לא רוצים שמישהו יפגע ללא צורך. ועכשיו – קדימה!" מכריז אחד המארגנים. 

יחד עם הפלסטינים (בני המקום ואלה שהגיעו במיוחד) יצאנו לדרך לקול התופים של חבורת "המתופפים נגד הכיבוש", ולא נראה שהחום מפחית בצורה משמעותית את ההתלהבות והאנרגיה הרבה. מעל הקהל התנוססו הרבה שלטים של תנועת "לוחמים לשלום", אחת ממארגנות ההפגנה, בכיתוב "יש דרך אחרת" בעברית, ערבית ואנגלית. השפעתם של "הרבנים לזכויות האדם", עוד אחד מהארגונים יוזמי ההפגנה, ניכרת בכמה מהשלטים: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול" נאמר בשלט הגדול שנשא הרב אריק אשרמן, שכבר שנים רבות אינו מחמיץ שום הפגנה. במקומות אחרים בקהל התנוססו עוד ססמאות תנ"כיות: "כסדום היינו, לעמורה נדמינו?", "מציל עני מחזק ממנו ואביון מגוזלו", "ציון במשפט תפדנה", "איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בבטחה ישבו".

ילדה פלסטינית כבת חמש אחזה הפוך שלט גדול בעברית בו נכתב "די לגזל קרקעות!". אחד הישראלים הסב את תשומת לבה של אשה בשמלה פלסטינית מסורתית, ככל הנראה הסבתא. הנכדה, צוחקת, הפכה את השלט  לכיוון הנכון עוד לפני שהגיעו צלמי העיתונות לחלק הזה של המצעד. בסמוך צעד צעיר חסון לובש טי-שירט של קבוצת הכדורגל סנקט פאולי מהמבורג שבגרמניה, שאוהדיה ידועים במאבקם נגד הגזענות, ולידו פעילה עם חולצת "די לכיבוס" המוחה נגד השימוש הציני של "ההסברה הישראלית" בנושא הלהט"בים. על התיק של פעילה ותיקה מירושלים נשארה תעמולה מזמן מסע הבחירות בתחילת השנה: "לא הצלחנו להעיף את נתניהו וזה קשה וכואב, אבל לפחות אפשר להוריד את הטלפיים שלו מסוסיא!"

במאמץ גדול בסיום הצעדה מרימים עשרות פעילים שלט ענק באורך שלושים מטר ובו נכתב "סוסיא היא פלסטינית, ותישאר פלסטינית!". כאשר עברו האוטובוסים בדרך חזרה ליד השלט הרשמי על "העיירה היהודית העתיקה", יכולנו לראות אותו מתנוסס בראש הרכס שמעל הכביש. 






יום שבת, 18 ביולי 2015

חיים ומוות

חיים ומוות 



"מספיק כבר, וענונו! אתה לא רואה שאנחנו עסוקים?"


שרון גל, האחרון בשרשרת הארוכה של עיתונאים ישראלי שעשו הסבה לקריירה פוליטית, מצא לו סוס פופוליסטי לרכב עליו החל מיד עם כניסתו לכנסת: הצעת חוק להנהיג עונש מוות ל"מחבלים" פלסטינים. במקביל להנחת ההצעה על שולחן הכנסת הצטלם גל לסלפי שהופץ ברחבי הפייסבוק כשהוא אוחז שלט "גם אני בעד מוות למחבלים" וקרא לאחרים להצטרף אליו – ואכן, לא מעט אחרים פרסמו תמונות דומות של עצמם, ביניהם גם ילדים קטנים. חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין, שלא הצליח להשתחל לכנסת הנוכחית, זכה לדקת תקשורת יקרה כאשר הודיע שהוא מתנדב להיות תלין ולבצע הוצאות להורג במו ידיו.

להפתעתם של שרון גל, הגיב ראש הממשלה נתניהו בפעולה נחושה, אסר בתוקף  על חברי מפלגתו לתמוך ב"יוזמת עונש המוות" והוריד אותה באבחה אחת מעל סדר היום. בעצם, זה לא היה צריך להפתיע, בהתחשב בכך שכבר עשרות שנים התנגדו שירותי הבטחון הישראליים וצמרת צה"ל להטלת עונשי מוות על פלסטינים. הכוונה, כמובן לעונשי מוות המוטלים על ידי בית משפט באופן פומבי, כאשר בין השמעת גזר הדין ובין מימושו בפועל יכולים לעבור חודשים ואפילו שנים ובהם יהפוך הנדון למוות למוקד תשומת לב כלל עולמית ולחצים אדירים יופעלו כדי למנוע את הוצאתו להורג. 

רק פעם אחת ניסתה מדינת ישראל ללכת בדרך הזאת, כאשר בשנת 1965 נדון חבר  פת"ח מחמוד חיג'אזי למוות. המהומה התקשורתית והמדינית שהתחוללה אז, ובמיוחד מעורבותו בפרופיל גבוה של עורך הדין הצרפתי-אלג'ירי השערוריתי ז'אק ורז'ס, אילצה את השלטונות לוותר על ביצוע גזר הדין. בסופו של דבר שוחרר חיג'אזי במסגרת עסקת חילופי אסירים בשנת 1971. מאז ועד היום משוכנעות כל זרועות  הממסד הביטחוני הישראלי שלא כדאי לחזור על הנסיון הזה. 



האמור אינו חל על הוצאה להורג ללא משפט וללא הודעה מוקדמת, כאשר הידיעה על הכוונה הישראלית להרוג פלסטיני מסוים מתפרסמת רק לאחר שההוצאה להורג כבר בוצעה. בימים אלה עלתה לכותרות פרשת הריגתו של הנער הפלסטיני מוחמד האני אל-קוסבה בידי אלוף משנה ישראל שומר. מלכתחילה נטען כי הירי היה הגנה עצמית מוצדקת שכן חיי הקצין וחייליו היו בסכנה. יאיר לפיד הכריז מן "האופוזיציה" כי "צריך לתת גיבוי לקצין שירה וחיסל מחבל שיידה סלעים על הרכב שלו. סלעים הורגים, וחיילי צה"ל צריכים להיות מסוגלים להגן על עצמם".

לאחר כשבוע ניסה ארגון זכויות האדם "בצלם" לקלקל את המסיבה. תחקירני "בצלם" השיגו תצלומים ממצלמות האבטחה של תחנת דלק פלסטינית סמוכה למקום האירוע, המעידים כי הנער אמנם יידה אבן לעבר ג'יפ המח"ט, אולם הוא נורה בגבו ונהרג כאשר כבר נמלט מהמקום ולא היתה מצידו שום סכנה לחיילים הישראלים. אבל הגילוי הזה לא ממש שינה את הבעות התמיכה שהשמיעו בכירים במערכת הצבאית והפוליטית הישראלית למעשהו של אל"מ שומר.סיכם את גל התגובות השני עדי ארבל מן "המכון לאסטרטגיה ציונית": "מי שזרק אבן על רכב פעם אחת, ינסה לזרוק שוב. הפעם הראשונה היא ניסיון לרצח שמצדיקה ירי גם בזמן הבריחה שלו, ואם הוא בטעות מת, נו שוין. על הפעם העתידית שנמנעה בכך שהוא מת - צריך להעניק צל"ש ליורה. עם הוראות פתיחה באש מוסריות באמת, לא צריך שום חוק שייקבע עונש מוות למחבלים." ומה חושב עדי ארבל וחבריו מן "המכון לאסטרטגיה ציונית" על כמה וכמה אירועים שבהם מתנחלים ישראלים ידו אבנים בחיילים האמורים לשמור עליהם, ובחלק מהמקרים תקפו גם קצינים בכירים? ככל הידוע, במקרים כאלה המכון  המכובד אינו ממליץ על ירי על מנת להרוג.  




לעקוף את הפיל  

בערב לפני שההסכם עם איראו הפך לעובדה רשמית נשלח אל ראשי מפלגת הליכוד דף המסרים שאותו נדרשו להעביר לתקשורת האלקטרונית בו ברגע שהחדשות מוינה יבשרו את  חתימת ההסכם. וכך אכן היה - הכותרת הענקית "הסכם לדראון עולם" הופיעה בעיתון "ישראל היום", הלא הוא הביביטון, ונציגי הממשלה פתחו במירוץ אל כל אמצעי התקשורת וחזרו בלי הפסק על הנקודות שנקבעו: 1. ההסכם רע, גרוע, נורא, הסכם כניעה, הסכם מינכן החדש, אובמה הוא צ'מברלין החדש הנכנע להיטלר שבטהראן וכו' וכו'. 2. אלמלא נתניהו ומאציו הבלתי נלאים למען המדינה המצב היה עוד רע יותר ונורא יותר והרה אסון הרבה יותר. 3. האופוזיציה הישראלית אשמה וצריכה להתבייש בכך שלא תמכה מספיק בנתניהו בכל מאבקו ובכך שהיא מותחת ביקורת עכשיו במקום להתייצב בדום מתוח לימין ראש הממשלה. 

הנקודה השלישית התגלתה כאפקטיבית כאשר הודיע יצחק הרצוג, ראש מפלגת העבודה/המחנה הציוני האמורה להיות מפלגת האופוזיציה העיקרית, כי הוא מסכים לביקורת החריפה שמתח ראש הממשלה על ההסכם עם איראן, כי "בנושאי בטחון לאומי אין ממשלה ואופוזיציה"  וכי בכוונתו לצאת לשליחות הסברה בארצות הברית ולעשות שם נפשות נגד ההסכם. למעשה, התנדב הרצוג למלא את התפקיד שהיה אמור לבצע שר החוץ בממשלת נתניהו, מה שעורר גל שמועות כי בקרוב יקבל את התפקיד הזה באופן רשמי (בינתיים, הרצוג מכחיש בתוקף...).  

"איזה מין הסכם זה? ההסכם מעניק לאיראנים התראה של 24 יום בטרם תבוצע ביקורת במתקניהם הגרעיניים. ב-24 ימים אפשר לטשטש את מה שמתרחש שם" התריע ראש הממשלה. כידוע, כבר עברו הרבה יותר מאשר 24 שנים מאז דרש נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי לקיים ביקורות בינלאומיות בכור הגרעיני הישראלי בדימונה, דרישה אשר גרמה באותו זמן משבר חמור ביחסים בין ישראל וארה"ב (אם כי הוא נשמר ברובו בסוד). יותר מעשרים וארבע שנים עברו גם מאז מרדכי וענונו ביקורת בלתי רשמית לחלוטין ופרסם את ממצאיו בעיתונות הבינלאומית – ועל כך שלם בשמונה עשרה שנות מאסר, ועד עתה נאסר עליו לצאת מהארץ או להיפגש עם אזרחים זרים, לבל יפרסם את ממצאי הביקורת שבימע ב-1985. ואולם הנשק הגרעיני הישראלי אינו חלק מן הויכוח המתנהל על ההסכם בנושא האיראני, ואפשר להניח שגם להבא ימשיכו כל המתווכחים לעקוף את הפיל הגדול הזה שבאמצע החדר.

בחודשיים הקרובים ככל הנראה יקדיש נתניהו את כל זמנו ומרצו למאבק בלתי נלאה בזירה האהובה עליו, זירת הפוליטיקה הפנימית האמריקאית. את כל כוחו והשפעתו וכל לה שנותר מיוקרתה והשפעתה של מדינת ישראל הוא ישקיע במאבק חזיתי וטוטאלי נגד נשיא ארצות הברית, מאמץ בלתי מתפשר למצוא בכל מחיר את 13 הסנטורים הדמוקרטים שיסכימו לחצות את הקווים ולהפיל את הוטו הנשיאותי ולהנחיל  מפלה קשה וצורבת לנשיא ממפלגתם ונצחון אדיר ליריביהם הרפובליקאים. המאבק הזה ימשך במשך החודשיים הקרובים, פרק הזמן שנקבע לחברי הקונגרס לבחון את ההסכם עם איראן. 

על פי לוח המזנים הזה, ההצבעה הדרמטית על גבעת הקפיטול תתקיים בדיוק באמצע ספטמבר, זמן פתיחתה של העצרת הכללית של האו"ם -  שזה בדיוק הזמן שבו עשויות לעלות על סדר היום יוזמות חדשות באשר לכיבוש הישראלי המתקרב אל יובל החמישים. ואז? האם יהיה אובמה תשוש מן המאבק האדיר וחסר חשק לפתוח במאבק נוסף – או להיפך, מלא זעם ומרירות על ראש ממשלת ישראל ונכון לשבור את הכלים גם בנושא הפלסטיני?


דילמת המורים


ב-21 ביולי, יעלה נושא היחסים בין ישראל לפלסטינים על סדר היום באוטווה שבקנדה, שם תתכנס ועידת ועידת ארגון החינוך הבינלאומי, המאגד 321 איגודים של מורים מ- 162 מדינות. לקראת הועידה הציגו איגודי המורים מבריטניה ומדרום אפריקה הצעות החלטה חריפות, במיוחד ביחס להרג ולהרס שנגרמו ברצועת עזה בשנה שעברה והשפעתם החמורה על הילדים והנוער – ובסיכום, קריאה רשמית לכל ארגוני המורים בעולם לקדם חרם על מדינת ישראל.  

בישיבה מקדימה שהתקיימה בבריסל בחודש שעבר ניהלו נציגי הסתדרות המורים הישראלית מאבק מר נגד ההצעות הבריטיות והדרום אפריקאיות – ובסיומו הוסכם כי הועידה לא תאמץ החלטות חדשות בנושא הפלסטיני אלא רק תאשר מחדש את ההחלטות שכבר קיבלה בנושא זה הועידה הקודמת, בשנת 2011. 

ואולם כדי להגיע לכך נדרשו נציגי המורים הישראלים להסכים להעניק גם הם את תמיכתם בהחלטות משנת 2011, ביניהן הקביעה כי "הכיבוש הישראלי הנמשך בגדה המערבית, קיומן של התנחלויות ישראליות בלתי חוקיות שם והשפעתם על חיי פלסטינים, כולל [מניעת] גישה למים, יחד עם המצור על עזה, כופים מגבלות חמורות על ההתפתחות הכלכלית והחברתית הפלסטינית" – וכן קריאה לפירוק "חומת ההפרדה" המשתרעת לאורך 700 ק"מ, על פי קיבעת בית הדין הבינלאומי בהאג, ולבסוף "הבעת דאגה בשל היחס הבלתי אנושי לילדים פלסטינים העצורים בישראל, לפי דו"ח הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים (די.סי.איי.)".

לאחר שבועיים הדליף מישהו לערוץ 10 של הטלויזיה הישראלית את פרטי הצעת ההחלטה אשר לה הסכימה הסתדרות המורים, המייצגת  150,000 מורים ישראלים (כולל המורים המלמדים בבתי הספר בהתנחלויות...). בעיתונות הופיעו כותרות רעשניות " פרסום ראשון: הסתדרות המורים חתמה על קריאה לחרם על ההתנחלויות", "הסתדרות המורים תומכת במדינה פלסטינית" ועוד ועוד. מיד נשמעו תגובות זועמות צפויות מצידה הימני של המפה הפוליטית, ואף איומים של מורים דתיים-לאומיים לפרוש מהסתדרות המורים. נציגי ההסתדרות הגנו על עצמם: "בזכות החתימה על המסמך מנענו חרם על ארגוני המורים הישראלים ונוסח חריף נגד ישראל. בין היתר מנענו הכרה בזכות השיבה של הפלסטינים וגינוי הפצצות חיל האוויר בעזה. גם ההחלטות שאושרו קשות, אך כולנו מכירים את המצב המדיני בעולם". ועוד התחייבו ראשי הסתדרות המורים: "הבאנו את הדברים בפני הגורמים המקצועיים במשרד החינוך, משרד החוץ והמשרד לעניינים אסטרטגיים, ונפעל באחריות ובהתאם להמלצתם". אז בעוד ארבעה ימים יתייצבו נציגי המורים הישראלים, הנתונים בין הפטיש לסדן, באולם הועידות הענק באוטווה. ואיך הם יצביעו? 


ושוב, סוסיא  

 פינוי הדחפורים האימתניים שהופיעו לפני שבועיים ליד הכפר סוסיא שבדרום הר חברון התגלה כדחיה זמנית בלבד בתכניות ההרס של השלטונות הצבאיים. ב-12 ביולי הזמינו הרשויות הצבאיות את תושבי הכפר לפגישה ובה מסרו רשמית כי הדחיה בביצוע ההריסות היתה רק מחווה הומניטרית לרגל חודש הרמדאן וכי ההריסות יבוצעו מיד לאחר סיום הרמדאן ויכללו כמעט חצי מהמבנים בכפר. נציגי הצבא ציינו בגילוי לב כי מופעל עליהם לחץ גדול שקשה לעמוד בו מצד המתנחלים מההתנחלויות הסמוכות לסוסיא ובידי עמותת המתנחלים "רגבים", הדורשים במפגיע כי "הבתים הבלתי חוקיים" יוחרבו ללא דיחוי. 



בעקבות זאת הרימו "בצלם" ו"רבנים לזכויות האדם" קול אזעקה דחופה, ופעילים מירושלים קראו לנוכחות רציפה של ישראלים בסוסיא כדי לנסות למנוע או לעכב את ההרס, וכן הוחלט על קיום הפגנה משותפת לישראלים ופלסטינים במקום ביום שישי ה-24 ביולי. בארצות הברית הצטרפה לקריאה "ברית  שיקום הבתים" ו"הקול היהודי לשלום", וחתימות נאספו על עצומה למזכיר המדינה ג'ון קרי הקוראת להתערבותו הדחופה. חברת בית הנבחרים אנה אשו מקליפורניה – אשר לה קשר מיוחד עם המזרח התיכון, בהיותה בת לכנסיה הנוצרית האשורית שמרכזה בעיראק – צרפה את קולה לקריאה שלא להחריב את סוסיא. 

היום אחר הצהרים מצאה מחלקת המדינה של ארה"ב זמן להתיחס לסוסיא בין כל יתר הנושאים הבוערים שעל סדר היום הבינלאומי. "אנו קוראים במלוא החומרה לישראל להפסיק להרוס בתים ולהפקיע קרקעות בכפר סוסיא. הרס חלקי ופינוי פלסטינים מבתיהם יהיה מזיק ופרובוקטיבי", אמר דובר מחלקת המדינה ג'ון קירבי והוסיף כי "למעשים אלו תהיה השפעה מעבר לבעיה האנושית של המשפחות שפונו. אנחנו חוששים שהרס הכפר יחריף את האווירה לאפשרות להידברות ויקבע סטנדרטים לנישול ולהפקעת קרקעות על רקע פעילות ההתנחלויות באזור".

זה אמור להספיק כדי להרתיע את נתניהו. ובכל זאת, חשוב לקיים נוכחות בסוסיא בשבועות הקרובים. 

נ.ב. עדי ארבל שדבריו בזכות הרג זורקי אבנים צוטטו בדף הזה ביקש לציין כי הדברים נאמרו בשמו האישי בלבד ולא בשם המכון לאסטרגיה ציונית שבו הוא נשוא במשרה, ובאשר לאפשרות שחיילים ירו בזורקי אבנים יהודים הוא ציטט מה שכתב בהקשר זה " בתגובות לפוסט המקורי בפייסבוק (https://www.facebook.com/arbel.adi/posts/10206903995021905), כששאלו אותי על מתנחלים / חרדים, כתבתי מפורשות: "מי שזורק אבן על רכב נוסע צריך לירות בו. מאד פשוט. אם הוא מת - בעיה שלו. קוראים לזה דמו בראשו." עד כאן דבריו של עדי ארבל, המגלה עקביות רבה. עדיין אני מפקפק אם אכן יקרא ארבל להעניק צל"ש לחייל שירה במתנחל, ובודאי אני מפקפק מאד שאחרים במחנהו הפוליטי ינקטו עמדה כזאת. ובכל מקרה, זה לא עומד לקרות - חיילים נמנעים אפילו מלעצור מתנחלים, וחס וחלילה לא ירו בהם.

יום שבת, 11 ביולי 2015

חגיגות בסינטגמה - משחקי דחפורים בסוסיא

חגיגות בסינטגמה - משחקי דחפורים בסוסיא 




השבוע היינו כולנו יוונים. התקשורת הישראלית עסקה בפירוט רב בפוליטיקה היוונית, כמעט כמו בפוליטיקאים שלנו. הבעיות הקשות של הכלכלה היוונית תוארו לצד המאבק האינטנסיבי על מונופול הגז. כמו בכל דבר, ישראלים נקטו עמדות נחרצות בנושא היווני ("הם טפילים עצלנים, חיים מכסף של אנשים אחרים!" "שטויות, היוונים כבר שילמו את החוב המקורי מזמן, אבל עם ריבית הנשך על החוב הם נאלצים לשלם ולשלם ולשלם, לדמם בלי סוף!").  
                    
הלילה של המשאל היווני, עם הצבעת ה"לא" המסיבית שבלבלה לחלוטין את הסוקרים, היה לרבים מאיתנו רגע נדיר של התרוממות רוח. בטלוויזיה יכולנו לראות את ההמונים חוגגים בכיכר סינטגמה באתונה - צוהלים לנוכח המחווה המתריסה של ארצם, למרות המשבר הנורא שעדיין מצפה להם. מעל הקהל הרוקד התנופף יער גדול של דגלים לאומיים יווניים. במדינה שאינה מחזיקה שום שטח כבוש וצבאה אינו עסוק בדיכוי עם אחר, אפשר להיות בעת ועונה אחת  שמאלן עקרוני ומיליטנטי וגם פטריוט נלהב המנופף בדגל...                                          
ראוי להביא כאן כמה ציטוטים נרחבים ממאמרו של  ח"כ דב חנין, "שיעור בדמוקרטיה יוונית"                                    

המרד היווני השבוע הדהים את העולם. אזרחי יוון העזו לדחות את תכתיב הממסד האירופי ובחרו לצאת לדרך לא נודעת, דרך חדשה הטומנת בחובה גם סיכונים לא מעטים" כתב ח"כ דב חנין. "שורשי המשבר ביוון הם בהתנהלות ארוכת שנים של אוליגרכיה כלכלית־פוליטית מושחתת, בה היו שותפים גם השמרנים מהימין וגם ה'סוציאל־דמוקרטים' שבמרכז. כשפרץ המשבר לפני חמש שנים, הסכימה האוליגרכיה היוונית לתוכנית צנע קיצונית של הממסד האירופי, שפגעה בכל דבר ביוון, חוץ מאשר באוליגרכיה עצמה. האבטלה והמצוקה החברתית גדלו לממדים חסרי תקדים. ואז, בסוף ינואר השנה, נבחרה 'סיריזה' לשלטון. היא נבחרה לא כדי להמשיך את המדיניות הקודמת אלא כדי לקדם חלופה לצנע — מדיניות של התאוששות כלכלית וחלוקה צודקת יותר של הנטל. והנה, הפתעה גדולה, השמאל ביוון התכוון באמת לעשות את מה שהבטיח לבוחרים לפני שנבחר.

שמאל כזה בשלטון נתפש מיד, כמובן, כאיום פוליטי על הממסד האירופי כולו, על מוסדותיו הפיננסיים ונציגיהם במערכת הפוליטית. מאותו רגע נוצל המשבר היווני כמכשיר פוליטי להכנעת השמאל ביוון, למען יראו וייראו. לכן נדחו על הסף כל ההצעות ההגיוניות שיוון הציעה, הצעות שנתמכו על ידי בכירי הכלכלנים בעולם ובהם חתני פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן וג'וזף שטיגליץ. אז מה צריכה לעשות ממשלת שמאל במצב כזה? ההנהגה חשבה שצריך לדחות את התכתיב האירופי, אבל לנוכח הסיכונים הגדולים והחששות המוצדקים, היא החליטה להביא את השאלה להחלטת הציבור במשאל עם. 

סיריזה המחישה במעשיה, שהיא הפיקה את הלקח החשוב מהניסיונות הסוציאליסטיים של המאה ה–20, והוא, שלא ניתן להפריד בין סוציאליזם לבין דמוקרטיה. שהרי במהותו, סוציאליזם הוא הרחבה דרמטית של הדמוקרטיה בפוליטיקה ומעבר לה — בכלכלה ובחברה בכללותה. סוציאליזם אמיתי אפשר לקדם רק עם העם, ולעולם לא בניגוד לדעתו. ומול הקשר ההכרחי בין סוציאליזם אמיתי לבין דמוקרטיה, הסיפור היווני מגלה גם את הסתירה העמוקה בין הדמוקרטיה לבין הקפיטליזם העכשווי. כמה נכונה בימינו אמירתו של השופט העליון האמריקאי המנוח לואיס ברנדייס 'יכולה להיות לנו דמוקרטיה, ויכול להיות עושר רב המרוכז בידי מעטים — אבל לא יכולים להיות לנו שניהם'. שלטון העם או שלטון ההון? — זוהי אכן השאלה הגדולה של זמננו. יוון נתנה השבוע את התשובה שלה. תשובה, במלה יוונית אחת: דמוקרטיה."

ובכל זאת, מתוסכלים ככל שנהיה מהתנהגותו של גוש האירו הקפיטליסטי, לא היינו רוצים לראות את האיחוד האירופי מתפורר וקורס. אחרי הכל, האיחוד האירופי הביא עשרות שנים של שלום ליבשת שידעה מאות רבות של מלחמות וסכסוכים עקובים מדם, לאומנות בצורותיה האכזריות והרצחניות ביותר.

עם האכזבות החוזרות ונשנות אשר שוחרי שלום ישראליים נחלו מן הנשיא אובמה מאז האופוריה הגדולה של בחירתו ב-2008, נשאר לנו שביב של תקווה שעוד נחזה ביוזמה אירופית נועזת לסיום הכיבוש, עם תמיכה בשתיקה של הבית הלבן. בחצי השנה האחרון, תקוות כאלה  התמקדו בכוונתה המוצהרת של צרפת להציג במועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה שבה יוכרזו קווי ה-4 ביוני 1967 כבסיס שעליו צריך להיות מבוסס הגבול העתידי בין ישראל ופלסטין, ויוגדר לוח זמנים להשלמת המו"מ הישראלי עם הפלסטינים – שאם לא כן, תכיר צרפת (ועמה אולי עוד מדינות אירופאיות) במדינת פלסטין. היו הערכות כי ממשל אובמה, הנתון בהמאבק מתמשך עם נתניהו, ימנע מהטלת וטו על ההצעה הצרפתית.

התבקשנו להמתין בסבלנות להתממשות התרחיש הזה – קודם כל, לחכות עד לאחר הבחירות בישראל, כדי להימנע מכל דבר שעלול היה להתפרש כ"התערבות בעניינים הפנימיים של ישראל". לאחר מכן, עם נצחונו המחודש של נתניהו בשלטון, נדרשנו לחכות לחתימת ההסכם החמקמק עם איראן, נושא שדורש כרגע את מלוא תשומת הלב והאנרגיה של הדיפלומטים ומקבלי ההחלטות הרלוונטיים. אבל שוב ושוב הגיעו מפאריס הבטחות כי הצעת ההחלטה תוצג לא יאוחר ממועד כינוס העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר השנה.  

אולם השבוע נראה כי היוזמה הצרפתית מאבדת תנופה. שני אנשים שונים מאד זה מזה – מלקולם הונליין מועידת הנשיאים של יהודי ארה"ב ושר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מאלכי – השמיעו דבים דומים בענין. לדברי שניהם, התברר לצרפתים כי האמריקנים יאפשרו להצעת ההחלטה הצרפתית לעבור רק אם תוכנה יעבור "דילול" משמעותי - ובמקרה זה, הפלסטינים יחשיבו אותה כחסרת ערך. כאשר נוסף השיקול הזה להתנגדותו הנחרצת של נתניהו, נראה כי הצרפתים מאבדים ענין בתכנית. מה שמשאיר אותנו תקועים בלי הרבה שביבי תקווה באופק המדיני הצחיח, בשנה ה-48 של מחנק כיבוש ויום השנה הראשונה למלחמה ההרסנית עזה בשנה שעברה.

לפני כמה ימים, פעילים העוקבים אחר המצב בדרום הר חברון הבחינו במשאיות צבאיות הנושאות דחפורי ענק אימתניים לכיוון הקהילה הקטנה של סוסיא. כבר שנים רבות חיים תושבי סוסיא תחת האיום המתמיד של הרסה וחורבן. עצם קיומה של סוסיא הוכרז כ"בלתי חוקי" על ידי רשויות הצבא הישראליות, והמתנחלים בהתנחלות הסמוכה שגם שמה "סוסיא" חומדים את אדמותיהם הדלות. מצבה של סוסיא הפך נואש ב-6 במאי השנה, כאשר שופט בית המשפט דחה על הסף עתירה שהוגשה על ידי ארגון "רבנים לזכויות אדם" בשם תושבי הכפר סוסיא. כבוד השופט סולברג סרב לתת צו לעיכוב ביצוע, והסמיך לרשויות הצבא סמכות להחריב את סוסיא בזמן המתאים להן. בדרך כלל, הצבא אינו מעניק התראה מראש במקרים כאלה.


אחרי שתמונות הדחפורים הועלו ברשת, פרסמו פעילים עצומה דחופה "להציל את סוסיא מציפורני הכיבוש". לכך יש להוסיף את הדיפלומטים האירופיים, שכמה מהם ביקרו בסוסיא בשבועות האחרונים ופרסמו קריאה משותפת לרשויות הישראליות להימנע מלהרוס את הכפר. ככל הנראה קרה משהו מאחורי הקלעים. הדחפורים האימתניים לא נפרקו מהמשאיות, ולאחר יומיים פורסמה הבהרה: הכך היה החלק ממרונים של חיל ההנדסה בצה"ל, הצבת הדחפורים ליד סוסיא הייתה מקרית לחלוטין, ובכל מקרה, אם וכאשר סוסיא תהרס יופעלו לשם כך דחפורים מדגם אחר לגמרי. וכך המצב, נכון להערב. 

עם כל מגרעותיו של האיחוד האירופי, ל-340 תושבי סוסיא, עדיין עם קורת גג מעל ראשם, יש סיבה להרגיש אסירי תודה.


  https://www.facebook.com/WomenWagePeace?fref=ts
http://mekomit.co.il/%D7%A6%D7%95%D7%A7-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9F-%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%99/ צום איתן - לחזור למשא ומתן! 
נשים עושות שלום - צום מול מעון ראש הממשלה! 

אנו חוזרות למרחב הציבורי עם פרויקט עוצמתי לציון שנה לצוק איתן.

תנועת "נשים עושות שלום" שקמה בעקבות המלחמה האחרונה, לאחר שנשים קמו ואמרו: "לא עוד"! תציין את 50 ימי המלחמה (מ 8 ביולי ועד 26 באוגוסט) בהקמת אוהל ליד מעון ראש הממשלה בירושלים שבו יתקיים צום איתן - בכל יום ישבו באוהל נשים אשר תצומנה למשך 50 שעות כל אחת (או 25 שעות למי שתבחר).

מטרות הפרויקט:
*לייצר אקט דרמטי בעל הד ציבורי שיעביר את עוצמת הנחישות והאומץ של נשים עושות שלום להוביל למען הסכם מדיני.
*לקרוא למנהיגות ליזום הסכם מדיני עם הפלסטינים ולפעול להשגתו. להזכיר שהייתה כאן מלחמה רק לפני שנה, את אי-יכולתה להביא ביטחון ופתרון לסכסוך ואת הסיכון שאם לא נפעל, היא תחזור בקרוב.

הפרויקט זקוק לכל אחת ואחת מכן שיכולה להצטרף לצום לבחור באחד מ 50 הימים ולקחת חלק במעשה האמיץ הקורא לציבור ולמנהיגים להתחיל לפעול. הפרויקט זקוק לנשים שייקחו חלק במערך הלוגיסטי, תכני, הפקתי וגם שתגענה להביע הזדהות ותמיכה בנשים הצמות. כאזרחיות, בנות, אמהות, סבתות, רעיות אחיות המובילות תנועת שטח זה הזמן להשמיע את קולנו, לצאת מהבית, להצביע ברגליים ולצום איתן להתראות באוהל צום איתן בירושלים,

למי שמעוניינת להצטרף לצוותי הפרויקט – נא ליצור קשר עם רכזת התנועה יעל ברזילי 0503424158


טופס הרשמה https://goo.gl/nSpXuF

יום שישי, 3 ביולי 2015

על ספינת דיג וברווזים במטווח

על ספינת דיג וברווזים במטווח
  
 
 
ספינת הדיג השבדית "מריאן", עם צוות של פעילים בינלאומיים ומטען של ציוד הומניטרי, בילתה חודש וחצי בים בדרכה משוודיה לעזה, כמעט בלי לעצור בנמלים שבדרך מחשש שעצירה כזאת תביא לעיכוב מסעה. ואכן, ממשלת שמאל הרדיקלית של יוון, השקועה בעימות חזיתי עם האיחוד האירופי, המשיכה לקיים את ההסכמה שבשתיקה שנעשתה עם ישראל על ידי ממשלה יוונית קודמת, וגרמה קשיים ניכרים לשתי ספינות אחרות שביקשו  להצטרף לשבירת המצור על עזה.

בסופו של דבר, חיילי הקומנדו של חיל הים הישראלי עלו על סיפון המריאן והיא נגררה לנמל אשדוד. התקשורת הישראלית והמערכת הפוליטית נראו נחושים לשמור על פרופיל נמוך בכל הסיפור הזה. זאת, כמובן, במידה לא מעטה מפני שהפעילים על הסיפון עמדו בהתחייבותם ולא נקטו בשום התנגדות פיזית, ולא היה כאן ירי ספקטקולרי בלב ים. ראש הממשלה בנימין נתניהו גינה את הפעילים על אשר "יצאו לעזה במקום לסוריה" ועל ש"תמכו בארגון החמאס הטרוריסטי. אבל למעשה, הוא רק חזר על הטקסט שכבר פורסם בזמן המשט של השנה שעברה והשנה שלפניה. אשר שכטר הצביע מעח דפי "הארץ" על ההיגיון האורווליאני במדיניות עליה מצהירה הממשלה: "אין מצור על עזה, ואם תנסו לשבור את המצור תיעצרו".

למעשה, ידוע היטב כי ישראל עצמה נמצאת בעיצומו של משא ומתן אינטנסיבי עם חמאס. בעקבות הידיעות המדאיגות על המתקפה המסיבית של דעאש על הצבא המצרי בסיני הצהיר גיורא איילנד, אלוף (מיל.) ויועץ מדיני מכובד, בראיון ברדיו: "מוזר ככל שזה נשמע, האינטרס הישראלי הוא לחזק את שלטון חמאס ברצועת עזה, כמחסום בפני דעאש". 

באותו היום שחיילי הקומנדו הימי השתלטו על המריאן, נכנעה הממשלה לשובת הרעב הפלסטיני חאדר עדנאן, והבטיחה לא להאריך את מעצרו המנהלי בתמורה לסיום שביתת הרעב שלו. כמו בכמה מקרים קודמים – כולל מקרה קודם אחד של עדנאן עצמו - הממסד הצבאי והבטחוני הישראלי הרגיש כי המחיר של שובת רעב פלסטיני שימות בכלא הישראלי הוא גבוה מדי, ומקרה כזה עלול אף להצית את האינתיפאדה השלישית ממנה חוששים כבר זמן רב.

הממשלה תכננה לחסום בפני אסירים פלסטינים את דרך המאבק הזאת על ידי חקיקת חוק להאכלה בכח של שובתי רעב - אך עד כה נקטה ההסתדרות הרפואית בישראל, בראשותו של ד"ר ליאוניד אידלמן, עמדה אמיצה ועקרונית ראויה לציון: "האכלה בכח של שובתי רעב היא סוג של עינוי. זה נוגד את האתיקה הרפואית הבסיסית, אנו נורה לכל הרופאים להפר חוק כזה ולא לציית להוראה כזאת".

אינתיפאדה שלישית אין (עדיין?), אך מספר גדל והולך של פלסטינים, שאינם שייכים לשום ארגון ולכן קשה לאתר אותם מראש, נוקטים פעולה בכל אמצעי זמין. באחת ההתקפות האלה נהרג השבוע מתנחל צעיר בשם מלאכי רוזנפלד, מכדורים שנורו על מכוניתו. אפילו בהתחשב בטון התעמולתי של מה שנכתב עליו בעיתונים רבי התפוצה, הוא היה כנראה באופן אישי אדם צעיר הגון – מלבד העובדה שחי במובלעת התנחלותית חמושה בליבו של שטח כבוש -  וזה היה כתוצאה מהחלטה שקיבלו הוריו ולא הוא עצמו.

המתנחלים התלוננו על "היותם ברווזים במטווח בעת הנסיעה בכבישי יהודה ושומרון" ודרשו "פעולה תקיפה". נתניהו הורה מייד לאטום את הבית במזרח ירושלים בו התגורר פלסטיני שתקף בית הכנסת בשנה שעברה, ונהרג במהלך התקיפה. המשפחה, שלו ידוע על כל מעורבות שלה בהתקפה על בית הכנסת, הושלכה לרחוב.

בהלוויה של מלאכי רוזנפלד נשא דברים שר החינוך נפתלי בנט: "הילד הנפלא הזה שלנו, באמת מלאך, היה עסוק בחיים, והאויב שלנו עסוק במוות. כשאנחנו משחקים לפי החוקיים האנושיים, היהודיים והמוסריים, הם מתנהגים כמו חיות אדם צמאות דם". באותו היום בז'נבה, עזב השגריר הישראלי בזעם את ישיבת מועצת זכויות האדם של האו"ם שדנה בדו"ח על הריגת של יותר מ- 1400 אזרחים – שליש מהם ילדים  -. במלחמת עזה בשנה שעברה. "הדו"ח זה וכל ההליך הזה הוא אנטישמיות טהורה. מצביעים על ישראל כמו שפעם הצביעו על היהודים ואילצו אותם לשאת טלאי צהוב."

מחוץ לאולם ז'נבה, התקבל השגריר בתשואות בידי כמה מאות מפגינים תומכים יהודים ונוצרים שבאו לשם משווייץ, צרפת, גרמניה והונגריה, הניפו את דגלי ישראל והחזיקו שלטים גדולים: "אני תומך בישראל! אני תומך בדמוקרטיה!". הם גם שרו את "שיר השלום" המפורסם - אותו שיר המושר בעצרות (עכשיו נדירות) של תנועת השלום הישראלית, ואשר אותו שר יצחק רבין פחות מחצי שעה לפני שנרצח. המילים, שעוררו מחלוקת יותר מפעם אחת בשלושים השנים האחרונות, נשמעו לא ממש כנות בנסיבות האלה.

האורע שקיבל באופן מוזר תשומת לב מועטה בלבד: מועצת עירית אמסטרדם דחתה הצעה לכרות ברית ערים תאומות עם תל-אביב, כאשר נציגים בולטים של מפלגות הזכירו את המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. כנראה עברנו כברת דרך ארוכה מאז 1973, כאשר ההולנדים נחשבו כידידים מובהקים של ישראל, ובשל כך אף היו קרבנות של חרם נפט ערבי.

יתכן כי ההיסטוריונים בעתיד יחשיבו את המקרה הזה כמשמעותי ביותר בין כל האירועים שפורטו כאן.